לחיות עם פרשת השבוע – מלחמה גשמית ומלחמה רוחנית

הרב יהושע ויצמן
ד׳ בתמוז ה׳תשע״ד
 
02/07/2014
4
פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – בלק – מלחמה גשמית ומלחמה רוחנית

הפרשה הקודמת עסקה במלחמה נגד סיחון ועוג. מתוך כך מגיעה פרשת בלק, המתארת את תגובתם של בלק ובלעם למלחמות אלו.
בזוה"ק דרשו את הפסוק (תהלים ס"ח, כ"ג):

אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב…

זו לשון הזוה"ק (ח"ג, בלק קפ"ה ע"א, בתרגום):

"אמר ה'", לעתיד לבוא עתיד הקב"ה להתעורר ולהשיב מבשן כל אלו שהרגו אותם חיות השדה ואכלו אותם.

לאור אירועי השבוע, עלינו לדעת כי אויבינו הם חיות אכזריות, שהורגות וטורפות את נערינו. יש בזה צד אופטימי וצד פסימי. הצד הפסימי הוא שחיות טורפות בלא רחמים ובלא תרבות. החיות האלו נוהגות באכזריות אף שהן הולכות על שתים, וזה קשה וכואב.
אולם יש גם צד אופטימי. במאבק בין החיה לאדם אנו יודעים מי עתיד לנצח, ומי הוא זה שצופה בצד השני הנמצא בכלוב. אנו יודעים שהאדם מנצח את החיות, ולא להיפך.

בזוה"ק על הפרשה עוסקים בנקודה נוספת. פרשת השבוע מתארת מלחמה "לא קונבנציונלית" בין ישראל לאומות העולם. מלחמות רבות עבר עם ישראל מאז צאתו ממצרים, וכאן זהו סוג של מלחמה חדשה שטרם פגשנו. מלחמה שעוסקת בכוחותיו השמימיים של בלעם, לברך ולקלל.

מכאן ניתן להרחיב את המבט, ולהבין כי המאבק בין עם ישראל לאומות העולם נעשה בשתי רמות.
הרמה האחת, העליונה, היא הרמה השמיימית. יש מלחמה רוחנית בין ישראל לאומות העולם, והמאבק נערך ברמה הרוחנית. בלעם לא מצליח לנצח את ישראל, והוא מסביר זאת (במדבר כ"ג, ח'): "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'". הוא נכשל מהבחינה הרוחנית. המאבק הרוחני הוא מרכז פרשת השבוע.
הרמה השניה, היא הרמה הארצית. מלחמה כזו נלחמו ישראל במדין לאחר החטא בשיטים. זוהי מלחמה עם חיילים, נשק ושלל.

בספר דברים מתאר משה את היציאה למלחמה עם סיחון (דברים ב', ל"א):

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ.

מפרש רש"י:

החלותי תת לפניך – כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו.

עוד קודם שמשה נלחם בסיחון, כבר נאמר לו: "ראה החילותי". המלחמה הרוחנית הסתיימה עוד לפני שהתחילה המלחמה בארץ. לאחר שהוכרע הקרב בשמים, יש לגלות זאת גם בארץ.

בהמשך הזוה"ק שהובא לעיל נאמר:

…משום שיש בעולם מקום מושב, שכל חיות הגדולות והרים הרמים והרבים שם, ומסתתרים אלו באלו, ושם ערוד המדבר החזק, שהוא עוג… סיחון – סייח המדבר היה סיחון, ובטחונה של מואב היה עליו, "כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי", בוא וראה, בשעה שהחריבו ישראל עיר סיחון, עבר הכרוז במלכות השמים, התאספו גבורים המושלים על שאר העמים, ותראו מלכות האמורי איך נחרב מלכותו…

המאבק בין ישראל ובין סיחון לעוג הוכרע בשמים, ומשם הגיע לארץ.

יש להבין, אם עיקר המאבק הוא בשמים, לשם מה יש להילחם גם בארץ? ואם נלחמים בארץ – מה מקום המלחמה בשמים?

הדברים הללו לא היו רק בעבר. לימוד פרשת השבוע איננו לימוד הסטוריה, אלא לימוד על עומק החיים שלנו כאן, בארץ ישראל.
להבנת היחס בין שני המישורים נעיין בדברים של הרב קוק זצ"ל העוסקים בענין אחר (אורות הקודש ח"א עמ' פ"ו):

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה.
ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו על ידי מציאותם לבד, לא על ידי השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל…
הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם, שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

יש אנשים שפועלים במישור הפנימי, בצד הסודי, הרזי של המציאות. פעולתם איננה ניכרת כלפי חוץ. הם עוסקים בדברים עמוקים, ומבסמים את העולם.
מנגד, יש כאלה שעוסקים בהסברה ישירה, בהשפעה ניכרת. שיעורים, הרצאות, "פנים אל פנים", סמינרים וכדומה.
ההשפעה האמיתית והמשמעותית היא של אלו שעוסקים בצד הפנימי של המציאות. בזכות פעולתם, העולם הולך ומתבסם. אלו שפעולתם גלויה וישירה קוטפים את הפירות של הפעולה הנסתרת. בזכות התבסמותו של העולם אנשים מבינים יותר טוב את דברי התורה, מתעוררים להרהורי תשובה ולעשיית טוב.
כך גם פועלים הדברים במלחמתם של ישראל (ראש השנה פ"ג מ"ח):

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'" (שמות י"ז). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין.

אין די בכך שמשה ירים את ידיו. צריכים גם חיילים, שיתקיים בהם "וגבר ישראל". בעולם שלנו הנשמה לא יכולה לפעול לבדה, צריך גוף שיוציא אל הפועל את רצונותיה של הנשמה.
משה מבטא את המלחמה השמיימית. הוא מרים את ידיו לשמים. הוא פועל את הנצחון ברמה הרוחנית. המלחמה בפועל נעשית על ידי החיילים בשדה הקרב, הקוטפים את הפירות של הנצחון הרוחני.
כאשר יש חיילים מאומנים, הנשק שבידם פועל כשורה, הקרב מתנהל בצורה טובה, ומצליחים לפגוע באויב – אלו הן התוצאות של ההצלחה במאבק הרוחני.
משה רבינו הדורך על צוארו של שר האמוריים, הוא גורם לכך שהחיילים ינצחו את חייליו של סיחון בקרב. על כן חשוב להשקיע באימון החיילים, אך חשוב לזכור שעיקר המלחמה נעשית במישור הרוחני, ובו צריך לפעול.

"לחיות עם פרשת השבוע" פירושו להבין את הצורך בעוצמה רוחנית, את הצורך בידיו של משה המורמות כלפי מעלה, שהן המביאות את הנצחון לחיילים בשדה הקרב.

מראש הישיבה שלי, הרב גולדויכט זצ"ל, שמעתי אִמרה בשם ר' וולוולה מבריסק. הגמרא אומרת (ברכות נ"ד ע"א):

תנו רבנן, הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה – על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.

הרואה מקום שנעשה בו נס לישראל, צריך להודות על הנס. יש להבין, מדוע המשנה מזכירה את "הרואה אבן שישב עליה משה". הרי במקום שבו ישב משה לא נעשה נס. לוּ היינו רואים את משה בזמן ישיבתו שם – היינו רואים אותו מרים ידיו כלפי מעלה, נעזר באהרן וחור, וזהו. איזה נס נעשה על האבן הזו? לכאורה הנס נעשה למטה, בעמק, שם נלחם יהושע עם חייליו וניצח את עמלק. גם שם, לא היינו רואים נס. מן הסתם כל הפרשנים הסבירו – לאחר מעשה – מהי הטקטיקה שנקט בה יהושע, שבעבורה ניצח את עמלק.
אף על פי כן, המשנה אומרת שהאבן היא המקום שבו נעשה הנס. הנס נעשה במקום שבו התרחשה המלחמה הרוחנית. אילולא נצחונו של משה – לא יעזור הצבא המיומן ביותר. המלחמה היא רוחנית, ושם נעשים הניסים.

עלינו להבין, שיש לנו עסק עם חיות "דתיות". החיות שמולם אנו נאבקים נלחמות בשם דת המחנכת לאכזריות, לרצח ילדים. חשוב לזכור שאויבינו נלחמים בשם אלוהים. "חיזבאללה", "נסראללה" – הם מזכירים את שם "אללה" ובשמו הם נלחמים. הם רואים בזה מלחמה רוחנית. זהו שדה הקרב האמיתי.
אנו, כיושבי בית המדרש, נדרשים לעשות את תפקידנו – לשאת ידים למעלה בתפילה ובלימוד תורה, בהגברת העוצמה הרוחנית של עם ישראל, כדי לנצח את המאבק הרוחני שיוביל לניצחון כאן, על פני האדמה.

יש לנו צבא חזק, מיומן, מסור ואידיאליסט. אך כדי שעוצמתו של צה"ל תצא אל הפועל, הוא זקוק לעוצמה רוחנית, שתכריע את שרי האומות הנלחמים בנו.

בלעם מבין זאת, ובזה הוא נלחם. הוא רואה את ישראל ומדבר על מעלתם הרוחנית, שבעבורה אינו יכול להם (במדבר כ"ד, ה'):

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

הן מבחינת הצניעות של אהלי ישראל, והם מבחינת בתי כנסיות ובתי מדרשות – אלו הדברים שמביאים את הנצחון לעם ישראל. בשדה קרב זה עלינו לפעול, להתחזק בתורה, במוסר, בחיי חברה מתוקנים. עלינו לבנות אומה שהטוב הוא הבסיס לחייה. מתוך כך יבוא הדבר לידי ביטוי גם במישור הארצי, כח ההרתעה שלנו יגבר, וננצח את אויבינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן