לחיות עם פרשת השבוע – תיקון חטאי הציונות

הרב יהושע ויצמן
י״א בתמוז ה׳תשע״ד
 
09/07/2014
4
פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – פינחס – תיקון חטאי הציונות

תחילת הפרשה מלמדת אותנו כיצד מגיעים לשלום (במדבר כ"ה, י"א-י"ב):

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

פינחס הוא נכדו וממשיך דרכו של אהרן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מי"ב). חז"ל מתארים כיצד היה אהרן משקיע כדי להשכין שלום בין אדם לחבירו (אבות דרבי נתן, י"ב):

שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה.

פינחס הוא נכדו של אהרן הכהן, והוא ממשיך את דרכו בעשיית שלום ובכהונה, שעניינה חסד, טוב ואהבה.
והנה, פינחס עושה מעשה של קנאות – הורג נשיא מישראל. לכאורה מעשה זה מנוגד לדרך השלום של אהרן הכהן. אך התורה אומרת על כך: "הנני נותן לו את בריתי שלום".

פינחס מלמד אותנו, שאהבה בלי גבולות איננה מתקיימת. אם אין "שוט" של קנאות, שמציב גבולות לאהבה – אין זו אהבה אמיתית ובת קיום.
"אוהב שלום ורודף שלום" – אין הכוונה לרדיפת שלום מתוך אובססיה. השלום איננו "דת", שהולכים עליו בכל מחיר. אהרן היה אוהב שלום מתוך אהבתו לכל אדם מישראל ולכנסת ישראל. מאותו מקור של אהבה קם פינחס להרוג את זמרי ואת המדינית.
אהבה שאין אפשרות של קנאות בצידה – אינה אהבה שלמה. אדם הרואה את אשתו מדברת ונסתרת עם זרים ואינו מקנא לה – אין זו אהבה. לאהבה יש גבולות.
רדיפת שלום שאין לה גבולות, איננה רדיפת שלום אמיתית, אלא אובססיה, וזה הדבר שמביא למלחמה.
כאשר עם מתחנן על נפשו לשלום, ונכתבים מאמרים על כך שבלי שלום אין לנו סיכוי ולכן עלינו לעשות הכל בשביל השלום – אלו הן אמירות המביאות מלחמה. קנאות, לעומת זאת, יכולה להביא "את בריתי שלום".
אנו כמהים ומייחלים לשלום, אך השלום שאנו מצפים לו הוא שלום אמיתי, שצריך להיות מלווה בקנאות, שמקורה באהבת ישראל, באהבת ארץ ישראל ובאהבת התורה. האהבה הזו מולידה קנאות, מולידה נכונות למלחמה, להחזיק גם חרב אם צריך.

ענין נוסף עולה בפרשה, שיש מקום לעמוד על משמעותו לדורנו.
בפרשה מוזכרים כמעט כל החטאים שעשו ישראל במדבר. חטא קורח (כ"ו, ט'-י"א; כ"ז, ג'), חטא נדב ואביהוא (כ"ו, ס"א), חטא המרגלים (כ"ו, ס"ד-ס"ה), חטא מי מריבה (כ"ז, י"ד). חז"ל מוסיפים שדברי בנות צלפחד על אביהן (כ"ז, ג'): "כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" רומזים לכך שצלפחד לא היה מהמרגלים או מהמתאוננים.
מהי משמעות הדבר?

הפרשה מתארת את ההכנות לכניסת עם ישראל לארצו. הציווי על חלוקת הנחלות, מינוי מנהיג לכיבוש הארץ – כל אלו מסמנים שלב מתקדם בהכנות לכניסה לארץ.
התורה אומרת כאן אמירה חשובה. דוקא כאשר שואפים לשלמות, חשוב להיות מודעים לחטאים ולחסרונות. כאשר אדם לא מודע לחסרונותיו – הם צפים ועולים בלי שהוא שולט בהם. חוסר המודעות מוביל לחוסר התמודדות, וממילא החסרונות נשארים בעוצמה והם שולטים באדם וצפים ועולים בלי שהוא מודע לכך ויכול להתמודד איתם. אדם שמודע לחסרונותיו, מתמודד עימם, ויכול לשלוט בהם.
ענין זה חשוב ביותר בעבודתו האישית של האדם. להבין את הבעיות שלי ולהגדיר כיצד אני מתמודד איתן. טיוח החסרונות אינו מלמד על שלמות. אדרבה, השלמות היא כאשר ממקדים את המבט בחסרונות ומתמודדים איתם.

ערב הכניסה לארץ מזכירה התורה לעם ישראל את חטאיו, כדי לדעת מהם החסרונות שאיתם הוא צריך להתמודד. כדי שהכניסה לארץ תלווה בתיקון של החסרונות שהתגלו בדור המדבר, יש להציף את החטאים ולברר את שורשם.

לאור זאת, כדרך "לחיות את פרשת השבוע", יש מקום לנסות ולהגדיר את החסרונות המלוים את שיבתנו הנוכחית לארץ, את התנועה הציונית.
חשוב להזכיר כי התנועה הציונית בנתה את עיקר ההתיישבות בארץ ישראל, ואנו אסירי תודה על כך. יחד עם זאת עלינו להגדיר את החסרונות והחטאים של הציונות, כדי שנוכל להתמודד איתם. כדי להיות ציוניים אמיתיים, אין די בחגיגת יום העצמאות. יש להיות מודעים לחסרונות שליוו את התנועה הציונית מראשיתה, להבין כיצד הם משפיעים היום, וללמוד כיצד מתמודדים איתם.

נעמוד על שתי נקודות בהקשר לכך.
א. בספרו "מדינת היהודים", משרטט הרצל את המתוה של שיבת עם ישראל לארצו. התכנית היא להקים מדינה מודרנית, מתועשת, שתהיה סמל הקידמה והכלכלה הנכונה. בכל הספר אין כלל התייחסות לכך שיכולים להיות למדינה זו אויבים, ויהיה צורך להילחם על קיומה. בפרק הצבא כותב הרצל כך:

רואה אני את מדינת היהודים כמדינה נייטרלית. צבאה יהיה רק חיל מצב – אך חמוש בכל תחמושת הצבא המודרנית, אשר תפקידו יהיה לשמור על הסדר כלפי פנים וכלפי חוץ.

כך חזה "חוזה המדינה" את צבא המדינה היהודית. על בסיס זה קמה התנועה הציונית.
המשמעות של תפיסה זו היא, שאם אנו חיים במלחמות בלתי פוסקות, אם הדרך לקיומה השלם והבטוח של המדינה היא על ידי כיבוש הערבים ונצחון עליהם במלחמה – הציונות היא טעות הסטורית. לא לשם כך באנו לכאן, חושבים הציונים.
מכאן באה האובססיה לשלום. מוכנים לשלם מחירים כבדים מאוד כדי שיהיה כאן שלום, מוכנים להקריב "קרבנות שלום". הרי אם לא יהיה כאן שלום – כל הקמת המדינה היא טעות.
קשה מאוד, למי שזו השקפת עולמו, להודות שהשקפה זו בטעות יסודה. על כן מוכנים לעשות הכל כדי להצדיק את קיומה של המדינה על ידי "שלום". אלא ששאיפה אובססיבית זו לשלום – היא המביאה עלינו את כל המלחמות.
מעולם, בכל מלחמות ישראל, לא הכרענו את האויב. בכל מלחמה עצרנו דקה אחת לפני הסוף, לפני חיסול האויב. אין זה מקרה. אנו לא מוכנים לחסל את האויב, כי בכך אנו אומרים – הציונות היא טעות, והדרך לחיות כאן היא על ידי מלחמה. לכן כל מלחמה היא בעצם כלי להשגת שלום. עוד לא נדמו הדי מלחמת ששת ימים, וכבר הציעו קברניטי המדינה להחזיר לאויב את ה"שטחים" שנכבשו תמורת "שלום".
יש לשים לב לחוסר הסימטריה שבנוסחה: "שטחים תמורת שלום". מה אנו נותנים ומה הצד השני נותן. אנו מוכנים למסור הכל לאויב תמורת פיסת נייר שנכתב עליה "שלום".
אין צורך בפרס נובל על תורת המשחקים כדי להבין שדרך זו מביאה למלחמות בלתי פוסקות. מי שמדבר על שלום מביא על עצמו מלחמה, ומי שמוכן לצאת ולהילחם – קונה בכך את השלום לעצמו. אבל אנשי הציונות אינם מוכנים לומר שהדרך היא על ידי מלחמה. כל מלחמה היא "פנצ'ר". "סליחה שניצחנו", כתב על כך אפרים קישון לאחר מלחמת ששת הימים. בעומק, אנו לא רוצים לנצח במלחמה.
זוהי הטעות הראשונה, "החטא הקדמון" של הציונות. יש להיות מודעים לתפיסת עולם זו, ולהתמודד עימה.

הטעות השניה נידונה הרבה באגרותיו של הרב קוק (למשל בח"ב אגרת תצ"ז). בראשית דרכה של הציונות נאמר כי: "הציונות דבר אין לה עם הדת".
כוונת הדברים בצורה פשוטה היא, שהציונות איננה מכח התורה והאמונה. זהו מעשה חיצוני, ולא מעשה הנובע מאמונה.
במילים פשוטות יותר, הכוונה היא שאין כל משמעות אמונית לישיבתנו בארץ ישראל. באנו לכאן כדי להקים מדינה דמוקרטית, ולא להגשים את יעודו של עם ישראל. אין יעוד שלמענו קמה המדינה, ששוה בשבילו להקריב משהו, להילחם עליו. יש בעיה ידועה בעולם, "בעיית היהודים". כשהיהודים בגלות לא אוהבים אותנו. הפתרון הוא להקים לעצמנו מדינה, שתהיה בשלום עם כל העולם, וכך נפתור את בעיית היהודים. אין לכך כל קשר לתורה, לאמונה, ל"דת".
בפרק "שלטון הדת" בספרו "מדינת היהודים", כתב הרצל:

האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשים. כל נדנוד מחשבה של כהנינו לייסד שלטון דת נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין.

זהו חטא נורא של הציונות, מראשית דרכה. כבר הרב קוק זצ"ל התריע על כך באגרותיו.
השקפה זו גורמת לכך שאין למדינת ישראל ולצה"ל כח עמידה. כידוע, דו"ח ועדת וינוגרד שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השניה עמד על כך שהיה זה כשל ערכי. מפקדי הצבא לא מבינים על מה ולמה אנו יוצאים למלחמה. אמנם חלק מהדו"ח תוקן, אך העיקר, הבעיה הערכית – נשארה.
עלינו להכריז ולומר: אנו כאן בארץ ישראל כי יש לנו יעוד שעלינו למלא כאן. באנו לכאן על מנת לחיות את רצון ה', להאיר לכל העולם כולו את האור האלוקי. התורה מעניקה לנו את היעוד שלמענו אנו כאן. ישיבתנו בארץ היא מכח מצות התורה לשבת בארץ, כפי שביאר הרמב"ן. זהו מקור הכח לישיבתנו כאן, ולמלחמותינו על הארץ.

עלינו להיות מודעים לחטאים ולחסרונות הקיימים בתנועה הציונית, כדי להתמודד איתם ולתקנם.
פעמים יש תחושה שאמנם אנו שומרי תורה ומצוות, אך את החגים הציוניים – יום העצמאות, יום הזכרון וכדומה, אנו חוגגים כציונים חילוניים. אנו שרים "אנחנו שנינו מאותו הכפר", עושים מנגל, ובכך מציינים את מהות הימים הללו.
זו אותה טעות של ההכרזה "הציונות דבר אין לה עם הדת", שעלינו להתנער ממנה. ימים אלו מציינים את היעוד שלנו כאן בארץ ישראל, וזהו התוכן שצריך למלא אותם.
החיים בארץ ישראל אינם כיף גדול. ישיבה במקלטים איננה תענוג. לכן מי שלא תהיה לו מוטיבציה גדולה להיות כאן – לא יוכל לשרוד. רק מתוך הבנת היעוד של עם ישראל בארצו מכח התורה – יש כח ומוטיבציה לסבול את הייסורים של קנין ארץ ישראל.

לנו, כאנשים הלומדים תורה מתוך השקפת עולם ציונית, יש תפקיד חשוב בענין. עלינו להצמיח תלמידי חכמים שיצמחו מתוך הבנת מעלתה של ארץ ישראל, מתוך הבנת ערכה של הציונות.
הציונות ש"דבר אין לה עם הדת" הולכת ונכשלת, ועלינו להקים ציונות מתוך התורה.

איננו חפצים בכשלון התנועה הציונית, חלילה. בגמרא מובא שעתיד משיח בן יוסף להיהרג. בספר קול התור מובא, שהגר"א היה מרבה בתפילות על משיח בן יוסף שלא יהרג, שכן זהו אסון גדול וקשה לעם ישראל.
הציונות החילונית היא בחינת משיח בן יוסף, המכין את הכלים למשיח בן דוד. מותו של משיח בן יוסף הוא קריסתה של המדינה, חלילה, ואין אנו חפצים בכך כלל. אנו חפצים בקיומה של התנועה הציונית, מתוך הקריאה בשם ה', מתוך תיקון החסרונות שקיימים בתנועה זו מראשיתה.

החלק התורני, הנוגע לנו, הוא הצמחת תלמידי חכמים של ארץ ישראל, המנעימים זה לזה בהלכה, המבינים את ערכה של הארץ ושל תורת ארץ ישראל.
חיבור הציונות אל שורשה, אל מקורה התורני, יהיה תיקון ומיתוק הדינים. מתוך חיבור זה, מתוך האמירה כי מקור כוחה וחייה של התנועה הציונית הם התורה והאמונה – תקבל תנועה זו כוחות חדשים, ותלך ותתפתח.

גם החלק הצבאי דורש תיקון. עלינו להכריז כי אנו במצב של מלחמה. המוכנות למלחמה ומסירות נפש למען ארץ ישראל – הם אלו שיחסכו את המלחמה ויביאו את השלום. הפחד מלצאת למלחמה הוא פחד מעצמנו, ועלינו להשתחרר ממנו.
אף אדם אינו חפץ במלחמה לשם מלחמה. אך כאשר יש צורך במלחמה – יש לעשות זאת בעוצמה גדולה. אנו מוכנים להילחם על ארצנו.

עלינו לתקן את הטעויות השורשיות של התנועה הציונית. להכריז כי זהו מקומנו, ולא נזוז ממנו, בשום מצב. אמירה זו, מביאה נכונות להקריב ולהילחם למענה. יחד עם החיבור לתורה כמקור הכח של הציונות – זוהי התשובה שלנו לאויבינו, לעצמנו, ולקב"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן