לחיות עם פרשת השבוע – פרשת ויקהל

הרב יהושע ויצמן
י״ט באדר א׳ ה׳תשע״ד
 
19/02/2014
4
פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – ויקהל

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: (שמות ל"ה, ל'-ל"ה)

בפסוקים אלה עומדת התורה על תופעה מעניינת במשכן, וכך גם במקדש. המשכן נבנה על ידי נציג משבט יהודה ונציג משבט דן. נציג מן "המעולה שבשבטים" ונציג מן "הירוד שבשבטים". כך מפרש רש"י (פסוק ל"ד):

ואהליאב – משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל:

את המשכן עושים כולם. גם בני השפחות. בני השפחות נספחו, לכאורה, לעם ישראל מבחוץ. היה ניתן לצפות שיאמרו להם: אנו אמנם מאוד מכבדים אתכם, ואתם חלק מאיתנו, אבל את בניית המשכן תשאירו לישראלים "מקוריים". אתם תוכלו אולי לנקות את המשכן, אך לא תוכלו להיות מחושבי המחשבות ומאלו שנצטוו "להורות".
התורה איננה אומרת כך. אדרבה (איוב ל"ד, י"ט):

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם:

התורה משוה את שני הקצוות זה לזה1. כולם שווים ושותפים בבנית המשכן.

יש בדברים אלו לימוד חשוב ביותר עבורנו, שיש לעמוד עליו ולהבין את משמעותו.
חז"ל מלמדים אותנו כיצד הקב"ה מתבונן על העולם. במבט האלוקי כולם שווים לפניו. אין הקב"ה בוחן מנין בא האדם. בן הגבירה ובן השפחה שווים לפניו. לא רק תלמידי חכמים או אומנים מיוחדים היו שותפים למלאכת המשכן, אלא כולם, קטן כגדול2.

יש בענין זה שאלה גדולה שחוצה דורות רבים, ועדיין יש בכך גישות שונות. כך ראיתי, למשל, בתקופת ההתנתקות. השתתפתי בכנס רבנים שעסק בדרכי המאבק כנגד ההתנתקות. אני דיברתי בכנס על הצורך הגדול במבצע "פנים אל פנים" עם כלל ישראל, כדי לחבר אותם אל גוש קטיף. היה רב אחד, שהתנגד לכך מאוד. בתחילה לא הבנתי מדוע, אך לאחר זמן קלטתי, שיש לו התנגדות מהותית לעצם הפניה אל כלל ישראל. אותו רב סובר שאנו צריכים לפנות לאליטה של החברה הישראלית – השופטים, חברי הכנסת, השרים, אנשי האקדמיה. אליהם עלינו לפנות ואותם עלינו "לשכנע", ואחריהם יבוא כל העם. חבל לבזבז את הזמן על "בני השפחות", על ההמון. יש לקיים פגישות עם שופטים, למשל, אולי לכתוב ביחד אמנות וניירות עמדה וכדומה.
יש גישה כזו, ואינני יכול לומר שאין מקורות בכיוון זה בתורה. גם בכתבי הרב קוק זצ"ל אפשר למצוא מקורות בכיוון הזה. במאמר הדור, למשל, מאריך הרב להסביר שהבעיה של הדור היא במוח, בכח המחשבה. זו בעיה השייכת לאליטה, ולא לציבור הרחב וההמוני. אכן, רבים מתלמידי הרב קוק כיום הולכים בדרך זו.

ניתן לראות בנקודה זו את המחלוקת שבין תורת החסידות ובין ההתנגדות לה.
בקרב הליטאים היה עיסוק בעיקר באליטה, וזלזול בפשוטי העם. מכיון שלא היה בחו"ל חיוב ללכת לצבא, לא כולם היו צריכים לחתום שהם "תורתו אומנותו", ורק מעטים הלכו לישיבות. אמנם כיום, בגלל "חרב" הגיוס, לומדים כולם בישיבות. אך שיטת הלימוד והגישה נשארו בדרך הליטאית. ניתן לשמוע אמירה כגון: "עדיף שאלף יפלו בדרך, ובלבד שאחד מתוכם יהיה תלמיד חכם, גדול הדור". השיח הוא שיח על השאיפה להיות גדול. זו שאיפתו של כל לומד. כך שרה האם לבנה בעריסה. אתה עוד תגדל ותהיה כמו החפץ חיים, כמו ר' עקיבא איגר, כמו הקצות או הנודע ביהודה. אלו הדיבורים.
החסידים, לעומת זאת, דיברו אחרת. "כשאגיע לעולם האמת, לא ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו, אלא למה לא הייתי זושא". אין תביעה ממך להיות הבעל שם טוב, אלא להיות יהודי טוב.
בקרב הליטאים יש תביעה להיות הטוב ביותר, גדול הדור. שיחת מוסר מפורסמת מספרת על יהודי, לצורך הענין שמו יענקל, שהגיע לעולם האמת אחר שנים של עיסוק במסחר יחד עם קביעת עתים מכובדת לתורה. בבית הדין של מעלה שולחים אותו לגיהנם. ר' יענקל תמה: וכי לא למדתי תורה? וכי לא עסקתי בגמילות חסדים? אומר לו המלאך: ר' יענקל, אתה רצחת! אני רצחתי?! מזדעק היהודי, והלא לא נגעתי בזבוב מעודי. כן, אומר המלאך. רצחת את ר' יענקל. ר' יענקל היה צריך להיות גדול הדור, היה צריך לכתוב כמה ספרים של חידושי תורה, ותראה מה יצא…
זהו סגנון השיחות והדיבורים בעולם הישיבות הליטאי. כך מחנכים את "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", את בני הגבירה.
בעולם החסידות עסקו יותר ב"אהליאב בן אחיסמך למטה דן". פנו אל יושבי הכפרים, חיזקו אותם באמירת תהלים, בתפילה. גם הם חלק מבניית המשכן.

המחלוקת הזו נוגעת גם לישיבות ההסדר, ולסערה המתעוררת סביבן בימים אלה.
המתנגדים לישיבות ההסדר ומנסים להצר להן מבינים שהישיבות צריכות לבנות את האליטה הישיבתית של הציונות הדתית. הישיבות נועדו ליצור עתודה של מחנכים, מלמדים, הוגי דעות, גדולי ישראל. זו מטרת הישיבות ולשם כך די ב500 או 600 תלמידים במחזור.
אנחנו רואים את ישיבות ההסדר בצורה אחרת. ישיבות ההסדר לקחו על עצמן את התפקיד של דאגה לפריפריה – הגיאוגרפית והרוחנית. לנגד עינינו עומדים דברי חז"ל הנוקבים עד התהום (ילקוט שמעוני שופטים, רמז ס"ח):

אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

אנשי הסנהדרין שלא היו מוכנים ללכת למקומות הרחוקים, לפנות אל מי שרחוק מתורה ולהביא את התורה אליו – הם הנושאים באחריות על מות בני בנימין.
אנו דוגלים בשיטת "ישיבות נקים בכל מקום" ולכל אדם. הישיבות לא נועדו לאליטות. עלינו להכניס למעגל לומדי התורה סוגים שונים, מגזרים שונים, אנשים שונים. אכן, גישה זו יוצרת קשיים ובעיות. עם קשיים יש להתמודד וכך אכן נעשה כעת ובכל זמן.
יש מי שלא מקבל את התפקיד הזה של ישיבות ההסדר. לא רואה את האחריות העצומה על כלל ישראל שהן נטלו על עצמן. מכח תפיסה אחרת מצרים ומנסים לפגוע בישיבות ההסדר.
אני מבין ומכבד מי שחושב אחרת, ורואה את הישיבות כאליטיסטיות. אך אני מבין שיש לנו אחריות גדולה על כלל ישראל, ואין אנו יכולים לומר לאדם: אינך ראוי ללמוד תורה.
מי שמגיע לישיבה בוחן ובודק האם הוא מתאים, האם הוא מתקדם. רבים עוזבים את מסלול ההסדר במהלך חמש השנים, מתוך הבנה שאין הוא מתאים להם. אולם הישיבות מצד עצמן צריכות לתת מקום לכל אחד. כולם עמדו בהר סיני. כולם נצטוו על לימוד התורה. לכולם יהיו בע"ה ילדים, והם צריכים להעביר להם את המסורת. יש לנו אחריות על כך.

בשנה הראשונה להיותי כאן בישיבה, הגיעו להתקבל תלמידים רבים, ובהם כאלה שרצו מאוד ללמוד בישיבה, אך לא התאימו לכך. היה קשה לי אז, וקשה לי גם היום, לומר לאדם שאינני מקבל אותו ללמוד בישיבה. הפתרון היה בהקמת מכינה לישיבות הסדר, בשיתוף פעולה עם הרב אנגל מהישיבה התיכונית במירון. שנה אחת הם שהו במכינה, ולקראת החיול הצטרפו לישיבות הסדר או התגייסו לצבא. לאחר מכן הקמנו מכינה נוספת בחדרה, וכשבאנו להקים את המכינה השלישית החלטנו לשנות את הגישה ולפנות לתלמידי התיכונים כדי לקשור אותם לתורה, ולהגביר את הגעתם לישיבות ולמכינות, וכך קמה תנועת מעגלים.
בשנה השניה לאחר הקמת המכינה במירון, שונה מסלול ההסדר משירות מפוצל לשירות רצוף כפי שהוא היום, וכך יצא ששני שנתונים של המכינה הגיעו לישיבה בבת אחת. היה זה מספר גדול מכפי שיכלה הישיבה לקלוט. באחת האסיפות של ראשי הישיבות, דיברתי על כך, וכראש ישיבה צעיר וחדש ביקשתי בביישנות מה מראשי הישיבות שכל ישיבה תקלוט תלמיד אחד, ומי שלא ייקלט באף ישיבה – נקלוט בישיבת מעלות. פנה אלי ראש ישיבה אחד, ואמר לי במילים אלו: ר' יהושע, הקמת לך מכינה – תאכל אותה. מה אתה רוצה מאיתנו.
עניתי לו: אני אוכל אותה וזה יהיה לי טעים. וכך קרה שקיבלנו את כל התלמידים אלינו לישיבה. זה אכן היה קשה, לישיבה ולתלמידים, אולם התמודדנו. אחר כמה שנים אחד התלמידים שהגיע מהמכינה עבר ללמוד בכולל הלכה באחת הישיבות, וראש הישיבה שם סיפר לי שהוא סיים בחינות לרבנות בהצטיינות. "לא בא כבושם הזה", אמר לי. התברר שזה באמת היה טעים…
החיבור לסוגים שונים של תלמידים מצמיח, עם כל הקשיים, דברים נפלאים. אין אנו יכולים לוותר על כך, ולהסיר מעלינו את האחריות לכל אדם ואדם.
באחד הדיונים אמר מישהו: החבר'ה "האלה" מורידים את הקב"א3 של ישיבות ההסדר. ענו לו: אנו עוסקים בנפשות, ואתה מדבר על קב"א?! אנו רואים את התפקיד של הישיבות בדאגה לכלל ישראל. לכן מוקמות ישיבות במקומות מרוחקים, ולכן מקבלים תלמידים הנראים בתחילה רחוקים. זו התמודדות קשה, יש להמשיך ולשפר כל הזמן, אך אנו מאמינים בכך באמונה שלמה.

כשהייתי ר"מ בישיבה היה לי פעם "מופת" שלימד אותי רבות.
היה תלמיד שחשבתי שהוא לא מתאים לישיבה, ובשיחה עם ראש הישיבה הוחלט להוציאו מהישיבה. ראש הישיבה היה צריך לטוס לחו"ל, ולכן הוטל עלי התפקיד לומר לאותו תלמיד שהוא עוזב את הישיבה. בבוקר אותו יום השכמתי קום, ונותרו לי כמה דקות פנויות עד לתחילת תפילת שחרית. מבלי משים נשלחה היד שלי לחוברת של ברסלב, מאלו המחולקות בצמתים.
אני פותח את החוברת וקורא: אתם, ראשי הישיבות שמוציאים תלמידים מהישיבה – מי אתם בכלל. בעולם האמת התלמיד הזה יהיה מעליך. אתה יודע בכלל מי הוא, מה שורש נשמתו?! איך אתה יכול לעשות כך?
סגרתי את הספר וידעתי שאני לא יכול לומר זאת לאותו תלמיד. ה"טראומה" הזו מלוה אותי עד היום. אם אתה לא מצליח עם תלמיד – אתה צריך ללכת הביתה, ולא הוא.
אמנם זה לא פשוט וחד משמעי, ויש בכך קשיים רבים. אני מכבד מי שחושב ופועל אחרת, אך אנו משתדלים לנהוג כך, ולהשקיע מאמצים רבים כדי להצליח עם כולם.

המצב בישיבות הוא בסדר. יש מה לשפר ותמיד הולכים ומשתפרים, אבל הרצון של כולם הוא טוב.
בדור הזה, מי שהולך לישיבה הוא צדיק. אני מרגיש כאן קטן ליד נפילים. עם כל המכשירים והטכנולוגיה שיש היום – עדיין אנשים רוצים ללמוד תורה וללכת לישיבות. בדור שלי – עם דברים הרבה פחות מושכים היה קשה לנו להתמודד.
בתור ילד, היה רק לחבר אחד, בן למשפחה עשירה, טלויזיה. פעם בכמה חודשים היינו יכולים לבוא אליו ולראות משחק כדורגל, ששודר מירדן. בארץ עוד לא היתה טלויזיה… אלו היו הגירויים שהתמודדנו איתם, ואין זו חכמה ללכת לישיבה במצב כזה. היום כל אחד מחזיק בידו קשר לכל העולם. הכל זמין, הכל נגיש. ובכל זאת – אנשים מגיעים לישיבות. אין אלו אלא צדיקים. אכן, גם לצדיקים יש יצר הרע, וגם צדיקים צריכים להמשיך ולעבוד. "אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (עי' ברכות ס"ד ע"א). לשם כך יש בישיבה "כלאפון", ואנו ממשיכים ועובדים ומתמודדים.

בימים אלו ישיבות ההסדר נמצאות תחת מתקפה קשה. אמנם ב"ה החוק מתקדם בצורה טובה, בסייעתא דשמיא, אך יש המנסים להכין את הלבבות של הציבור לפגיעה בישיבות ההסדר, ולשם כך שודר התחקיר המפורסם, שכולו מלא שקרים וזיופים. אנו מכירים את הבעיות שישנן בישיבות, אך המצב הוא טוב, והוא הולך ומשפתר כל הזמן. כך גם נמשיך הלאה.

נשוב ונאמר כאן מה שכבר הזכרנו כמה פעמים. הרב קוק זצ"ל כתב (מאמרי הראי"ה עמ' 414):

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה – איננה עדיין תחיה אמתית.

המשפט הזה בא לידי ביטוי בצורה מובהקת בישיבות ההסדר. מאז הקמת המדינה, כל ההארות החדשות בתורה יצאו מישיבות ההסדר.
בישיבת קרני שומרון, למשל, לומדים "אליבא דהלכתא". זו איננה דרך שקשורה, לכאורה לישיבת הסדר. היה ניתן לצפות שישיבות נוספות ילכו בדרך זו. אך אין זה כך. הארה חדשה בתורה יוצאת רק ממקומות שבהם לימוד התורה קשוב לדור ולתקופה. ההבנה שהקמת המדינה והצבא, יוצרים התבוננות חדשה גם על התורה, מולידה דברים חדשים ונפלאים בישיבות ההסדר. תורת ארץ ישראל באה לידי ביטוי בלימוד הגמרא והתנ"ך – בדרכי לימוד שיוצאות מישיבות ההסדר.

הציבור הגדול והמגוון בישיבות מגדיל את העוצמה עוד יותר, ובע"ה נמשיך לעשות ולהצליח להגדיל תורה ולהאדירה.


1 ועי' בזוה"ק ח"ב רכ"ב ע"א ובעוד מקומות.
2 חז"ל עומדים על כך שרק "עדת בני ישראל" היו בבניית המשכן, ולא הערב רב. אולם בתוך עדת בני ישראל לא היו הבדלים, וכולם היו שווים בבניית המשכן.
3 קב"א – קבוצת איכות, מדד לאיכות אישית וחברתית של המתגייס שנקבע על פי מבחנים פסיכוטכניים ועוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן