פטר חמור

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
הרב מנשה וינר
ז׳ בשבט ה׳תשס״ז
 
26/01/2007

פרשת שבוע
פדיון פטר חמור

בפרשה מופיעות הפרשיות המופיעות בתפילין: "קדש" ו"והיה כי יביאך". נעסוק בפרשה השניה מביניהם (י"ג,י"א-ט"ו):

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:
וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה’ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה’:
וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה’ כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה’ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

ההסבר לפדיון פטר חמור

הסיבה שנצטווינו על פדיון בכורות היא משום שהקב"ה הרג במצרים בכור אדם ובכור בהמה ולכן גם אצל עם ישראל צריך לפדות בכור אדם ובכור בהמה. אלא שהנימוק הזה מעורר קושי אחד מאוד בולט, משום שהתורה אמרה לנו עוד הלכה: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו". אם כך יש כאן בכור אדם, בכור בהמה ובכור החמור. יש הסבר מדוע צריך לפדות בכור אדם ובכור בהמה, אך אין הסבר לפדיון פטר חמור, ודווקא זה הנושא היותר מעניין כאן, אך אין לזה תשובה של התורה.

מסביר רש"י (י"ג,י"ג):

פטר חמור – ולא פטר שאר בהמה טמאה גזרת הכתוב הוא.

יש להבין מהיכן זה בא? אולי זה נולד כיוון שהתורה לא עונה על זה תשובה, כלומר יש כאן גזירת הכתוב.
לאחר מכן רש"י מביא עוד שני פירושים בעקבות הגמרא במסכת בכורות דף ה' ע"ב, שם הגמרא מביאה שני דברים נוספים (י"ג,י"ג):

לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים (שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים) טעונים מכספם ומזהבם של מצרים:

הפירוש הראשון הוא שבכורי מצרים נמשלו לחמורים והפירוש השני הוא שהחמורים סייעו את ישראל ביציאתם ממצרים. הפירוש הראשון ברור, אך הפירוש השני נראה תמוה. בגלל שהחמורים סחבו את הדברים ממצרים מגיע לפדות אותם? האם זה דבר כל כך מהפכני? צריך להבין מה עומד מאחורי הדבר הזה.

מצרים – חמור או סוס?

היכן כתוב שהמצרים נמשלו לחמורים? ישנו פסוק מפורסם ודווקא הוא מעורר קושי. אנו מכירים שמצרים מזוהה עם הסוסים, וזה מאוד מובן: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי" (שיר השירים,א',ט'). התיאור של הרכב והסוס המצרי מופיעים בפרשת בשלח וזה מבטא את מצרים בצורה יותר בולטת, איסור הרבית הסוסים של המלך: "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס" (דברים,י"ז,ט"ז) – שלמה שנפל בזה בדיוק, לקח סוסים ממצרים. הנביא הושע מדבר כל הזמן על כך שעם ישראל הולך ומבקש עזרה מאשור מכאן וממצרים מכאן, ובאחד הפסוקים הוא אומר (הושע,י"ד,ד'):

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:

"על סוס לא נרכב" – זאת מצרים. מצרים זה הסוס. נחזור לגמרא במסכת בכורות ששואלת מדוע חמורים ולא סוסים או גמלים? יש מקור אחד לפיו המצרים נמשלו לחמורים (יחזקאל,כ"ג,י"ט-כ'):

וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:

המצרים הם "בשר חמורים בשרם", אבל יש כאן עוד ביטוי בהמשך הפסוק והוא: "וזרמת סוסים זרמתם". באותו פסוק מופיעים גם החמורים וגם הסוסים, ואם כך נשאלת השאלה מדוע לפדות פטר חמור ולא פטר סוס?

מדוע בשה ולא בכסף?

גם אופי המצוה שונה מפדיון הבכורות הרגילים. פדיונות הבכורות הרגילים ניתנים לקב"ה, ואפשר לפדות בכסף. היינו מצפים שאם אפשר לתת את פטר החמור לקב"ה יהיה אפשר לפדות אותו בכסף. אבל פודים אותו בשה. מדוע דווקא שה? ההלכה היא שכל עוד יש חמור הוא אסור בהנאה. פודים אותו בשה, נותנים אותו לכהן ואז גם השה הופך להיות ממון הכהן, גם החמור הופך לממון ישראל ושניהם חולין גמורים. אם השה הזה היה מוקרב על המזבח הייתי מבין למה שה, אבל זה לא כך והכהן יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. אם כך, מדוע פודים את החמור בשה ולא בכסף?

הרש"ר הירש אומר ששלושת הדברים הללו: בכור האדם, בכור הבהמה הטהורה ובכור החמור, מבטאים שלושה מעגלים חשובים אצל האדם. בכור האדם הוא האדם עצמו, הבהמה הטהורה זה המזון שלו, והחמור מבטא את בהמת המשא, רכושו של האדם נמצא על החמור, הוא נושא את כספו וזהבו. האדם צריך לדעת שהוא נותן לקב"ה את הגוף עצמו, את מה שהוא אוכל ואת מה שהוא מתפרנס. את הראשית נותנים לקב"ה. זה עוד לא מסביר מדוע פודים אותו דווקא בשה אבל יותר ברור מדוע דווקא החמור מופיע כאן, שהרי הוא בהמת משא.

פרעה והערף

חייבים למצוא את התשובה כאן בפסוקים, כי הפסוקים אומרים: "והיה כי ישאלך בנך". התשובה לפטר חמור צריכה להימצא כאן (י"ג,י"ד-ט"ו):

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה’ כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה’ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

נראה שכאן נאמרה התשובה. הקב"ה הוציא אותנו בחוזק יד ממצרים, והיה מי שהתנגד לדבר הזה וזה היה פרעה. היציאה מארץ מצרים כנראה אמורה לבטא את העניין שצריך לתת לקב"ה כל פטר חמור, צריך לפדות אותו כי הקב"ה פדה אותנו ממצרים. אז אתה פודה ויש כאן מישהו שמתנגד. פרעה התנגד וזה כנגד "ואם לא תפדה וערפתו".
עניין העריפה הוא דבר מוזר משום שזאת לא שחיטה רגילה. צריך לראות את זה בשאר המקומות בהם יש עריפה. העורף מבטא משהו הפוך לעומת השחיטה. קשיות העורף הייתה אצל פרעה והיא באה לכאן. "ערף" זה אותיות "פרעה", וזאת בדיוק הנקודה. התנ"ך רומז כאן שאם יש אדם שגילה קשיות עורף זה פרעה ששוב ושוב מקשה את לבבו ומכביד את לבו מול הקב"ה, הוא מפנה את העורף וזה חמור קשה עורף. אם כך, בפירושו הראשון של רש"י שבכורי מצרים נמשלו לחמורים, לא צריך להגיד שהם בכורי מצרים, אלא ניתן לומר שמי שמבטא את זה יותר מכל הוא אפילו פרעה עצמו, הוא החמור הגדול וצריך לנסות להבין את הכוונה כאן.

החמור והחומר

החמור הוא מלשון חומר, החיה החומרית ביותר ומעוטת ההבנה. היא שקועה בחומר, באוכל (ישעיה,א',ג'):

יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:

השור לפחות מכיר את הבעלים שלו, החמור מכיר את האבוס של בעליו וזהו, הראש למטה בתוך האוכל וכל כולו מבטא חומריות. לכן הוא נקרא חמור. במצרים היו שני דברים:
עוצמה גדולה.
שקיעה בחומריות.

מצד אחד יש עוצמה גדולה, כוח, ניצחון וגאווה גדולה הבאים לידי ביטוי בסוס. לסוס יש עוצמה גדולה בלי אמונה. יש תיאור נפלא של הסוס בספר איוב (שם,ל"ט,י"ח-כ"ה):

כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ:
הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה:
הֲתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה:
יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ יֵצֵא לִקְרַאת נָשֶׁק:
יִשְׂחַק לְפַחַד וְלֹא יֵחָת וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי חָרֶב:
עָלָיו תִּרְנֶה אַשְׁפָּה לַהַב חֲנִית וְכִידוֹן:
בְּרַעַשׂ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ וְלֹא יַאֲמִין כִּי קוֹל שׁוֹפָר:
בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה:

הסוס יוצא בשמחה למלחמה. הוא שומע את השופר, האזעקה למלחמה, והוא רץ אליה בכוח גדול. זו עוצמה אדירה של מלחמה וצבא, זה כל התיאור המלכותי והגאוותני של הסוס ושל מצרים כאשר התנ"ך מציג את מצרים כמקום עם כוח צבאי גדול, אימפריה צבאית גדולה. לכן למלך אסור להרבות סוסים, לא לבנות לו צבא קבע גדול מידי ולקשור בריתות עם מצרים.

אך לא על זה מדובר כאן. החמור מבטא את החומריות, השקיעה בחומריות. הדברים הללו הולכים יחד אך הם מבטאים שני פנים שונים: יש את העוצמה המצרית אך זה נובע מכך שכל כולם שקועים בחומר בלי לראות שום דבר מעבר, הם לא צריכים להאמין בשום דבר. הם לא צריכים אוכל ושתייה מהקב"ה, יש להם את היאור שמשקה ואין להם שום בעיה, זאת ארץ שכל כולה חומר. זה בא לידי ביטוי בחמור. היציאה הזאת ממצרים זה לא המאבק מול האימפריה המצרית בכוחה, זה יהיה כאשר עם ישראל יהיה כממלכה גדולה ואז המלך הישראלי יצטרך לדעת איך להתמודד עם הסוס המצרי. עם ישראל יוצא ממצרים, מהמקום החומרי ביותר שלא מאמין בקב"ה. המצרים מעבידים את עם ישראל בחומר ובלבנים – הם עובדים בחומר. יש הבדל גדול בין חומר ללבנים – שניהם זה הכלים אך הלבנים זה מלשון הבניה, לבנות, ואילו החומר רק מחזיק את הלבנים, זה החומר של החומר, ובזה עם ישראל משוקע ועובד במצרים. מזה הקב"ה רוצה לשחרר אותנו ולגלות שגם בעולם החומר אפשר להרים ולקדש, יש קדושה גם בחומר, אין חומר שמנותק מהקב"ה.

השה – עם ישראל

את החמור הזה אנו פודים דווקא בשה. השה זה עם ישראל, כפי שאומר הנביא ירמיהו (ירמיהו,נ',י"ז-י"ט):

שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיֹות הִדִּיחוּ הָרִאשֹׁון אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמֹו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצֹו כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:
וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו:

הקב"ה רועה את ישראל מחדש, לוקח אותם לרעות בנוה שלהם, בשדה הנכונה. "ה' רועי לא אחסר" – פירוש הדבר שהקב"ה הוא הרועה, או כפי שהנביאים מתארים שהנביאים של עם ישראל הם "רועי ישראל", הם רועים את הצאן. החמור המצרי מתחלף בשה הישראלי, השה שמבטא את עם ישראל שיוצא מאותו עולם של חומר. זה לא רק עניין של לפדות אותו בכסף אלא לבטא את המהות שעם ישראל יוצא מהחומריות הזאת של החמור. עם ישראל יוצא ממצרים בכדי לגלות שגם במקום הזה, המקום החשוך כל כך, הוא לא חומר גמור. אין מקום כזה שהוא חומר גמור ואין בו גילוי אלוקי, מתוך אותו חמור יש נקודה של קדושה שיוצאת החוצה ועם ישראל מגלה אותה. הקב"ה מוציא את ישראל ממצרים ומי שיוצא נגד המהלך הזה הוא חמור קשה עורף, ולכן עורפים אותו.

החמור והשה בפרשת העקידה

נראה שהסיפור של פדיון פטר חמור בשה הוא כבר מוקדם יותר, בפרשת העקידה. מבחינה מסוימת אנו מוצאים שם את אותו הרעיון. אברהם ונעריו הולכים ובשלב מסוים הנערים יושבים עם החמור. אברהם ויצחק הולכים, ויצחק שואל: "ואיה השה לעולה"? אומר לו אברהם: "אלוהים יראה לו השה" – יהיה בסדר, אתה תראה את השה. אבל זה לא קרה. אי אפשר להגיד שזה האיל, האיל זה סיפור אחר. חז"ל אומרים שאברהם אומר לו: "אלוהים יראה לו השה" ואם לא – "לעולה בני". בצורה הפשוטה, האם אברהם משקר לו? אברהם לא יודע מה יהיה הסוף, הרי זה היה ניסיון, אז מדוע הוא אומר לו שזה השה? אברהם הבין שיצחק הוא השה, וזו הייתה הכוונה באמת. החמור נשאר שם: "שבו לכם פה עם החמור" – אומר רש"י: עם הדומה לחמור. הולכים להגיע למן דבר כזה שכל כולו הוא ביטול החומר, שאדם הולך ומקריב את בנו. יצחק אבינו לכאורה מבטא כל כולו חומר, לפי הפסוקים הוא בעיקר אוהב לאכול מטעמים. לכאורה מכל האבות יצחק הוא האב המקושר לחומר, אבל זה בדיוק ההיפך. כל עניינו של יצחק הוא קידוש החומר, העלאת החומר, וזה נמדד על חודה של מאכלת. אדם שמוכן לפשוט את צווארו על גבי המזבח מוכיח שהוא לא אוכל בשביל הנאות העולם הזה, אלא כל העניין אצלו הוא לקדש את החומר.

זה מה שהולך לעשות יצחק בעקידה, התפיסה של הנערים היא החמור, ומשם אברהם ויצחק עולים לבד אל השה, השה הוא זה שיודע לגלות את הדבר הזה. אבל לחמור יש תפקיד. כאשר מישהו לא מוכן לתת את החמור לקב"ה ולכהן – שם עורפים. אין מקום לחמור המשוחרר מקדושה לגמרי, פרעה שכזה. אבל אם פודים – החמור נהיה מותר. אדרבה, זה מגלה שהקב"ה ברא עולם עם חומר, והחמור מגלה שיש קדושה. אחד הדברים הכי קשים בעקידה הוא שבסופו של דבר כתוב שאברהם אבינו שב אל נעריו והולך איתם יחד לאחר המעמד המדהים הזה. החמור נפדה בשה וכך גם החמור יכול לחיות בעולם הזה שלנו, עם ישראל יוצא ממצרים ומקבל את החמורים.

זו המשמעות של דברי הגמרא במסכת בכורות, שהחמורים סייעו את ישראל להוציא ממצרים את הכסף והזהב. על הכסף והזהב שהוצאו ממצרים התורה מצווה מראש, כמה זה מודגש, אלו כל הקניינים החומריים שאנו מוציאים ממצרים. כסף וזהב יכול להיות הדבר הכי משחית בעולם, ומצד שני כל דבר שאדם נכסף לעשות הוא עושה בכסף, ואם עושים בכסף הזה הכנסת כלה או גמילות חסדים זה דבר אדיר. החמורים היו הכלים להוציא ממצרים את כלי הזהב, וכל אחד יצא ממצרים בהבנה הזאת שאפשר לקחת את החומר ממצרים ולרומם אותו. הכסף והזהב הזה שימש למשכן ולכן זו קדושה שבאה לידי ביטוי דווקא בפטר חמור ולא בפטר סוס.

קרבן הפסח

עם ישראל זה השה, והשה הזה מתחבר כמובן לפסוקים מוקדמים יותר בפרשה. הקב"ה מכין אותנו כדי שנבין מדוע פודים בשה. זה מתחיל מקרבן הפסח, הקרבן הראשון שעם ישראל צריך להקריב (י"ב,א'-ו'):

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:
וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:

קרבן הפסח הוא קרבן הגרות של עם ישראל. קרבן הפסח הוא דבר מוזר מאוד. הוא מצות עשה, כשאדם לא מקיים אותו יש עליו עונש כרת, וזה מוזר מאוד כי על ביטול עשה לא מצאנו עונש כרת, למעט בפסח ובמילה, וזה בדיוק אותו עניין. אדם שרק ישב ולא עשה כלום – עונש כרת לא מגיע לו, אבל פסח ומילה, הם אותו עניין. הדין היסודי בקרבן פסח הוא "וכל ערל לא יאכל בו" (י"ב,מ"ח).

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (יחזקאל,ט"ז,ו')

דורשים חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה י"ז): זה דם מילה ודם הפסח. ברית המילה היא הברית הפרטית כאשר אדם נכנס לבית היהודי, וקרבן הפסח הוא קרבן הגרות של עם ישראל, ומי שלא מקיים את זה לא שייך לעם ישראל, עונש הכרת הוא תוצאה טבעית למי שלא עושה את זה. הקרבן הזה מגדיר את עם ישראל כעם, וזה נעשה ע"י השה. כאשר בפרק י"ג יופיע שצריך לפדות את החמור בשה אנו כבר מבינים שהשה הוא זה שמבטא את קדושת ישראל.

נקודה אחת חסרה, כי השה הזה אמור להינתן לכהן ובקרבן הפסח זה חסר. כל ההגדרות של קרבן קיימות בקרבן הפסח. כשיש קרבן התורה אומרת את סוג בעל החיים (שה), גילו (בן שנה), מינו (זכר) וכמה זמן מקריבים אותו ("ולא תותירו ממנו עד בוקר" – דין נותר). כל הביטויים של קרבן מופיעים כאן אך זה קרבן מוזר מאוד כי אין משכן או מקדש ואין מזבח. הוא נקרא "זבח", אז לפחות שיהיה מזבח.

מזבח העולה נמצא בפתח אוהל מועד, והתורה חוזרת על כך שוב ושוב. נאמר לכהנים (ויקרא,ח',ל"ג):

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם:

"ומפתח אוהל מועד לא תצאו" – הכוונה שהם נמצאים ליד המזבח – פתח אוהל מועד. אם כך, נחפש את המזבח בפתח, וכאן בקרבן הפסח גם כן יש פתח (י"ב,כ"ב-כ"ג):

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:
וְעָבַר ה’ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

נותנים את הדם על המזבח סביב וגם כאן נותנים את הדם על הפתח. לוקחים את הדם אשר בסף אל המשקוף ושתי המזוזות. מה זה הסף? ישנם שני פירושים:
כלי.
פתח הבית (מלשון סף הבית)

ע"פ הפירוש השני, פתח הבית הוא המזבח, ואת הדם נותנים על הסף – על שתי המזוזות ועל המשקוף, בדיוק כפי שנותנים על המזבח סביב. המשכן הוא הבית, אסור להוציא מהבית. קרה כאן דבר מאוד מרתק: זהו הקרבן הראשון שעם ישראל מקריב, וממנו הוא מתהווה ונהפך לעם. מתברר שבתוך הארץ החומרית הזאת, ארץ מצרים, מסתתרות אותן נקודות יהודיות אמיתיות נכונות של אור וקדושה והשראת שכינה, וזה בתוך עובי החומר במצרים. כל בית יהודי הפך ביציאת מצרים למקדש מעט, הכל התנקז והצטבר לתוך הבית, פתח הבית הוא המזבח ושם מקריבים. הבית עצמו הוא המקדש הפנימי המיוחד שיש, ושם מתברר שהנה אנו עושים את המצוה הזאת, מחליפים את החומריות בשה לה', השה שמבטא שהקב"ה הוא הרועה והוא השומר עלינו.

חמורו של משיח

זאת המשמעות הגדולה של יציאת מצרים, היציאה מן החומריות הזאת, היכולת של עם ישראל לגלות שגם בגלות, בחשכה, גם בחיה הכי חומרית יש בתוכה יש. הרב קוק כותב שהמשיח רוכב על החמור, מעל החומר. לחמור יש תפקיד בגאולה. אם החמור מבין שזה תפקידו, לשאת עליו ולהרים עליו את הקומה העליונה יותר, להבין שממנו יכול לצאת השה, אז הוא יכול להוביל עליו את המשיח. זאת תהיה הגאולה השלמה, צורה של המשיח הרוחני שרוכב על אותו חמור, וזה עומק המדרש שמביאים חז"ל: אותו חמור שלוקח אברהם לעקידה הוא אותו החמור שלוקח משה ביציאת מצרים, והוא אותו החמור שעליו עתיד לרכב מלך המשיח. זה אותו מהלך ואותו רעיון. זה בא לידי ביטוי בסיפור העקידה כשאברהם מתחיל לגלות את הניצחון של הרוח העוצמתית על החומר, והיכולת לאחר מכן לחזור לנעריו, לחזור לאותו החומר. זה ממשיך ובא לידי ביטוי ציבורי בעם ישראל ביציאה מגלות החומר המצרית בגאולה הראשונה. לעתיד לבוא המלך המשיח אמור להרים את כל העולם למדרגה הזאת שבעצם כל העולם החומרי שנראה לעינינו חומרי, כל כולו הוא בעצם גילוי וכיסוי לאורו של הקב"ה.

תגובה אחת

  1. עמי כהן הגיב:

    לחי החמור של שמשון שהיה פוטנציאל משיח ממשיך את העיקרון הזה רק שאצלו אין ממש חמור כי אם לחי חמור טריה.
    מעניין לשמוע מה הרב אומר על לחי החמור בהקשר הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן