פרשות פרשת וישלח גולדמן אילן י"ז בכסלו ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב הדבר תורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




להיות ישראלי בארצנו


יסוד נפלא ועמוק מלמד אותנו הגר"א בלימוד, והוא שאם רוצה האדם לעמוד על שורשו של עניין, עליו לחקור אותו במקום הראשון שבו הוא מופיע1.
בשנים האחרונות אנו עדים למאבק תרבותי בארץ, שאחד מביטוייו הוא בחילוק בין להיקרא "יהודי" לבין להיקרא "ישראלי". ישנם אנשים בארץ אשר דורשים למחוק כביכול שם יהדותם, ולהיקרא "ישראלים" בדווקא. בעיניהם, ההשתייכות לכינוי "יהודי" מתקשרת למסורתי מחד, וגלותי מאידך. לעומת זאת ההשתייכות לכינוי "ישראל" הוא, לכאורה, מפגין את היותנו "עם ככל העמים" מחד, ומלמד על היותנו חלוצים ונועזים מאידך.
לכאורה נראה המאבק הזה כמאבק בין קודש לחול. אלו הרוצים להיקרא ישראלים, הם בד בבד אלו הנאבקים נגד כל דבר שבקדושה, במדינה כיום, ומטרתם היא למשוך לכיוון החול. לעומתם מעניין למצוא כי אלו הנוהגים לקרוא לעצמם יהודים בדווקא, הם אחינו בית ישראל המפוזרים בתפוצות העולם או לחילופין חלק מהזרמים האורתודוכסיים בארץ.
על פי היסוד האמור של הגר"א, אבקש לעיין בסוגיא זו ממבט אחר.
בפרשתנו מופיע לראשונה הכינוי "ישראל". מעניין וחשוב לראות את התפאורה לנתינת השם. יעקב נשאר לבדו, ואז נאבק איש עמו, ואין זה כי אם שרו של עשו, מלאך! יעקב אבינו נאבק מול המלאך, והוא יכול לו, ודורש ממנו לברך אותו. המלאך מברכו: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". אם כן, שם ישראל מופיע לראשונה על רקע של עוז וגבורה.
לעומתו היהודי מופיע לראשונה במגילת אסתר2. "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי...". לאחר הצגתו של מרדכי, מופיע הסבר מניין בא מרדכי ופרטים על הרקע שלו: "אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל". האווירה בפסוק זה קודרת ביותר, עד כדי כך שהוא נקרא במנגינת הטעמים של מגילת איכה. עניין הגלות מופיע ארבע פעמים בפסוק אחד. ועוד מעכיר על האווירה היות גלות זו הגלות הראשונה, גלות מממלכת יהודה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (ונוסף לזה כל הסיפור המשפיל של הגלות, וכל קורות יכוניה מלך יהודה). יוצא אפוא כי היהודי מופיע על רקע של חולשה ושפלות.

הבדל זה מלווה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה, כי מיום היותו לעם, נקרא העם ישראל, בני ישראל, עם ישראל וכו', ורק למן היום שבו הוגלה נקראו הגולים יהודים. להבדל בשמות נדמה כי יש משמעות מעבר למילים. הגמרא לימדה כי מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. עם ישראל בגלות מתכנס פנימה, איננו מופיע את כוחותיו הפנימיים, וכך נעשה היהודי ל"יהודון", חלילה. ייתכן אמנם כי בגלות אין דרך אחרת. אפילו יהודה שהוא גור האריה שבאחים, כשמגיע הזמן לרדת מצרים, לצאת לגלות, נשלח הוא להכשיר את הקרקע להתכנסות: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", ומפרש רש"י במקום שיהודה נשלח לתקן בית תלמוד שמשם תצא הוראה .
לעומת היהודי, שהוא המתכנס, וממילא הנשפל, שם ישראל עניינו להופיע את העוז והגבורה הישראלית, ויחד עם זאת ומתוך כך, להופיע את התורה בצורה היותר בריאה שלה, כפי שהיה מימי אברהם אבינו ועד חורבן הבית.

נמצנו למדים, כי אלו הרוצים להיקרא ישראלים, ונלחמים על כך שלא יקראו יהודים, לרעה הם חושבים, ובע"ה יגלה זאת הקב"ה לטובה, שכן יש בבקשתם דרישה לחיי תורה היותר טבעיים לנו, היותר בריאים לנו, והיותר ראויים לנו. ויהי רצון שנזכה להיקרא שוב ישראל, עם כל המשתמע משם זה.




1 גם אם לעיתים נדמה שאין קשר, כגון המילה "סוכות" שמופיעה לראשונה אצל יעקב בפרשתנו, והופעתה כאן הוא שורש גדול בהבנת מהות חג הסוכות.
2 למעשה, מופיע הכינוי "יהודי" כבר קודם לכן אצל ירמיהו, אך שם הכינוי מופיע כשמו הפרטי של מאן דהו. כמו כן, מופיע הכינוי "יהודי" גם בזכריה, בהקשר מאד שונה, אך אבסס דברים אלו על הדעה הסוברת כי מגילת אסתר קודמת לזכריה הנביא.