כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


קהלת רבה ג, יב


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".


"מה יתרון העושה וגו'", אמר שלמה: הואיל ועתים עתים הן לכל, מה מהני אומנה באומנותיה וכשירא בכשרותיה. דבר אחר, "מה יתרון", כל אינש ואינש לא מתרין אלא עם בעלי אומנותיה. אמר ר' יצחק בר' מריון: "וצדיק באמונתו יחיה", (שצדיק באמונתו יחיה) אפילו צדיק חי העולמים מאמונתו הוא חיה, אמר הקב"ה: בתחלה הרגתי בכורי מצרים, שנאמר: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה וגו'", אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי, שנאמר: "קדש לי כל בכור", תהא מקדש לי הבכורות באמונתי, הוי "וצדיק באמונתו יחיה". ר' פנחס בשם ר' ראובן: משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן אצלו אורחים, וגזר מלכא גזירתא ואמר: כל אינש ואינש ייטי ליה מה דירבע. אית דאייתי טפוטין, ואית דאייתי פסתיין, ואית דאייתי סטרומטין, ואית דאייתי נמורקין, ואית דאייתי כורסוון, ואית דאייתי קיסין, ואית דאייתי אבנין. אדיק מלכא ואמר: כל אינש ואינש ירבע על מה דאייתי. אותן שהיו יושבין על העצים ועל האבנים היו מתרעמין על המלך ואומרים: כך היא כבודו של מלך שנהיה יושבין על העצים ועל האבנים. כששמע המלך אמר להם: לא דייכם שניוולתם פלטין באבנים ובעצים, שעמדה לי בכמה יציאות, אלא מחציפין אתם וקושרין עלי קטיגוריא, יקרכון לא עביד אלא אתון לגרמיכון. כך לעתיד לבא הרשעים נידונין לגיהנם, והן מתרעמין על הקב"ה: הרי שהיינו מצפין לישועתו של הקב"ה וכך יהיה עלינו, אומר להם הקב"ה: בעולם שהייתם בו לא בעלי מחלוקת ולשון הרע וכל רעות הייתם, ולא בעלי מריבות וחמסים אתם הייתם, הדא הוא דכתיב "הן כולכם קודחי אש מאזרי זיקות", לפיכך אתם הולכים "באור אשכם ובזיקות בערתם", ושמא תאמרו "מידי היתה זאת לכם", לאו, אלא אתם עשיתם אתם לעצמכם, לפיכך "למעצבה תשכבון", "מידכם היתה זאת לכם". ר' שמעון בן לקיש הוה לעי באורייתא כל צרכיה בהדא אליסס דטבריא, והוה פיילדה נהיג מעתיד ליה חד משקויי דמים בכל יום, והוה עליל משלהי משלהי ונסיב ביה ושתי ליה, חד זמן על ויתיב גביה ועביד עימיה אויר קליל. אמר ליה: רבי, נהור את דהוינא אנא ואת אזלין לכנשתא כחדא, את זכית וההוא גברא לא זכי, צלי עלי דיהוו חולקי עמך לעלמא דאתי. אמר ליה: ומה נצלי עלך דנהוי לך, דאתת עם בני אומנותך, דכל אינש ואינש לא משרין אלא עם בעלי אומנותיה.


פירוש המדרש

"מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל". אמר שלמה: הואיל ועתים עתים הן לכל, כפי שכתוב בפסוקים הקודמים, מה מהני אומנה באומנותיה וכשירא בכשרותיה - מה מועיל האומן באומנותו והכשר בכשרותו, לשם מה עמל האדם, והרי עת קבועה מראש לכל דבר ולכל הנהגה?! דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק "מה יתרון העושה באשר הוא עמל", "מה יתרון", לשון שריה (שהאותיות ת' וש' מתחלפות), וכך נדרש הפסוק: כל אינש ואינש לא מתרין אלא עם בעלי אומנותיה - כל אדם ואדם משרים אותו - בעולם הבא - עם בני אומנותו. הפסוק נקרא כך: "מה יתרון העושה - באשר הוא עמל" - על פי הדבר בו עמל האדם נקבע המקום בו ישרה האדם. אמר ר' יצחק בר' מריון: נאמר (חבקוק ב', ד'): "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (שצדיק באמונתו יחיה1) - אפילו צדיק חי העולמים - הקב"ה, מאמונתו הוא חיה - מאומנותו, כביכול, כפי שמבאר המדרש: אמר הקב"ה: בתחלה הרגתי בכורי מצרים, שנאמר (שמות י"ב, כ"ט): "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה", אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי, שנאמר (שמות י"ג, ב'): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", תהא מקדש לי הבכורות באמונתי - כביכול בשכר אומנותי, שהרגתי את בכורי מצרים, תהא מקדיש לי את בכורי ישראל, הוי - הרי דרשת הפסוק: "וצדיק באמונתו יחיה". ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר: משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן אצלו אורחים, וגזר מלכא גזירתא - וגזר המלך גזרה ואמר: כל אינש ואינש ייטי ליה מה דירבע - כל איש ואיש יביא לו את אשר ישב עליו. אית דאייתי טפוטין ואית דאייתי פסתיין ואית דאייתי סטרומטין ואית דאייתי נמורקין ואית דאייתי כורסוון ואית דאייתי קיסין ואית דאייתי אבנין - יש שהביאו מצעות יקרים ומשובחים2, ויש שהביאו כסאות פשוטים, יש שהביאו עצים ויש שהביאו אבנים לשבת עליהן. אדיק מלכא - התבונן המלך ואמר: כל אינש ואינש ירבע על מה דאייתי - כל אחד ואחד ישב על מה שהביא. אותן שהיו יושבין על העצים ועל האבנים היו מתרעמין על המלך, ואומרים: כך היא כבודו של מלך, שנהיה יושבין על העצים ועל האבנים?! כששמע המלך אמר להם: לא דייכם שניוולתם פלטין - שלכלכתם את הארמון באבנים ובעצים, למרות שעמדה לי בכמה יציאות - שהוצאתי ממון רב על בנייתו והחזקתו, אלא מחציפין אתם וקושרין עלי קטיגוריא - אומרים עלי דברין רעים, יקרכון לא עביד אלא אתון לגרמיכון - את כבודכם לא עשה אחר, אלא אתם לעצמכם - אתם גרמתם לעצמכם את מדרגת הכבוד שקבלתם. כך לעתיד לבא הרשעים נידונין לגיהנם, והן מתרעמין על הקב"ה: הרי שהיינו מצפין לישועתו של הקב"ה - בעולם הזה, וכך יהיה עלינו. אומר להם הקב"ה: בעולם שהייתם בו לא בעלי מחלוקת ולשון הרע וכל רעות הייתם, ולא בעלי מריבות וחמסים אתם הייתם, הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (ישעיה נ', י"א): "הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן", ודרשו: "הן כלכם קודחי אש" - לפיכך אתם הולכים "באור אשכם ובזיקות בערתם" - אתם לוקים באש שאתם הבערתם בעצמכם, ושמא תאמרו "מידי היתה זאת לכם", וזהו עונש מידי הקב"ה, לאו, אלא אתם עשיתם, אתם לעצמכם, לפיכך "למעצבה תשכבון" - תקבלו חלקכם בגיהנם, שהרי "מידכם היתה זאת לכם". ר' שמעון בן לקיש הוה לעי באורייתא כל צרכיה - היה עוסק בתורה כל צרכו, בהתמדה, בהדא אליסס דטבריא - במערה של טבריה. והוה פיילדה נהיג מעתיד ליה חד משקויי דמים בכל יום - והיה קדר אחד שהיה נוהג להניח לו כד של מים בכל יום, והוה עליל משלהי משלהי ונסיב ביה ושתי ליה - והיה ר' שמעון בן לקיש נכנס עייף ולוקח את הכד ושותה. חד זמן על ויתיב גביה ועביד עימיה אויר קליל - פעם אחת נכנס אותו אדם וישב עם ר' שמעון בן לקיש לשאוף מעט אויר. אמר לו: רבי, נהור את דהוינא אנא ואת אזלין לכנשתא כחדא - זוכר אתה שהיינו אני ואתה הולכים לבית הכנסת יחדיו, ללמוד תורה מפי מלמד התינוקות, את זכית וההוא גברא לא זכי - אתה זכית לגדול בתורה, ואותו אדם (על עצמו אמר כך) לא זכה. צלי עלי דיהוו חולקי עמך לעלמא דאתי - התפלל עלי שיהיה חלקי עמך לעולם הבא. אמר לו: ומה נצלי עלך דנהוי לך - מה אתפלל עליך שיהיה לך, דאתת עם בני אומנותך - הרי תבוא לעולם הבא עם בני אומנותך, דכל אינש ואינש לא משרין אלא עם בעלי אומנותיה - שכל אדם ואדם אין משרים אותו בעולם הבא אלא עם בעלי אומנותו.


נושאי השיעור: א. ביאור ההבדל בין דרך הפשט ודרך הדרש. ב. בהסתכלות חומרית, הכל קבוע מראש ואין לאדם לשם מה לעמול. ג. האמונה - הנקודה הפנימית של האדם, קישורו לאינסוף. ד. האומנות - מדרגת גילוי האמונה על ידי האדם. ה. העונש הוא התוצאה הטבעית של החטא.

פשט ודרש
הדרשה הראשונה היא דוגמא ליחס שבין פשט ודרש. כבר ביארנו3, על פי הנצי"ב, כי הפשט עוסק בפירוש כל מילה ומשפט על פי ההקשר הסיפורי או הענייני, והדרש נוטל מילה או ביטוי ומעמיק בהם מצד עצמם אף שלא בקשר הענייני או הסיפורי.
הדרשה הראשונה מבארת את פשט הכתוב בקהלת בצורה עמוקה.
לאחר שמפרט שלמה כי "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת... עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם", וכל דבר בא בעתו הקבועה לו מראש ומקדם אף שלא על פי מעשה האדם, עולה מאליה השאלה: "מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל". לשם מה עמל האומן באומנותו והכשר בכשרותו? לשם מה מקריב האדם מעצמו כדי לעמול ולתקן את דרכיו, והלא כל דבר בא בעתו הקבועה, ואין לעמלו כל השפעה.

משמעות הענין תתבאר לאור הבנת דרכו של שלמה בספר קהלת. במקומות רבים מתאר ספר קהלת את העולם כפי שהוא נראה בהתבוננות חיצונית וטבעית. הקורא את הספר ועומד על תפיסת העולם שבו, מתמרד ומתקומם נגד הצורה בה מתואר העולם. חש הוא שאין זה תיאור נכון ומלא של המציאות.
כביכול אומר שלמה לאדם: "כך הוא העולם בהתבוננות רגילה. כיצד זה נראה בעיניך?". שאלה זו מובילה את האדם להעמקה ולמציאת המבט הפנימי אל המציאות.

בצורה חיצונית, השאלה "מה יתרון לאדם באשר הוא עמל" עולה מאליה. לשם מה האדם עמל אם הכל בא על פי "גורל עִוֵּר" הקבוע מראש? אולם, האדם חש שאין זה כך. מרגיש הוא בעומק נפשו כי יש משמעות למעשיו, הוא עושה ופועל ומעשיו מטביעים חותם על המציאות ומשפיעים עליה. חש הוא כי יש יתרון למעשיו, והוא נדרש להעמיק את מבטו ולמצוא את היתרון וההשפעה של מעשיו.
התשובה שנותן קהלת טמונה במילים "תחת השמש". התיאור של קהלת נכון במבט של העולם שתחת השמש, אך למעלה מן השמש, בעולם הרוחני, המבט הוא שונה. למעלה מן השמש יש יתרון - יש מגמה לעולם, והאדם שותף למגמה זו ולהבאת העולם אל תכליתו, וזוהי תכלית מעשיו.

מהי אומנות?
בדרך הדרש דורשים חכמים את המילה "יתרון" מצד עצמה.
כך יש לקרוא את הפסוק על פי הדרש: "מה יתרון העושה" - היכן שורה4 האדם? "באשר הוא עמל" - עם בני האומנות שהוא עמל בה. המילה "יתרון" נדרשת מלשון להשרות, ומכוונת כלפי המקום בעולם הבא שבו שורה האדם, דהיינו מקום מנוחתו של האדם.
דברי המדרש כמו שהם מעוררים שאלה.
וכי כלל מוחלט הוא שאומנותו של האדם מבטאת את אישיותו ואת מדרגתו בצורה מוחלטת? והרי אדם עמל במה שהוא מוצא לפרנס את עצמו ואת בני ביתו, אף אם אין זו עבודה המתאימה לשורש נשמתו, וכפי שאמרו חכמים: "לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות"5. רב פפא, למשל, היה עושה שֵׁכר6. האם מקומו בעולם הבא הוא יחד עם בעלי בתי המרזח משום שזו היתה פרנסתו?!
פעמים רבות אישיותו של האדם איננה באה לידי ביטוי בעבודתו, אלא בתחומים אחרים של חייו - ביחסו למשפחתו, בחיי הקהילה שהוא חי או במעשי החסד שהוא עושה.
הכיצד, אפוא, אומרים חכמים כי מקומו של האדם בעולם הבא הוא עם בני אומנותו?
נראה, אפוא, שאין המדרש עוסק באומנות במובנה הפשוט - עבודתו של האדם לפרנסתו.
חז"ל במדרש דורשים ש'אומנות' היא גם מלשון 'אמונה': "וצדיק באמונתו יחיה" - מאומנותו. אמירה זו נותנת משמעות לאמונה, ולקשר שבין אמונה לאומנות.

אמונה
להבנת הענין נקדים מעשה שהיה.
במפגש בין מדענים שנערך לפני כשלושים שנה, אמר מדען אמריקאי: בתוך עשר שנים לכל היותר יצליחו אנשי המדע ליצור אדם חי מחומר דומם. האדם החי נחשב פאר היצירה האלוקית, והנה, גם אנו יכולים לעשות זאת. אף המדען הישראלי החרה-החזיק אחריו, באמרו: לאחר שהאדם הגיע לירח - מה נשאר מגדולתו של הבורא? אף "השמים שמים לה'" נכבשו בידי האדם.
אמר להם מדען הודי: נניח שהאדם אכן יצליח ליצור אדם - וכי זו אינה יצירה של הבורא? הרי גם המדען הוא יצירה של הבורא, וממילא האדם שהוא יצליח ליצור יהיה אף הוא יצירה אלוקית. הקב"ה משתמש במדע כדי ליצור אדם, כפי שעשה זאת בבריאת העולם בדרך שעשה.

להמחשת הענין נוסיף שני משלים. נתאר לעצמנו שאנו יושבים על כוכב הרחוק מכדור הארץ כששת אלפים שנות אור. בכוכב זה יראו בימים אלה, פחות או יותר, את בריאת העולם. מה ניתן לראות? מן הסתם נראה כיצד מתוך האדמה יוצא לו פיל... מה תהיה תגובתו של הצופה? אם אדם מאמין הוא, יאמר: "מה רבו מעשיך ה'". אם כופר הוא, יאמר: האדמה הוציאה פיל. והרי אין אנו מצפים לראות את הקב"ה יושב ליד תנור חמר ויוצר את הפיל עפר מן האדמה... הקב"ה משתמש בטבע כדי ליצור את הפיל, והוא יכול להשתמש גם במדען כדי ליצור אדם.
משל למה הדבר דומה, לאדם שראה מודעה בעיתון, בזו הלשון: "רובינשטיין בונה בראשון לציון". הלך אותו אדם לכתובת הרשומה במודעה, וראה אדם מערבב מלט.
- אדוני הוא מר רובינשטיין?
- לא, אני אחמד.
- ואיפה מר רובינשטיין?
- הוא יושב במשרד, בתל אביב...
ברור לנו שמר רובינשטיין הקבלן איננו סוחב לבנים או מערבב מלט. גם הקב"ה לא יושב ליד תנור ומערבב אדמה כדי ליצור אדם. יש לו פועלים שעושים עבורו את העבודה, והם חוקי הטבע, וגם המדען היוצר אדם יכול להיות אחד הפועלים של הקב"ה.
יצירת אדם על ידי המדענים (שלא התרחשה בתוך עשר שנים וגם לא בתוך שלושים שנה...) איננה סותרת את כוחו של הקב"ה.

המדען ההודי המשיך את דבריו בצורה עמוקה יותר. דבר זה דומה, כך אמר, ליחס שבין שורת המספרים האינסופית ובין האינסוף. האם שורת המספרים יצרה את האינסוף, או שמא האינסוף "הוליד" את שורת המספרים?
שורת המספרים איננה יכולה ליצור את האינסוף, שהרי היא שואפת לאינסוף אך איננה מגיעה אליו. אין זאת אלא שהמציאות האינסופית קיימת לעצמה, וממנה נולדה שורת המספרים, ועל כן שואפת שורת המספרים ומשתוקקת לאינסוף.
מתוך כך ניתן להבין, כי בכל מספר ומספר שבשורת המספרים יש ניצוץ אינסופי, שהוא העושה אותו לחלק משורת המספרים האינסופית.
אף העולם כולו בנוי בצורה כזו.
בכל יצור בעולם יש ניצוץ אינסופי, העושה אותו לחלק מן הבריאה האינסופית. בכל אדם יש נקודה רוחנית אינסופית המחיה אותו, ומכוחה הוא פועל. "נשמת כל חי תברך את שמך" - הנשמה שבאדם מקורה בעולם האינסופי, ומכוחה יכול האדם הסופי לחיות, לפעול ולשאוף אל האינסוף.
הנשמה איננה נראית, אך היא נותנת משמעות לכל חייו של האדם. יכול אדם לחיות את חייו בלא שיחוש את נשמתו, אך אז מאבד הוא את משמעות חייו.
משל למה הדבר דומה, לשבט פרימיטיבי, שלא שמע על החשמל, שקיבל מכונת כביסה. מה יעשו בה? ישתמשו בה כדי להוריד קוקוס מעצים גבוהים, או יניחו עליה עציץ יפה... אלו הם דברים שניתן לעשות עם המכונה, אף שמטרתה העיקרית היא שונה, כמובן. מי שלא מכיר את החשמל, שאיננו נראה אך "מחיה" את המכונה - מאבד את המשמעות העיקרית שלשמה קיימת המכונה.
כך גם האדם - יש לו גוף, וניתן לעשות עם הגוף שימושים שונים - להאכילו ולהשקותו, לקשט אותו וכדומה, אך אדם פרימיטיבי שאיננו מכיר במה שאיננו רואה, ואיננו יודע על קיומה של הנשמה - מחטיא את עיקרו של האדם. לגוף אין ערך בלא הנשמה המחיה אותו ומעניקה משמעות לכל מעשיו ופעולותיו של הגוף. גדלותה של הנשמה גורמת לכך שאין היא נראית - לא ניתן לתפוס אותה בכלי הקליטה הגשמיים, אולם היא עיקרו ותכליתו של הגוף. כך מבארת הגמרא7:

הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה. מה הקב"ה מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב"ה רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כלו - אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור - אף נשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.

הנשמה איננה נראית, אך היא זנה ומפרנסת ומחיה את כל הגוף.
הניצוץ האינסופי שבאדם - הוא נקודת האמונה שלו. האמונה היא הנקודה הפנימית הקושרת את האדם עם האינסוף, עם המציאות האלוקית העליונה. נקודת הקשר וההשקה בין היצור ובין היוצר, בין הנברא ובין הבורא - זו האמונה.

אף האומנות, במובנה הפנימי, קשורה לענין זה.
יש בו באדם חיצוניות ופנימיות. אף פנימיותו יש בה רבדים זה לפנים מזה. מעשיו של האדם הם ביטוי לרצונו הפנימי. כל מעשה מבטא רובד מסויים מעולמו הפנימי. יש מעשים שנובעים מיחס החברה לאדם, והם מבטאים רובד חיצוני יותר, ויש מעשים הנובעים מתכונה פנימית והם ביטוי לעצמיותו של האדם. האומנות היא היכולת לבטא במעשה נקודה פנימית ביותר, בלא סיבוכים ובלא עיקולים ופשרות, בנביעה וזרימה ישירה מן הפנים אל החוץ. זוהי אומנות נקיה ופנימית.
ככל שהאומן גדול יותר כך הוא מבטא באומנותו נקודה פנימית ועמוקה יותר בנשמתו. אומן קטן אינו מבטא כלל את נשמתו, אלא משביע את רצון החברה ואת תאוותיו הגשמיות.
ככל שאדם מעמיק יותר בהתבוננותו ובאמונתו - הוא חושף נקודה פנימית יותר, והוא קרוב יותר אל האני הפנימי שלו. כך מבטא הוא את הניצוץ האינסופי הפנימי שלו. תפקידו של האדם הוא לחשוף ולגלות את נשמתו בחייו. זו אומנותו, מתוך אמונתו. המדרגה שאליה הגיע האדם באומנות זו - היא המדרגה שקנה לעצמו בעולם הבא, בו ישב עם בני אומנותו.

זוהי משמעות דברי המדרש, שכל אומן שורה עם בני אומנותו - כל אדם זוכה לחלקו על פי הדרגה שאליה הגיע באומנותו-אמונתו, על פי העומק שהצליח לבטא ולהופיע בחייו.

בכורות

אמר ר' יצחק בר' מריון: "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו צדיק חי העולמים מאמונתו הוא חיה. אמר הקב"ה: בתחלה הרגתי בכורי מצרים, שנאמר: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה וגו'", אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי, שנאמר: "קדש לי כל בכור", תהא מקדש לי הבכורות באמונתי, הוי "וצדיק באמונתו יחיה".

הנקודה שגרמה להריגת בכורי מצרים היא זו שהובילה ל"קדש לי כל בכור".
הקב"ה רואה בבכור את שורש היצירה של האדם, ועל כן הרג את בכורי מצרים. כך מבאר המהר"ל את עניינו של הבכור8:

"כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו'". קרא ישראל בנו בכורו, רצה לומר כמו שהבכור נקרא ראשית כי הוא ראשית אונו שהוא התחלת הראות כחו של אדם שנגלה בו כחו, כי הבן הוא כחו של אב, כך ישראל הם התחלת גלוי כחו של הקב"ה בעולם הזה...

הבכור, המבטא את יכולתו של האדם ליצור לו המשכיות, מקשר את האדם עם הדורות הקודמים שהוא המשך להם. על ידו נקשר האדם אל שורשיו, עד הרגע בו "ויפח באפיו נשמת חיים".
הריגת הבכורות מלמדת כי בבכור מתגלה הנקודה האלוקית שבאדם, שעל כן בהריגת בכורי מצרים טמונה נפילתם. על כן באה המצוה לקדש את הבכורות, מתוך הנקודה הפנימית הגנוזה במציאות הבכור.

"אתם עשיתם לעצמכם"

...כך לעתיד לבא הרשעים נידונין לגיהנם והן מתרעמין על הקב"ה הרי שהיינו מצפין לישועתו של הקב"ה וכך יהיה עלינו, אומר להם הקב"ה: בעולם שהייתם בו לא בעלי מחלוקת ולשון הרע וכל רעות הייתם, ולא בעלי מריבות וחמסים אתם הייתם, הדא הוא דכתיב "הן כולכם קודחי אש מאזרי זיקות", לפיכך אתם הולכים "באור אשכם ובזיקות בערתם", ושמא תאמרו "מידי היתה זאת לכם", לאו, אלא אתם עשיתם, אתם לעצמכם לפיכך "למעצבה תשכבון", מידכם היתה זאת לכם.

מן המדרש עולה הגדרה חשובה בענין הטוב והרע.
המפגש עם הרע שבעולם הוא קשה ומסובך. אנו יודעים כי "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו"9, וכי העולם הוא טוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"10. על כן, כאשר אנו נתקלים במציאות קשה, מתעוררת השאלה: כיצד יצאה מציאות זו מן הטוב הגדול, מהנהגת העולם הטובה?
התשובה היא, שפעמים רבות הרע הוא תוצאה של מעשי האדם. כביכול אין זה מעשי ידיו של הקב"ה, אלא של האדם.
הקב"ה ברא עולם עם יכולת בחירה בין טוב לרע. כאשר האדם בוחר ברע הרי שהוא נכנס למציאות של רוע. התוצאות העלולות להגיע ממציאות זו הן מעשי ידי האדם, ולא של הקב"ה, כביכול.
הקב"ה נתן לאדם שליטה בעולם. העולם הוא "אוטונומיה" של האדם, בו הוא שולט. כחלק משליטה זו ניתנה לאדם האפשרות לקבוע את מדרגתו, את שכרו ואת ענשו. הבחירה שניתנה לאדם היא גם הבחירה במדרגה בה יזכה, ובהשלכותיה, לטוב ולמוטב.
משל למה הדבר דומה, למעלית, שבכניסה אליה כתוב: המעלית יכולה לשאת עשרה אנשים לכל היותר. מעשה ועמדו בתור למעלית חמישה עשר נשים, וכולם נדחקו להכנס. כל אחד מהם בטוח שהזכות לעלות ברגע זה שייכת לו, ואף אחד מהם אינו מוותר. בסופו של דבר נכנסו למעלית חמישה עשר אנשים. המעלית - כמצופה - נעצרה בין קומה לקומה.
האם עצירתה של המעלית היא "עונש" משמים, או שמא היא תוצאה ישירה של חוסר הנכונות לוותר?
על כל אחד מהאנשים במעלית מוטלת החובה לפשפש במעשיו, ולראות כיצד חוסר רצונו לוותר הוביל אותו להתנגשות עם חוקי הטבע וכללי ההתנהגות ההגיוניים.
כך גם העולם כולו, נברא עם כללים וחוקים, וכאשר סוטים מהם נוצרים קשיים, סיבוכים ובעיות.
האדם קובע את מדרגתו ואת המציאות שבה יחיה. השכר נבנה על פי מעשי האדם, ואין הוא חיצוני לו. המדרגה שבה יהיה האדם היא תוצאה ישירה של מעשיו.




1 עי' ביאור למילים אלה ב"ליקוטים" בנדפסים במהדורת "זכר חנוך" (וגשל), בשם "התירוש".
2 במדרש המבואר מפרט מהו כל סוג של מצע המוזכר במדרש, עיי"ש.
3 עי' במבוא לספר "רבה אמונתך", בפרק "ניתן להידרש", עמ' ד'.
4 האותיות ת' וש' מתחלפות, בעיקר מעברית לארמית, ועי' במתנות כהונה.
5 עי' בבא בתרא ק"י ע"א.
6 עי' פסחים קי"ג ע"א.
7 ברכות י' ע"א.
8 גבורות ה' פרק כ"ט.
9 תהלים קמ"ה, ט'.
10 בראשית א', ל"א.





-------------------------------------------------------------------------------------------