יציאה לחירות תוך כדי ביטול העבדות

הרב יהושע ויצמן
י״ב בתמוז ה׳תשע״א
 
14/07/2011
3
יציאה לחירות תוך כדי ביטול העבדות

פרשת פינחס מיוחדת בכך שהתורה מזכירה בה פעמים רבות חטאים מהעבר:
חטא בנות מדין מוזכר בתוך הציווי על מלחמת מדין (במדבר כ"ה, י"ח):

כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:

חטאו של קרח מוזכר בתוך פקודי בני ראובן, בעקבות הזכרת דתן ואבירם (במדבר כ"ו, ט'-י"ב):

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.

חטאם של בני יהודה – ער ואונן – מוזכר ברמז בפקודי בני יהודה במדבר כ"ו, י"ט):

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

בהמשך, בתוך פקודי הלויים, מוזכר חטאם של נדב ואביהוא (במדבר כ"ו, ס'-ס"ב):

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'.

בסיום המפקד מוזכר חטא המרגלים (במדבר כ"ו, ס"ד-ס"ה):

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

בנות צלפחד בבקשתן נחלה מזכירות את חטאו של אביהן (במדבר כ"ז, ג'):

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

חז"ל דנו בחטאו של צלפחד והם מעלים שתי אפשרויות (רש"י על הפסוק):

ר' עקיבא אומר: מקושש עצים היה, ור' שמעון אומר: מן המעפילים היה.

לאחר מכן מצוה ה' את משה לעלות אל הר העברים, ובתוך כך מזכיר את חטאו של משה (במדבר כ"ז, י"ג-ט"ו):

וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.

הבנת הענין בצורה הכללית, מתוך פרשת השבוע, נותנת מקום להבנה של נקודה עמוקה בנפש האדם, שעליה נעמוד בהמשך.

בפרשת פינחס, נמצא עם ישראל ערב הכניסה לארץ. כיצד להתייחס לכך שעם ישראל עוזב את המדבר ונכנס לארץ?
ניתן לראות זאת כבעיטה בגלות ובתפיסותיה. כך חשבו, למשל, רבים מהציוניים, בעיקר בתקופת העליה השניה.
הגלות היא דבר שלילי, שיש לדחות אותו, ולכן בעטו בכל דבר שמזכיר את הגלות – תורה ומצוות, קהילתיות, וכדומה. בארץ ישראל ניסו לבנות חיים חדשים, "לקחת את גורלנו בידינו", ולהתרחק מכל סממן של גלות.
מהלך זה היה חסר את ההתבוננות על הגלות ובחינה של הבעיות שיש בה וכיצד מתמודדים איתם. מה בדיוק רע בגלות? כיצד אנו נעשה זאת טוב יותר? כיון שלא היתה בחינה מדוקדקת של שאלות אלו, אלא דחיית ה"גלות" כחבילה אחת, לא היתה התמודדות אמיתית עם החסרונות שהיו בגלות.
בפרשת פינחס אנו פוגשים גישה אחרת. ערב הכניסה לארץ יש לחזור שוב אל הנפילות בגלות, ולבדוק היכן טעינו ואיך אנו יכולים לעשות זאת טוב יותר בארץ ישראל. התעלמות מהנפילות והחולשות שהיו מנת חלקנו בגלות לא תוביל לפתרון הבעיות. אדרבה, ההתעלמות מהחולשות מובילה לכך שהחולשות משתלטות על האדם.
החטאים נובעים מחולשות שקיימות בעם ישראל, והן לא יעלמו בלי שנגדיר מה החולשות וכיצד מתמודדים איתם. שכחת החטאים שהיו בתקופת המדבר והתעלמות מהחולשות שהובילו אליהן – לא יגרמו לחיים טובים יותר בארץ ישראל. להיפך. שכחת החטאים תגרום לכך שהחסרונות ישארו חבויים בסתרי הנפש, ולבסוף הם ישלטו באדם ובאומה.
ראשוני הציוניים חשבו שהם עוזבים את הגלות, את הכניעה לפריץ, את השתדלנות וההתרפסות. היה אף מי שאמר "או"ם – שמום", כביטוי לעצמאות ולגאוה הישראלית. גם ביחס לארץ ישראל – כיבושה וסילוק הערבים היושבים בה – נהגו כאדונים, ובלי היסוס החריבו וגירשו כפרים רבים. היתה תחושה באויר שהתמונות של היהודי ההולך לפריץ להתחנן על נפשו, או של יהודים שהולכים כצאן לטבח – עברו מן העולם. כעת נוצר "צבר" – הישראלי החדש, הגאה, העצמאי.
אולם, כל זה נעשה ללא בדיקה אמיתית של הבעיה שהיתה בגלות בענין זה – מהו הצורך שיש בעם ישראל לקשר עם האומות ולהכרה של האומות בנו.
התוצאה של המהלך הזה היא, שהתכונה שהיתה בגלות לא נעלמה, ומעולם לא נעשתה התמודדות אמיתית איתה. היא נשארה קיימת ועם השנים השתלטה על העם. כיום מדינת ישראל הריבונית בודקת שוב ושוב מה דעת האומות, ואנו נאלצים לראות שוב ושוב את היהודי המסכן שהולך לפריץ – לאו"ם, לאיחוד האירופי, לארצות הברית – אלא שכיום יש ליהודי מסכן זה גם מדינה…
נותנים לזה שמות יפים – מחוות, "איפוק זה כח" – אבל מכבסת המילים לא משנה את המצב האמיתי – אנו לא עצמאיים באמת וריבוניים באמת, אנו תלויים באומות, באישור שלהן ובדעתן על מעשינו.
כדי לעזוב את הגלות באמת צריך להכיר בעומק החולשות שהובילו להתנהגות בגלות, ולהתמודד איתן באומץ. רק כך נוכל לבנות "יהודי חדש" באמת, שכבר איננו לוקה במחלות הגלות.

על דרך הדרוש, ניתן לדמות זאת להתייחסותם של רבי זירא ורבי ירמיה לתורת בבל לאחר שעלו לארץ ישראל1. על רבי זיררא נאמר שרצה לשכוח את התורה שלמד בבל כדי שלא תטריד אותו בארץ ישראל. על רבי ירמיה, לעומת זאת, נאמר שכוחו הגדול בארץ ישראל בא מכח העובדה שעלה מבבל.
אנו הולכים בדרכו של רבי ירמיה. איננו מנסים לשכוח ולמזער (כשמו של רבי זירא-זעירא) את הגלות, אלא לרומם אותה (כשמו של רבי ירמיה). אנו מכירים בגלות, מתמודדים ומתעלים מכוחה, ולא מנסים לשכוח אותה ומגלים כי היא נשארה איתנו.

על כן התורה שבה ומזכירה את כל החטאים. לפני שנכנסים לארץ יש לשוב ולבחון – מנין בא חטאו של קרח? מהי החולשה שהובילה לחטא המרגלים? מהי הנקודה בנפש האומה שהולידה חטאים אלו, וכיצד אנו מתמודדים איתה כדי שלא נשוב וניפול באותן חולשות?

כשם שהדברים נכונים ביחס לאומה, הם נכונים גם ביחס לאדם הפרטי. נעסוק בכך בראשי פרקים, שכן זוהי עבודה שכל אדם עושה עם עצמו, על פי חולשותיו ודרכיו.

אדם שיש לו חולשות (ולמי אין?…), שנכשל בחטא, אל לו להתעלם מחולשותיו ומחטאיו. יש האומרים: "אני לא מתחשב בעבר, אני פועל כפי שאני מבין ורואה היום". זוהי טעות. המתעלם מהעבר, מנפילותיו ומחטאיו, איננו מתקן אותם. הם נשארים קבועים בעומק נפשו, והם יוצאים אל הפועל בזמן מן הזמנים. כיון שהאדם לא התמודד ותיקן את החטאים, אין הוא יודע כיצד לעמוד מולם, וכך הם שולטים בו. אם האדם לא לומד כיצד לשלוט בעצמו למרות חולשותיו – הרי שהחולשות שולטות בו.
על כן עלינו להיות מודעים לחולשותינו, לעסוק בהם, וללמוד כיצד לשלוט בהן. ללמוד מנין הגיעה הנפילה – האם מחוסר אמונה? מחוסר כח? מבעיה בהשקפת עולם? מטעות יסודית שיש לאדם בתפיסתו את העולם ואת עצמו?
יש לאדם בעומק נפשו תמונה של המציאות, שעל פיה הוא מתבונן על העולם. פעמים רבות תמונה זו היא פרי פרשנותו למאורעות שעברו עליו ולתגובות שהגיבה הסביבה למעשיו. כך קורה שאדם רואה את העולם במבט מוטעה, ועל פיו הוא שופט את עצמו ואת העולם ומחליט כיצד לנהוג.
למשל: מה עושה לאדם טוב? פעמים רבות התחושה של "משהו טוב", והעובדה שאדם מרגיש טוב עם דברים מסויימים, גורמת לו להמשיך לעשות אותם או לרצות בהם. האם זה אומר שזה באמת טוב? לא! יתכן שאלו דברים לא טובים, אף על פי שהם עושים לאדם הרגשה טובה. אם לא יעבוד האדם ויבחן את עצמו, הוא עלול לחיות במשך שנים עם הטעות הזו.
ועוד דוגמא: מה נותן לאדם תחושה שהוא שייך? שיש לו קיום? יש רבים שמה שנותן להם קיום הוא התגובה של החברה לדבריהם ולמעשיהם. כאשר רואים אותם – הם מרגישים קיימים, וכאשר אין רואה – אין להם קיום. זו טעות יסודית בתפיסת העולם. האדם צריך להיות "נהרא דמכיפיה מיבריך" – נהר המתברך מעצמו, ולא רק ניזון מכוחות חיצוניים.
אם אדם לא מגדיר לעצמו כי הוא חי בטעות, אם איננו חש את הטעות שלו ומחליט שהוא יוצא ממנה לחירות – הרי שיישאר לעולם שבוי בתפיסה זו, עבד לתכונותיו השליליות.

על כל אדם לעשות עבודה זו באופן אישי. בפתח "כניסתו לארץ" – כשהוא מחליט כי הוא יוצא לחירות וחי את חייו בצורה אמיתית, עליו ראשית להזכיר לעצמו את חטאיו – מה גורם לו ליפול, אלו טעויות מלוות אותו, מה שולט עליו ולמה הוא משועבד. עליו להגדיר את הדברים, לקרוא להם בשם ולהכיר בהם. רק אחר כך יכול הוא להיפרד מהם ולצאת לחירות אמיתית, בלי לחשוש שהם ישובו ויתקפו אותו בלי שירגיש. רק אחר הכרת החטא יכולה לבוא עזיבת החטא. הוא יודע מה עלול להפיל אותו – והוא שולט בזה.

פעמים, שנכון בהקשר זה הכלל ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". צריך הוא עזרה ממבט חיצוני לו כדי להגדיר את הטעויות שהוא טועה בהן, ואת החולשות המלוות אותו.
"יפה שעה אחת קודם". פעמים רבות אנשים מתעוררים לחשוב על דרכם ולעשות שינוי בחייהם רק כשהם מקבלים מכה קשה. עדיף לעשות זאת קודם לכן, כאשר שומעים שיחת מוסר על כך, למשל…
יכול אדם להקדים רפואה למכה, ולהכיר את הדברים שעלולים להפיל אותו לפני זה קורה. עליו להיות מודע לעצמו ולחשוב על חייו בצורה אמיתית ונקיה.
לקב"ה יש אמון באדם שהוא מסוגל לשנות ולתקן. זוהי מצוות התשובה. התשובה איננה רק מחטא, אלא מעשה יומיומי. עושה האדם את חשבון נפשו ומזהה את הדברים הדורשים תיקון. כך הוא יכול לשוב בתשובה לפני שהוא נופל בחטא גדול, לפני שהוא מתנגש בחוקי הטבע והחברה. יכול הוא לבנות חיים מתוקנים בלי שנגרם לו קלקול גדול קודם לכן.
הלימוד מפרשת השבוע הוא, אפוא, שקודם שאדם יוצא לחיים חדשים, עליו להזכיר לעצמו את חטאיו כדי לתקנם ולהשתחרר משליטתם עליו, כדי שיוכל לבנות את חייו בצורה טובה ושלמה.


1 ועי' בחוברת "זהב הארץ", עמ' 5-12.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן