לחיות עם פרשת השבוע – לשון הרע, מחלוקת וריחוק הגאולה

הרב יהושע ויצמן
י״ג בסיון ה׳תשע״ד
 
11/06/2014
4
פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – שלח – לשון הרע, מחלוקת וריחוק הגאולה

עיקר מניינה ובניינה של פרשת שלח הוא חטא המרגלים. חז"ל מבארים, שאחת הנקודות העיקריות בחטא זה היא חטא לשון הרע. מדברי המרגלים למדו חכמים על דרכו של בעל לשון הרע, המשלב בדבריו אמת ושקר כדי שיתקבלו.
הרצי"ה זצ"ל (לנתיבות ישראל ב' עמ' ג') עוסק בדמותו של ה"חפץ חיים", ובמפעלו הגדול – הלכות לשון הרע.
וכך כותב:

את יסודו ושרשו של מפעל-קודש זה מגלה הוא בהקדמת הספר: "נראה פשוט שהטעם שהחמירה התורה כל כך בזה העוון, משום שהוא מעורר את המקטרג הגדול של כלל ישראל", "ומזה נוכל לידע את גודל החורבן שמחריבין בעלי הלשון את כלל ישראל". מתוך הדאגה לשלמות הקיום של כלל ישראל ולביטול הקטרוג עליהם, להמשכת השראת השכינה עליהם… – מתגלה עיקר יסודו של המפעל הגדול של הטיפול בשמירת הלשון הישראלי.

בהמשך מבאר הרצי"ה שנשמתו של החפץ חיים הופיעה, בהשגחה מיוחדת, עם פתחה של גאולת ישראל.
אמנם אין לנו ידיעה ברורה ומוחלטת על יחסו של החפץ חיים לתנועה הציונית. יחד עם זאת, היה הוא מהמחכים לישועתו של הקב"ה, וראה בבניית הארץ הכשרה וגאולה. לשם כך הקים החפץ חיים "כולל" ללימוד קדשים, כדי להתכונן לבנין בית המקדש. אף הרב קוק זצ"ל היה אמור ללמוד ב"כולל" זה, אלא שהתמנותו לרבנות מנעה זאת. כשהתחילה תנועת חובבי ציון לעסוק בבנין הארץ אמר החפץ חיים לבנו: "לייבל, אתה רואה, הנה זה מתחיל…".
כחלק מההכשרה לגאולה, חיבר את ספרו החפץ חיים. הרי לשון הרע מביא פירוד וחורבן על עם ישראל, כפי שהיה בחטא המרגלים. התיקון לחטא המרגלים הוא בתיקון ענייני לשון הרע. זוהי המשמעות של "לחיות עם פרשת השבוע" בתקופה הזו.

בסוף דבריו על החפץ חיים, מזכיר הרצי"ה מדרש, שיש לעיין בו (קהלת רבה פרשה ג', ז'):

ר' פנחס בשם ר' ראובן: משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן אצלו אורחים, וגזר מלכא גזירתא ואמר כל אינש ואינש ייטי ליה מה דירבע (כל אחד ואחד יביא לו מה שישב עליו). אית דאייתי טפוטין ואית דאייתי פסתיין ואית דאייתי סטרומטין ואית דאייתי נמורקין ואית דאייתי כורסוון ואית דאייתי קיסין ואית דאייתי אבנין (יש שהביאו כסאות רכים ונעימים, ויש שהביאו כסאות פשוטים, ויש שהביאו אבנים לשבת עליהם), אדיק מלכא (התבונן המלך) ואמר: כל אינש ואינש ירבע על מה דאייתי (כל אחד ואחד ישב על מה שהביא), אותן שהיו יושבין על העצים ועל האבנים היו מתרעמין על המלך, ואומרים: כך היא כבודו של מלך שנהיה יושבין על העצים ועל האבנים, כששמע המלך אמר להם: לא דייכם שניוולתם פלטין באבנים ובעצים, שעמדה לי בכמה יציאות, אלא מחציפין אתם וקושרין עלי קטיגוריא, יקרכון לא עביד אלא אתון לגרמיכון (את כבודכם לא דרם אחר אלא אתם לעצמכם), כך לעתיד לבא הרשעים נידונין לגיהנם והן מתרעמין על הקב"ה: הרי שהיינו מצפין לישועתו של הקב"ה וכך יהיה עלינו. אומר להם הקב"ה: בעולם שהייתם בו לא בעלי מחלוקת ולשון הרע וכל רעות הייתם, ולא בעלי מריבות וחמסים אתם הייתם… ושמא תאמרו מידי היתה זאת לכם, לאו אלא אתם עשיתם, אתם לעצמכם, לפיכך "למעצבה תשכבון מידכם היתה זאת לכם".

הרצי"ה לא מרחיב בביאור המדרש, אלא מציין שבעלי מחלוקת ולשון הרע ומריבות, אינם נכללים בין הצדיקים מצפי הישועה. אולם יש להבין. אנשים אלו אומרים לקב"ה: "הרי שהיינו מצפין לישועתו של הקב"ה". כנראה שהם דוברים אמת. מדובר במדרש על צדיקים, שמצפים לישועתו של הקב"ה. ועליהם אומר הקב"ה: כיון שהייתם בעלי מחלוקת ולשון הרע ומריבות – תהיו בגיהנם, חלילה. זה מזעזע.
ישנם כאלו שהם צדיקים, ומצפים לישועתו של הקב"ה, ובכל זאת לעתיד לבוא יענשו. מדוע? כיון שהיו בעלי לשון הרע ומחלוקת. אומר להם הקב"ה: לכלכתם לי את הארמון. אני מביא ישועה, מביא אתכם לארץ ישראל, ואתם שותפים לכך, בונים את הארץ, אבל מלכלכים את הבנין באבנים ועצים – לשון הרע, מחלוקת ומריבות. "מידכם היתה זאת לכם" – אתם הבאתם על עצמכם את עונשכם.
בארץ ישראל יש להפסיק עם המריבות והמחלוקות ולשון הרע. די! הגיע הזמן לשבת על כסאות יפים, ולא על עצים ואבנים שאנו מביאים לעצמנו.
גם המרגלים, התעכבו ארבעים שנה במדבר, כדי להינקות מחטא לשון הרע. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל כשמלוכלכים בחטא הלשון והמחלוקת.

כשעוסקים בענין המחלוקת, יש להיזהר מלחשוב שאנו מדברים על אחרים שהם בעלי מחלוקת. אין לנסות ולחשוב שרומזים כאן למישהו מסויים, לתנועה או לקבוצה מסויימת. כוונת הדברים היא כדי שאנו נדע להיזהר ולא להיות מבעלי המחלוקת.
כדאי לוותר על הכל, ובלבד שלא תהיה מחלוקת, לשון הרע ומריבות. אין ערך שלמענו שווה לעשות מחלוקת. לא בניית הארץ, לא הצבא ולא חינוך – דבר לא חשוב יותר מהשלום ומניעת המחלוקת.
לפעמים אומרים: "כדי לקרב אנשים לתורה, אנו צריכים במקרה הזה לעמוד על שלנו, למרות שזה יגרום למחלוקת". אסור לנו להסכים לכך בשום פנים. גם קירוב יהודים וגם דברים אחרים צריכים להידחות אם זה גורם למחלוקת.
כשיהיה שלום בתוכנו, תשרה עלינו השכינה והקב"ה ירומם את כל המציאות. כל הערכים יתגשמו אם רק יהיה בינינו שלום.

במדרש אומר הקב"ה: אל תגידו "מידי היתה זאת לכם", אלא מידכם". מה הכוונה? וכי אנשים חושבים שהקב"ה גרם לכך? הכוונה היא, שאנשים משתמשים בשמו של הקב"ה בשביל המחלוקת. אנשים טוענים: הקב"ה מצפה מאיתנו לעשות את תפקידנו, ולמען התפקיד שהוא הועיד לנו עלינו לעשות מחלוקת. על כך אומר הקב"ה: אל תתלו זאת בי. "מידכם היתה זאת לכם". זו אשמתכם הבלעדית. אני לא חפץ במחלוקת כלל.

כך יש ללמוד ממרים, שעניינה הוזכר בסוף הפרשה הקודמת.
כפי שמבאר הרמב"ן, מרים התכוונה לטובה – היא רצתה בטובתו של אחיה משה, ודאגה לו. אף על פי כן, כיון שהיה זה לשון הרע – היא המודל לדורות של התוצאות של לשון הרע (דברים כ"ד, ט'): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". לדורות עלינו לזכור כי לשון הרע מביא צרעת. כך למדים ממרים, שהכתוב מציין את מעלתה: "מרים הנביאה". ובגלל הלשון הרע הזה עם ישראל עוצר ומתעכב במדבר.
גם בגלל חטא המרגלים עם ישראל נעצר במדבר לארבעים שנה. לשון הרע הוא חמור ביותר, והשלכותיו חריפות מאוד.
יש לשים לב, שהמרגלים דברו לשון הרע על הארץ, ולא על אנשים. עלינו להיזהר לבל נחטא בהוצאת דיבת הארץ רעה. יש האומרים על מקומות מסויימים בחו"ל – שם אפשר ללמוד תורה ולהיות יהודי בלי הפרעה. בארץ – המדינה מפריעה לקיום התורה. לא שמים לב שדיבורים מעין אלו הם הוצאת דיבת הארץ רעה. צריך להיזהר מלהתרפק על זכרם ומעלתם של מקומות בחו"ל, ולהחשיבם יותר מארץ ישראל. יש בזה הוצאת דיבת הארץ רעה עם כל חומרת הענין.

אף כי בחורי ישיבה נתקלים בכך פחות, בשלבים מאוחרים יותר בחיים המחלוקת עלולה לתפוס מקום מרכזי. חינוך הילדים, אופיו של בית הספר – אלו הם דברים כבדי משקל, ואנשים חושבים שלמענם שווה לעשות מחלוקת. אמנם חשוב לשאוף לבית ספר הכי טוב שאפשר עבור ילדינו, אבל הגבול הוא כשיש מחלוקת. עד כאן! כשמרגישים שהדיונים אינם על העקרון אלא ברמה האישית, כשנכנס מתח לתוך הדיון – סימן שיש כאן מחלוקת, וממחלוקת מתרחקים כמו מאש.

עלינו לזכור את המדרש. אנשים שאומרים לקב"ה: "ציפינו לישועתך", ובכל זאת נידונים בגיהנם, ה' ישמרנו. אחת השאלות ששואלים את האדם אחר מותו היא: "ציפית לישועה?" (שבת ל"א ע"א). אנשים אלו יכולים לענות: כן! ציפינו לישועה. ובכל זאת הקב"ה אומר להם: לכלכתם את הארמון שלי, קלקלתם את ארץ ישראל במחלוקת ובלשון הרע, גרמתם לאוירה עכורה, דיברתם וקיבלתם לשון הרע.

ההתחלה היא ברמה האישית. יש להיזהר מלשון הרע גם על חבר, ברמה הבסיסית של בין אדם לחבירו. אם אנו רוצים להיות ממקרבי הגאולה – זו נקודה מרכזית. הזהירות מלשון הרע וממחלוקת היא מהיסודות להבאת הגאולה.
ככל שנתקדם בענין זה ברמה האישית והפרטית, יתרחבו המעגלים של שומרי הלשון. יהיו יותר אנשים שיראו את הטוב שבזותם, ידברו דברים טובים, וכך תתקרב גאולתנו, בע"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן