מועדים פרשת זכור ויצמן מנחם ז' באדר ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב הדבר תורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




לפרשת זכור - מושג הזכרון

הפסיקתא דורש את פרשת זכור (י"ב, א'):

"זכור את אשר עשה לך עמלק". ילמדנו רבינו, העובר בין הקברות כיצד הוא חייב לברך? 'ברוך היודע מספר כולכם'. אע"פ שיש מרבותינו אומר כך הוא חייב לברך: 'ברוך אשר ברא אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להעמיד אתכם בדין'. מעשה בר' חייא ור' יונתן שהיו מהלכין בבית הקברות ובירך אחד מהם 'ברוך היודע מספר כולכם', אמר לו חבירו, וכי יודעים המתים מאומה? אמר לו חבירו, אין בין המתים לחיים אלא דיבור בלבד שנא', 'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם'.
הרי צריך, אדם אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם צריך להזכירו במעשיו… זכרונם של צדיקים כדי ליתן להם מתן שכר לעתיד לבא, זכרונם של רשעים כדי להפרע מהם ולמחות את שמם, ממה שקראו בענין "זכור את אשר… תמחה את זכר עמלק".

נראה ששתי הברכות לעובר בין הקברות מבטאות שתי הסתכלויות על המתים. ברכת "אשר ברא אתכם בדין…" מדברת על המוות באופן כללי, ולא על המתים, כביכול משמת האדם אין משמעות לאישיותו הפרטית אלא רק למושג המות בכללו, אליו הוא משתייך מעתה.
המברך "היודע מספר כולכם" אומר, לעומת זאת, שיש משמעות לכל אחד ואחד1 מן המתים. פירוש הדבר הוא כי גם לאחר המוות יש משמעות למעשיו של כל אחד ואחד, והשפעתו על העולם אינה תמה. קבר של אדם צדיק הוא מקום משמעותי לא רק בגלל זכרון העבר, אלא בגלל ההשפעה שיש לכך בהווה. העולם הרוחני, שמעבר לעולם הגופים הוא חי ופועל, אך אין לו יכולת ביטוי בעולם המעשי. זו המשמעות של הדברים: "אין בין החיים למתים אלא דיבור בלבד" - הדיבור המבטא את יכולת הביטוי של עולמו הרוחני של האדם, מקום המפגש בין הרוחני לגשמי - חסר. ישנו פער בין עולם הנשמות ובין העולם שבו הנשמות מופיעות בגופים, והפער הזה, המתבטא בחוסר דיבור, יוצר את הניתוק המבדיל כביכול בין העולמות.
ההבנה כי המתים יודעים, ומעשיהם משפיעים על עולמנו בצורה מסוימת, נותנת משמעות למושג הזיכרון. הזיכרון הוא משמעותי, רק אם יש בכך איזו השפעה והשלכה על ההווה. מצוות הזכירה אומרת שמעשים שנעשו אז ואנשים שחיו אז - קיימים גם היום במישור הרוחני, וא"כ יש לנו צורך וחובה להתייחס אליהם. לכן כשמזכירים צדיק מזכירים מעשיו וכן אצל רשע. כדי שהזכרון יהיה משמעותי ובעל השפעה, חייב להיות ערך מלבד ההזכרות הנוסטלגית. צריכה להיות לזכרון השפעה על חיי האדם והעם בזמן ההווי, מתוך הזכרון. "זכור את אשר עשה לך עמלק", מוביל בהכרח ל"תמחה את זכר עמלק"2.




1 עי' רש"י שמות א' א' שהמספר מבטא התייחסות אישית.
2 אמנם הזכירה נמנית (ע"י הרמב"ם) כמצוה נפרדת ממחיה, אך נראה שאין בכך סתירה. גם הרמב"ם מביא במצוה (קפ"ט) "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו. נראה שהזכירה עניינה היחס הנפשי אל עמלק, והמחיה היא התוצאה המעשית מכך.