לפגוש את הנשמה

הרב יהושע ויצמן
י״ד באלול ה׳תשס״ה
 
18/09/2005

לפגוש את הנשמה

מובא במדרש1:

תני חזקיה (ירמיה נ) "שה פזורה ישראל", נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין. (במדבר טז) "האיש אחד יחטא". תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה, אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב: (איוב יט) "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי". אמרו לו חביריו: (שם לד) "כי יוסף על חטאתו פשע בינינו יספוק", אתה מספיק בינינו את עונותיך.

הרעיון של המדרש מוכר וידוע – מעשיו של אדם מישראל משפיעים על כל האומה. המדרש לומד זאת מפסוק בפרשת קרח2:

וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף.

לימוד זה הוא קשה מאד. אלו דברים שאמר משה לה', בגלל רצונו של ה' להרוג את כל העדה, וה' מקבל את דברי משה3:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם.

הכיצד למדו חז"ל מפסוק זה, שלא "נפסק להלכה" על ידי הקב"ה?
במדרש אחר מובא4:

"ויאמרו", אמרו לפניו: רבונו של עולם, מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה ועמדה וקללו את המלך או שלוחיו עשרה או עשרים מהם, משלח שם לגיונותיו ועושה בם אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר בהם מי מרד ומי לא מרד, מי כבד את המלך ומי קלל. אבל אתה היודע מחשבותיו של אדם ומה שהלבבות והכליות יועצות ויצרי בריותיך אתה מבין, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד, אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהם. לכך נאמר "אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא וגו'". אמר להם הקב"ה: יפה אמרתם, אני מודיע מי חטא ומי לא חטא.

הרי שקיבל ה' את דבריהם, "יפה אמרתם", ולא קצף על כל העדה בגלל חטאו של אדם אחד.
יש להבין את דברי המדרש.

נעיין בפרשת קורח5:

וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.
וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'. וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד ה'. וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

בתחילה, לאחר שכל העדה נקראת אל פתח אוהל מועד, רוצה ה' לכלות את כל העדה. תפילתם של משה ואהרן מתקבלת, וה' מכלה רק את עדת קורח.
בפרק הבא חוזר אותו סיפור בדיוק פעם נוספת. תלונתם של ישראל גורמת לכך שה' רוצה לכלות את כל העדה, אלא שהפעם אין למשה ולאהרן מה לומר, והם נופלים על פניהם. רק הקטורת מצליחה לעצור את המגפה.
מה בדיוק קרה כאן? האם ה' קיבל את תפילתם של משה ואהרן או לא?
נראה, שהתורה מתארת תהליך של העמקת היחס לעם ישראל. דבריו של ה', תשובתו של משה וכך הלאה הם עומקים הולכים וגדלים של הבנת העניין, ששיאו הוא בפרשת הקטורת.
נבאר את הדברים.
קורח מקהיל את כל העדה. מן הסתם, השתמש קורח באמצעי התקשורת והתעמולה המתקדמים ביותר. הוא ואנשיו טפטפו את דעתם השכם והערב, וזו היתה הדעה היחידה ששמעו כל העם.
כנגד זה בא ה' ורוצה לכלות את העדה. אי אפשר להתמודד עם "אמצעי התקשורת". אי אפשר לכבוש את לב העם השבוי בידיה, ועל כן יש לכלותם. משה ואהרן, ואיתם הציבור האמוני, הם שארית העם. האמת בידיהם. הם יודעים כיצד לפעול, ועם ישראל – אין מה לעשות איתו, כי הוא שבוי בידי "התקשורת" ובראשה קורח.
משה אינו מקבל טענה זו. הוא פונה לה': "אתה יודע מי חטא ומי לא חטא". אתה יכול להסתכל פנימה, ולראות שהם לא חוטאים. "התקשורת" השפיעה עליהם, אבל זה חיצוני. מבחינה פנימית הם רוצים לדבוק בך, ואפשר לשכנע אותם ולהשפיע עליהם.
ה' מקבל את טענתם. "יפה אמרתם". ה' מכלה רק את קורח ועדתו. כעת כבר לא ניתן לטעות עוד. לאחר מופת כה גדול כבר איש לא יוכל לטעון כנגד משה רבנו. הצבור האמוני ניצח.
אולם, לא! כבר למחרת "מתעשת" העם, ומאשים בכל הצרות את הציבור האמוני. אתם אשמים במות קורח!
זהו. עכשיו כבר אין מה לעשות. שוב מתייאשים מעם ישראל. אם מופת כה גדול לא משכנע אותם, כבר אין סיכוי, ולכן ה' רוצה שוב לכלות את כל העדה. הרי אין כל דרך להחזירה למוטב, אם עדיין הם לא מקבלים את מנהיגותו של משה. מה יכול משה לומר? למשה אין מילים. הוא נופל על פניו.
ובכל זאת, משה לא נכנע. הוא שולח את אהרן להקטיר קטורת. מהו עניינה של הקטורת?

אבל מכל מקום גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה, ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג כא), ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח?! על כן צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג ו) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מה שכתב (שמות ל לו) "ושחקת ממנה הדק" רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה…6.

הקטורת היא כנגד הנשמה. עניינה הוא הריח, "דבר שהנשמה נהנית ממנו"7. "קטורת", לשון "קשר" (בארמית). הקטורת קושרת את הנשמה.
משה אומר: אין דרך בלתי אם להביט אל הנשמה. רק במישור הפנימי והעמוק של הנשמה – המגפה נעצרת. בפעם הראשונה אומר משה: "אל אלוהי הרוחות" – יש להביט פנימה, אל הרוח. בפעם השניה אין די בכך, ויש להעמיק עוד. לחדור אל הנשמה.
הנפילות, החלאים והייאוש הם במישור החיצוני, בגוף ואפילו ברוח – בתרבות, בחיים הרוחניים. אבל בנשמה – "ועמך כולם צדיקים". כולם מחוברים וקשורים לריבונו של עולם.

דומה, שפרשה זו שופכת אור על ימינו אלה.
העם כולו מתקהל סביב התקשורת, נגד המחנה האמוני, הציונות הדתית.
במצב כזה יש המתייאשים מהעם. הפניה אל העם היא חסרת סיכוי, ועל כן מתנתקים מהעם, בחינת "ואכלה אותם כרגע". אנחנו, הציונות הדתית, ננהיג את המדינה עם האמת שבידינו.
אין זו טענה לא נכונה, ח"ו, שהרי הקב"ה אמר אותה. אולם, משה מבקש לחשוף את הפנימיות. ניתן לפנות אל העם ולחשוף את חיבורו לארץ ולתורה. אין להתייאש מעם ישראל.
בשלב הראשון, טענתו של משה מתקבלת. יתירה מזו, כפי שאז בליעת קורח הראתה מי צודק, גם היום המציאות מוכיחה כי הצדק עם הציבור האמוני. אוטובוסים מתפוצצים, קאסמים בשדרות – מה עוד צריך לקרות כדי שיבינו שדרכם אינה נכונה וילכו איתנו?!
למעשה, כפי שהיה בימי קורח, האשמה נופלת על המאמינים. "אתם המיתם את עם ה'". בגלל הציונות הדתית – ההתנחלויות – אין שלום.
כעת, גם המאמינים בעם ישראל מתייאשים. מה עוד צריך לעשות לעם הזה כדי שיראה את האמת?!
שוב רוצה הקב"ה להתנתק מכל העם ולתת את ההנהגה לציונות הדתית.
כעת אין מה לומר, הרי העם לא איתנו, ואין כל דרך לפנות אליו כדי שיהיה איתנו.
אבל גם במצב כזה משה לא מתייאש. תשובתו היא: הקטורת – הנשמה. מהנשמה לא מתייאשים. אנו "נשמה אחת בגופות מחולקים", ובנשמה "כולם צדיקים", ולכן "לעולם ירשו ארץ" – כולם קשורים לארץ ישראל, לתורה ולאמונה.

גם היום, במובן מסוים, "החל הנגף". יש סחף גדול מאוד של ריחוק מארץ ישראל, מעם ישראל, מתורה ומצוות ועוד. עלינו להשתמש בכח הקטורת. אמנם אין לנו קטורת ממשית, אך חוסר היכולת להשתמש בה מלמדנו על הרצון האלוקי מאיתנו8.
כיום אין אנו נוגעים בנשמה ברגע אחד, בפעולה חד פעמית אחת. מה שעשה אהרן עם הקטורת ברגע אחד, אנו עושים בשנים רבות, ואנו מרוצים מכך. זהו רצונו של הקב"ה. המפגש עם הנשמה הוא עמוק ומשמעותי, וככל שיעשה בצורה יסודית וממושכת – השפעותיו יהיו לטווח ארוך יותר.

אנו לא מתייאשים מעם ישראל בשום מצב. אנו מאמינים בנשמתם של ישראל, ופועלים לקשור אותה אל העם. לחשוף את הנשמה. רק מתוך אמונה גדולה בעם ישראל ניתן להתמודד עם הזמנים הקשים ועם רגעי הייאוש שאנו עוברים.

נראה שהמדרש בו פתחנו, מצטט את הפסוק "האיש אחד יחטא" וכוונתו לפרשה כולה.
מן הפרשה עולה שעם ישראל כולו מאוחד בנשמתו, וזו התשובה האמיתית לרצונו של ה' לכלות את כל העדה.
תשובה זו ניתנה ללא מילים. משה אינו אומר דבר. הוא נופל על פניו ושולח את אהרן עם הקטורת. אך תשובתו עמוקה ביותר – יש לחשוף את הנשמה, ולראות כי האומה כולה קשורה בנשמתה אל הקב"ה.


1 ויקרא רבה פרשה ד', ו'.
2 במדבר ט"ז, כ"ב.
3 שם, כ"ג-כ"ד.
4 במדבר רבה פרשה י"ח, י"א.
5 במדבר ט"ז, י"ט-ל"ג; י"ז, ו'-י"ג.
6 כלי יקר שמות ל', א'.
7 ברכות מ"ג ע"ב.
8 ע"י אגרות ראי"ה א' אג' כ': "ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ה'".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן