כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


קהלת רבה א, טז


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".


דבר אחר, "כל הנחלים הולכים אל הים", כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב. "והים איננו מלא", והלב אינו מתמלא לעולם. תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם, תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת".


פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" - כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב, "וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" - והלב אינו מתמלא לעולם. נמשלה החכמה לנחלים, והלב לים - אף שחכמתו של אדם מתכנסת אל לבו, אין הלב מתמלא ולעולם ניתן להכניס חכמה נוספת אל הלב. שמא תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם - לאחר שלמד אדם פעם אחת ענין מסוים והוציאו אל הפועל, שוב אינו יכול לעיין בו ולראות בו פנים חדשות (על פי הרד"ל) - תלמוד לומר "שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת", לעולם שבים דברי החכמה ומתחדשים בעיונו של אדם בהם. בשיעור נעמוד על ביאור נוסף לסופו של המדרש.


נושאי השיעור: א. פסוק זה ניתן להידרש. ב. שני ביאורים בענין 'אור חוזר'. ג. יש קשר מתמיד בין המשפיע ובין המקבל.

לימוד המדרש מעורר שאלות שמובילות להבנה מעמיקה.
ראשית, יש להבין את הקשר לפסוק - מה ראו חכמים בפסוק, שהוביל אותם לדרוש על החכמה שבלבו של אדם1.
עוד יש להבין, את דברי המדרש: "תאמר, משעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם..." - מהי משמעות השאלה, כיצד מוציא אדם את החכמה מלבו?

לימוד הפסוק
המדרש מתאר, על פי הפסוק, "מבנה" רוחני הקיים בתורה ובעולם.
הפסוק עליו מוסב המדרש:

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

חז"ל בלומדם את הפסוק הבינו, שהפסוק לא בא כדי לומר רק את פשוטו. שלמה המלך לא בא לתאר תיאור טבעי של מחזור המים בטבע וכדומה. מובן, שפסוק זה ניתן להידרש. כלומר, הפסוק נכתב על מנת שנבין את האמור בו כמכוון לענין רוחני, שמתבטא בעולם הגשמי בצורה של נחלים וים המתוארת בפסוק.
הרמח"ל כותב (מאמר על ההגדות):

עוד צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בענינים מן הטבע או התכונות, וישתמשו מן הלימודים שהיו מלמדים בדורות ההם אנשי החכמה הטבעית והתכונה. ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא, כי הכונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים, ואותו הענין עצמו היה יכול להתלבש בלבוש אחר כפי המפורסם בדורות אחרים, וכך היה מלביש אותו בעל אותו המאמר עצמו אלו היה אומר אותו בדורות ההם. ועל כל אלה צריך שתדע שחז"ל לשיטתם הולכים שהדברים הגשמיים מתנהגים ומתפעלים מכחות רוחניים למיניהם, דהיינו המלאכים השדים והמזיקים, וכל דברי העולם השפל מתנועעים בהשפעת העליונים, וכן דברי הגשמים עושים רושם ברוחנים. ומי שלא יכיר הדרך הזה אי אפשר לו מעולם לעמוד על דעתם ז"ל כלל ועיקר.

שלמה המלך הבין, שהתופעה הטבעית המיוחדת, שהנחלים הולכים אל הים ואף על פי כן הים איננו מלא, היא אחד הביטויים לענין רוחני, היכול להופיע במישורים רבים. מתוך הבנת המשמעות העמוקה, הנקודה הפנימית של הדבר, נוכל להבין תהליכים שונים באדם, בעולם, באנושות, בתורה, בישראל וכן הלאה, שכן התהליך הרוחני מופיע בעולם בצורות רבות2.
מהי הנקודה הפנימית במבנה זה?
ניתן להתבונן על ענין זה בשתי צורות.
א. הים איננו מלא, כיון שהוא נמצא במישור אחד מעל לנחלים. הנחלים הם מים במישור הטבעי, והם הולכים אל הים - אל המקור הרוחני של הדברים, אולם הם אינם יכולים למלא אותו, שהרי הוא במדרגה מעליהם.
ב. הנחלים הם המקור, ומן המקור הולכים המים אל הים - אל כלי הקיבול. מדוע הים איננו מלא? שכן: "אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת". המים שבים מן הים, מן הכלי, אל הנחלים - המקור, ולכן הים איננו מלא.
המדרש מבאר את הענין על פי הדרך השניה, ועל כן נרחיב בביאור המדרש על פי דרך זו.

אור ישר ואור חוזר
התהליך המתואר כאן נקרא בספרים הקדושים בשם: "אור ישר" ו"אור חוזר". האור היוצא מן המשפיע הוא "אור ישר", אך גם מן המקבל יוצא אור אל המשפיע, והוא נקרא "אור חוזר".
להבנת משמעות הדבר נעיין בדברי הגמרא (ברכות י"ב ע"ב) העוסקת בדרך הכריעה של ר' ששת בברכת מודים:

רב ששת כי כרע כרע כחיזרא, כי קא זקיף זקיף כחיויא.
רש"י: כחיזרא - שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת. זקיף כחיויא - בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשוי. כחויא - כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט.

הכריעה של רב ששת היתה בבת אחת, וכשזקף עצמו היה עושה זאת לאט לאט, כנחש המזדקף. המהר"ל מבאר את משמעות הדברים (נתיב העבודה פ"י):

ביאור זה כי הכריעה הוא מצד השם יתב' אשר לפניו יכרע הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחד, כי הוא יתב' אינו גשם אשר פעולתו הוא בזמן כאשר הדבר הוא מצד הש"י, ולפיכך הכריעה שהוא לפני השם יתב' היה בפעם אחד כחיזרא. אבל הזקיפה שהוא זוקף, אף כי הפעולה זאת הוא מן השם יתב' שהוא זוקף כפופים, מכל מקום הויה זאת היא אל האדם הוא מקבל ההויה בזמן, ולא בפעם אחד, כמו שנברא העולם בזמן, שכל הויה צריך זמן, רק הכריעה שאין זה הויה לאדם, כי אדרבא שבזה האדם מבטל עצמו אל הש"י עד שאינו נמצא, ולפיכך ראוי שתהיה הכריעה בלא זמן רק בפעם אחד, רק דבר שהוא הויה באדם כי כל הויה היה בזמן, ותראה שכל הויית האדם הוא בזמן ובטול שלו בלא זמן כלל, ודבר זה הוא מבואר. ולכך אמר כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא, ודבר זה מבואר.

הכריעה נעשית מלמעלה למטה, והיא ביטוי ל"אור ישר", לאור האלוקי היורד אל האדם מלמעלה. הזקיפה נעשית מלמטה למעלה, והיא ביטוי ל"אור חוזר", האור החוזר מן המקבל.
ההשפעה נעשית בבת אחת. כאשר האור הרוחני מופיע, זהו תהליך שאיננו תלוי בזמן ואיננו תלוי במקבל המתבטל אל האור הרוחני השופע אליו, ועל כן שלב זה הוא בבת אחת, "כחיזרא"3.
אולם "כי זקיף", כאשר האור נפגש עם המציאות המורכבת, הוא נתקל במכשולים ובסיבוכים הנובעים מן המציאות, ועל כן עלייתו חזרה היא לאט לאט, מתוך התגברות והשתלבות עם המציאות, מלמטה למעלה.

באורות הקודש (ח"א עמ' ע"א) מתייחס הרב קוק זצ"ל לנושא זה, וכך הוא מגדיר את שני האורות:

איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם.
מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום, מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה.
באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית.

האור הישר בא מן המוקדם אל המאוחר, והאור החוזר בא מן המאוחר אל המוקדם.
למשל - הנשמה, המוקדמת לגוף, יורדת אל הגוף, והרי היא כאור ישר.
האור החוזר הולך מן המאוחר אל המוקדם. מתוך התבוננותו של האדם בעולם ובהוויה הוא מגלה שיש יד מכוונת - ומגיע להכיר את נשמתו. מן המאוחר - הגוף, העולם הגשמי, אל המוקדם - הנשמה והעולם הרוחני. זהו תהליך שאורך זמן, מתוך שהוא נובע מן המציאות המעשית, הנמצאת בשליטת הזמן.
הכתוב אומר (קהלת ז', כ"ט): "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".
יצירת האדם היא כ"אור ישר", האלהים עשה את האדם ישר. אולם, במציאות החיים נתקל האדם ב"חשבונות רבים", בסיבוכים ומורכבויות, ומתוכם הוא שב אל עשייתו כ"ישר". האור החוזר שב אל מקורו ומבין מניין הגיעו אליו האור, השפע והחיות.
ניתן להעמיק עוד בבסיס הדברים. "האור הישר" הוא כל צורת ההשפעה האלוקית על העולם. ראשיתה באמירה האלוקית שהיתה בבריאת העולם: "ברוך שאמר - והיה העולם". זהו מקור ההשפעה, ומכוחה נברא העולם והאדם.
הטביע הקב"ה בעולם את ההשתוקקות אל המקור. הנבראים אינם מנותקים לחלוטין ממקורם. ההשפעה האלוקית ירדה אל המציאות, אך נשארה קשורה, והמציאות מקושרת אל האור האלוקי שהוא מקורה - ועל כן יש השתוקקות של הבריאה כולה אל מקורה.
השתוקקות זו מופיעה בצורה טבעית, של רצון לקשר ולקרבת אלוקים, ובצורה השכלית, היוצרת אצל האדם סקרנות ורצון להבין את סוד הבריאה. אף הביטויים המדעיים לסקרנות זו - הרצון לכבוש יעדים חדשים, לכבוש את החלל וכדומה, כל אלה מקורם בשאיפתו של האדם לשוב אל המקור, העליון ממגבלות החומר - המקום והזמן. האדם שואף להתגבר על המגבלות האלה.
זוהי צורת התיקון - ירידתו של האור הישר אל המציאות כרוכה בשבירה, שתיקונה הוא בחיבור העולם אל מקורו. זוהי הגאולה השלמה - קשר בין המציאות למקורה.
על פי הבנה זו, הנחלים ההולכים אל הים הם מקור השפע, ועל כן הם כמעיין, "נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה" (משלי י"ח, ד'). הים הוא הכלי, המקבל את השפע ומשיבו אל המקור - "שם הם שבים ללכת". זוהי ההבנה של "אור ישר" ו"אור חוזר" על פי דבריו של הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל.

ניתן לבאר ענין זה בדרך נוספת, המבוארת בספר "עמוד העבודה"4:

במקום אחר ביארנו אור ישר ואור חוזר, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, נמצא מה שהשפיע העליון לתחתון הוא בחינת אור ישר ומה שהעליון יש לו חדווה מיכולת התחתון לקבל הוא בחינת אור חוזר. והנה ידוע שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהכוונה הוא השגת החכמה, אלא מתוך שמחה, ומאחר שחדווה של העליון מתגדל ומתרבה על ידי יכולת התחתון לקבל, הרי על ידי זה מתגדלת ההשגה בעליון, וזהו בחינת אור חוזר...

הבנה זו, יש בה חידוש נוסף בהבנת הפסוק. על פי דברים אלה ניתן לומר, שיותר משהים רוצה לקבל מן הנחלים - הנחלים רוצים ללכת אל הים. יש להבין מדוע כך הם הדברים, מדוע יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק? הרי לעגל היניקה היא צורך קיומי ובלעדיה לא יוכל לחיות, ואילו הפרה - יכולה לחיות גם בלי הנקה. אין ההנקה צורך קיומי עבור הפרה, אלא "אידיאל" נוסף בחייה, ומדוע רוצה היא להניק יותר משהעגל רוצה לינוק?
חז"ל בדבריהם מלמדים אותנו, שאף לפרה ההנקה היא מקור חיותה. יניקתו של העגל איננה רק בבחינת "מקבל", שכן גם הפרה עצמה מקבלת מיניקת העגל5.
דבר זה יתבאר בעזרת משל מהמידות שהתורה נדרשת בהן. אחת המידות היא: "מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל".
"פרט שהוא צריך לכלל" - ענין זה מובן, שכן הכלל הוא מקור חיותו של הפרט, על כן הפרט זקוק לכלל. אולם, החידוש הוא שיש גם "כלל הצריך לפרט". ברמת הכלל, האור והשפע הם אינסופיים, ועל כן אין להם כל ביטוי מעשי, שכן כל ביטוי מצמצם את האינסוף. רק כאשר יש מפגש של האור עם המציאות, והוא מצטמצם לפרטים קטנים - מתגלה כוחו של הכלל. על כן גם הכלל מתעשר מן הפרטים, המגלים מה יש בכלל - איזה כוחות ועניינים טמונים בו. ללא הפרטים, נשאר הכלל באינסופיותו, ואינו מגיע לידי ביטוי מעשי.
ניתן לבאר זאת בדוגמה מהעולם הטכנולוגי. שקע חשמל המצוי בקיר הוא מעין כלל, שכן בזרם החשמלי שהוא מעביר ניתן להשתמש באופנים רבים - לחימום, לקירור, לבישול ולהפשרה וכן הלאה. אולם, כל עוד נשאר השקע בכלליותו, הרי שבעצם אין הוא פועל דבר. בתיאוריה הוא יכול לעשות הכל, אך למעשה - אין לכך כל ביטוי. אימתי מתגלה בפועל כוחו של השקע? כאשר מוכנס אליו תקע. כאשר מתחבר כלי למקור הזרם, מתגלות הפעולות השונות שבכוחו לעשות. הפרט מגלה כוחו של הכלל.
כך גם האור החוזר, שב מן הכלי אל מקור השפע, ומגלה את הכוחות שיש במקור - שללא הכלי אין הם יוצאים אל הפועל.
דוגמה נוספת לענין זה ניתן לראות במים. בכוחם לגדל עצים וצמחים, לשטוף ולנקות, לטהר את הטובל בם ולהרוות את השותה אותם. זהו כח אינסופי, אלא שאם אין הוא פוגש את הכלי - אין הוא יוצא אל הפועל.
היכולת לממש את הכח של המקור מופיעה על ידי חיבורו לכלי, והכלי מגדיר מה מונח במשפיע, מה הם כוחותיו.
הפרה רוצה להניק שכן כל הזמן שאין עגל שמקבל את החלב - הרי שהפרה עדיין לא יצאה אל הפועל. רצונה של הפרה לממש את כוחה הוא רצונה להניק. הרצון להשפיע הוא מקור כל הרצונות, ועל כן הוא יותר חזק אף מהרצון של הכלי לקבל.
ניתן לראות ביטוי לדבר זה במישורים רבים.
אדם לומד ענין עמוק ופנימי, והוא רוצה ללמד אותו לתלמידו. התלמיד, בעצם מציאותו, מחזיר אור אל המלמד - 'אני הכלי, ולתוך הכלי הזה עליך להכניס את מה שלמדת'. החזרה זו מגדירה לאדם מה יש בו, מה הוא למד וכיצד הוא מעביר זאת הלאה, ולכן המלמד מתעשר מן העובדה שיש מקבל לשפע שגנוז אצלו. "הלומד על מנת ללמד" מעשיר את עצמו בעצם הלימוד, מתוך הידיעה שיש כלי שמיועד לקבל את הלימוד הזה.
דוגמא נוספת מופיעה בדברי הרמח"ל (אדיר במרום עמ' ער"ה):

והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה.

בנשמתו של האדם מצויירת כל המציאות כולה בצורה גולמית. כאשר אדם רואה, האור החוזר מן המציאות נפגש עם העין, ומגדיר מה יש בנשמה. רק מכיון שהדברים כבר מצויים בנשמה, בצורה גולמית, יכול האדם לראות, שכן הראיה מוציאה אל הפועל את שיש בו מכבר. ראִייתו של האדם כשלעצמה אינה אומרת דבר, שכן אין משמעות לדברים שרואים אם אין יודעים מה רואים. העובדה שיש באדם הכל, והראיה היא בחינת אור חוזר המגדיר לאדם את מה שיש בו - היא המאפשרת לראות.
זוהי הבחינה השניה של "אור חוזר" - אור השב אל המקור ומגדיר מה יש בו, וכך מוציאו אל הפועל.

ביאור המדרש
מתוך כך נשוב להבנת המדרש.
המדרש שואל: "תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם?!" כוונת השאלה היא: שמא תאמר שההשפעה היא בכיוון אחד בלבד, והאור היוצא מן המשפיע איננו חוזר אליו, ואין הוא מעשיר את המשפיע?!
"תלמוד לומר 'שם הם שבים ללכת'" - האור היוצא גם שב אל מקורו, יש בו השתוקקות תמידית אל המקור ושובו אל המקור מעשיר את המשפיע6.
המדרש יוצא כנגד הגישה הטוענת שהאור יוצא מן המשפיע ובזה מתנתק ממקורו, כביכול. הקב"ה השפיע אל העולם את השפע, אך אין קשר מתמיד בין העולם למקורו הרוחני, אלא יש ניתוק - העולם פועל על פי חוקים משלו, ואיננו מחובר למקורו.
זוהי גישה שניתן למצוא אותה בדברי הפילוסופים7 הטוענים שאף כי יש השתלשלות מן המאציל אל הנאצל - אין קשר ביניהם, ואין המאציל קשור כלל אל הבריאה. על כן יכול כל אדם לבדות לעצמו דת, שכן לא ניתן כלל לומר שיש ציווי מסוים מאת הבורא.
בדרך דומה מתייחס המדרש, בהוה אמינא, אל לימוד תורה. אדם מלמד תורה ובזה מתנתק, אין הלימוד שב אליו ואיננו פועל עליו.
כנגד גישה זו יוצא המדרש, ומלמדנו כי ההשפעה לעולם חוזרת, הכלי קשור לעולם אל המקור, והוא משתוקק לשוב אליו. יש אור חוזר והוא המקשר בין הכלי ובין מקורו באופן תמידי.




1 שאלה זו שייכת לכל הדרשות הבאות על פסוק זה, ואף התשובה בהמשך השיעור עולה לכל הדרשות.
2 פסוק זה נדרש על ידי חז"ל כאן בפנים רבות, דבר המלמד על התהליכים הרבים שחכמים ראו בהם ביטוי לאותו ענין.
3 כך מסביר הכוזרי את ההבדל בין הדתות האחרות, שהתפתחו במשך הזמן, ובין היהדות (מאמר ראשון, פ"א): "... לא כן החוקה שמקורה באלוה, זו קמה פתאום, נאמר לה 'היי', ותהי, ממש כבבריאת העולם".
4 קונטרסים לחכמת האמת, קמ"ו ב', קמ"ז א'.
5 ענין נוסף העולה ממקור זה הוא, שהעובדה שיש מקבל - מרחיבה את הכלי של המשפיע עצמו. אדם השמח מהשפעתו - השמחה והסיפוק מרחיבים את לבו, והוא יכול לקבל בעצמו חכמה עליונה יותר. ההשפעה כלפי מטה יוצרת השפעה גם מלמעלה, כי עצם ההשפעה והשמחה בה גורמות להגדלת כלי הקיבול של המשפיע.
6 ניתן לבאר את השאלה בדרך נוספת, כהסבר המשפט הקודם. הלב איננו מלא לעולם. שמא תאמר שהסיבה לכך היא שכאשר אדם מוציא חכמה מלבו אין היא שבה אליו, ועל כן "מתפנה מקום" לדברי חכמה נוספים?! תלמוד לומר - "שם הם שבים ללכת". ועי' בשיעור לפסקה הבאה המפרט דרך זו.
7 כוזרי, מאמר ראשון, א'.





-------------------------------------------------------------------------------------------