כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


קהלת רבה א, ג


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מדבר שאינו מפורש במקומו ומתפרש במקום אחר.


"הבל הבלים". ר' הונא בשם ר' אחא אמר: דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו, שלמה אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו דוד אביו. דוד אמר: "אדם להבל דמה", לאיזה הבל, אם להבל של תנור - יש בו ממש, אם להבל של כירה - יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש, הדא הוא דכתיב "הבל הבלים אמר קהלת". ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' יהושע בן קרחה: לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש. שלמה אמר: "כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל", באיזה צל, אם כצלו של כותל יש בו ממש, אם כצלו של דקל יש בו ממש, בא דוד ופירש "ימיו כצל עובר". ר' הונא בשם רב אחא: כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה. שמואל אמר: כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום. ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר: שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן עשר שנה קופץ כגדי, בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמיה ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים - מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות, הזקין הרי הוא כקוף. הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב "והמלך דוד זקן", אף על פי שהוא זקן - מלך. ר' יהודה בר' סימון אמר: שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית. בראשון: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכתיב "כי שמים כעשן נמלחו". בשני: "יהי רקיע", וכתיב "ונגלו כספר השמים". בשלישי: "יקוו המים", וכתיב "והחרים ה' את לשון ים מצרים". ברביעי: "יהי מאורות", וכתיב "וחפרה הלבנה". בחמישי: "ישרצו המים", וכתיב "אסף עוף השמים". בששי: "נעשה אדם", וכתיב "אסף אדם ובהמה". בשבת מאי אית לך למימר, "מחלליה מות יומת", הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו. אמר ר' ברכיה: כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב "מזמור שיר ליום השבת". אמר ר' לוי: אדם הראשון אמרו.


פירוש המדרש

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". ר' הונא בשם ר' אחא אמר: דוד אמר דבר אחד ולא פירשו, לא ביאר את כוונתו במלואה, ופירשו שלמה בנו. שלמה אמר דבר אחד ולא פירשו, ופירשו דוד אביו - התבאר דבר זה בדברי דוד אביו. מהם דברים אלה? דוד אמר (תהילים קמ"ד, ד'): "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה", "הבל" הוא אויר חם שהשפעתו אינה ניכרת, ולא פירש דוד לאיזה הבל דומה האדם, אם להבל של תנור - יש בו ממש, שכן הבל תנור מחמם את התבשיל, אם להבל של כירה שקטנה מתנור - יש בו ממש, שאף הוא מחמם את התבשיל. בא שלמה בנו ופירש לאיזה הבל, הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", הרי שבעה הבלים בפסוק - שלוש פעמים מוזכרת המילה "הבל", ופעמיים "הבלים" ברבים, הרי שבע, ובשבעה הבלים אין ממש, כפי שמבאר המדרש - ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' יהושע בן קרחה: משל לאדם ששופת - מעמיד - שבע קדרות - על גבי הכירה - זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והתחתונה חמה, והבל של עליונה אין בו ממש, שהחום הולך ויורד ככל שהקדרה מתרחקת ממקור האש. כך האדם דומה להבל זה, שאין בו ממש. והדבר ששלמה אמר ופירשו דוד: שלמה אמר (קהלת ו', י"ב): "כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל", ולא פירש באיזה צל מדובר, אם כצלו של כותל - יש בו ממש, שכן הוא ניכר כל זמן שהשמש זורחת, אם כצלו של דקל - יש בו ממש, בא דוד ופירש (תהילים קמ"ד, ד'): "יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר", מהו צל עובר, שאיננו קיים ואין בו ממש? ר' הונא בשם רב אחא אמר: כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה - כאותו עוף שעובר והצל עובר עמו, כך חייו של האדם הם כצל עובר, שכמעט אינו ניכר במקום בו עבר. שמואל אמר: כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום, לא זו בלבד שהצל עובר, אלא מדובר בצילן של דבורים, שקטנות הן והצל שלהן אינו ניכר. ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר: שבעה הבלים שאמר קהלת בפסוק זה, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה בימי חייו, א. בן שנה דומה למלך - נתון באיספקרפסטי - אפריון שנושאים בו מלכים - כלומר, נישא בעריסה, והכל מחבקין ומנשקין אותו. ב. בן שתים ושלש דומה לחזיר, שפושט ידיו בביבין - משחק בדברים מטונפים והוא מלא לכלוך. ג. בן עשר שנה קופץ כגדי - כדרכם של ילדים. ד. בן עשרים כסוס, נהים משפר גרמיה ובעי אתתא - נוהם ומיפה עצמו, ומחפש אשה. ה. נשא אשה - הרי הוא כחמור - שעמל קשה לפרנסתו. ו. הוליד בנים - ופרנסתו קשה יותר, הרי הוא מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות לבני ביתו. ז. הזקין - הרי הוא כקוף - "תמונת איש בלא דעת" (מהרז"ו). הדא דתימר - במה דברים אמורים, רק בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים א' א', א'): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", אף על פי שהוא זקן - מלך, שהזיקנה איננה פוגעת בגדלותם בתורה. ר' יהודה בר' סימון אמר: שבעה הבלים שאמר קהלת בפסוק זה, הם כנגד שבעה ימי בראשית, שכל מה שנברא בהם - נאמר עליו שאיננו קיים לעד והוא כהבל. בראשון למעשה בראשית נאמר (בראשית א', א'): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וכתיב (ישעיה נ"א, ו'): "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה", "נמלחו" - נתבלו (רש"י שם), הרי שהשמים והארץ עתידים להתבלות. בשני נאמר (בראשית א', ו'): "יְהִי רָקִיעַ", וכתיב (ישעיה ל"ד, ד'): "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה", ופירושו: "כי השמים נטויים כאהל, ועתה ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל", (רד"ק שם), הרי שמה שנברא ביום שני עתיד אף הוא להימחות. בשלישי נאמר (בראשית א', ט'): "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד", וזו בריאת הימּים, וכתיב (ישעיה י"א, ט"ו): "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים", שאף הימים והנחלים לא יעמדו לעולם. ברביעי נאמר (בראשית א', י"ד): "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", ונבראו השמש, הירח והכוכבים, וכתיב (ישעיה כ"ד, כ"ג): "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד", שאף החמה והלבנה הן כהבל לעומת מלכותו של ה'. בחמישי נאמר (בראשית א', כ'): "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם", וכתיב (צפניה א', ג'): "אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם", שיכלה עוף השמים. בששי נאמר (בראשית א', כ"ו): "נַעֲשֶׂה אָדָם", וכתיב (בתחילת הפסוק בצפניה שם): "אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה", שאף האדם איננו בטוח מפני כילויו. בשבת מאי אית לך למימר - מה יש לך לומר, האם גם השבת היא הבל?! נאמר (שמות ל"א, י"ד): "מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת", ומכאן שאף את השבת ניתן לחלל, ולכאורה אף היא הבל (כך נראה לפרש, עי' בזה בדברינו בשיעור), הדא אמר - במה דברים אמורים - במזיד, אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, שהחוטא בשוגג יש לו כפרה. אמר ר' ברכיה: כיון שראה אדם הראשון שבחו של שבת, שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (תהילים צ"ב, א'): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת". אמר ר' לוי אדם הראשון אמרו - מזמור זה נאמר על ידי אדם הראשון בעת שלמד את כוחה של התשובה (עי' בראשית רבה פרשה כ"ב, י"ג). הקשר בין סיום המדרש לתחילתו קשה מעט, ועי' בשיעור בביאור הענין.


נושאי השיעור: א. חשיבות המקום בו נאמרו הפסוקים. ב. חייו של אדם הם הבל. התורה היא הנותנת להם משמעות. ג. העולם הוא הבל ללא התשובה הנותנת לו משמעות.

המדרש מחולק לשני חלקים. הראשון דורש את המילים "הבל הבלים", ומביא שני פסוקים שלא נתפרשו על ידי אומרם אלא על ידי אחר. חלקו השני של המדרש מתייחס לשבע ההופעות של ההבל בפסוק: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", ודורש זאת בשני אופנים: א. שבעה שלבים בחייו של האדם. ב. שבעת ימי בראשית.

"דבר שלא נתפרש במקומו"
חלקו הראשון של המדרש מבוסס על מידה י"ז מל"ב מידות שבאגדה:

מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר.

פעמים שהכתוב אינו מפרש את דבריו במקום בו הוא מזכירם, אלא במקום אחר. זוהי מידה על פיה נכתבו הפסוקים, ופירוש הדבר שזהו סדר הכתוב - אף על פי שמבחינת פשט הכתובים היה ראוי לדברים להיכתב במקום אחד, מכל מקום מבחינת הסדר הענייני והמהותי ראויים הם להיכתב במקום אחר. פירוש הדברים יהיה ברור ומקובל יותר במקום אחר, ולא במקומם.
בדרשה זו בולט הדבר שדוד ושלמה הם שני חלקים המשלימים זה את זה. מה שאמר דוד פירש שלמה, ומה שאמר שלמה פירש דוד1.
התבוננות בחיי דוד ושלמה תבאר את הענין.
מצד אחד, חיי דוד המלך היו קשים ומסובכים. הוא סבל רדיפות ונדודים מידי שאול עוד קודם שהיה למלך, ואחר שמלך - מרד בו אבשלום בנו.
חייו של שלמה, לעומת זאת, היו בנחת, בלא מלחמות, ומלכותו מתוארת כשלמות (אף שמו "שלמה", כוונתו שהשלום והשלמות - שלו). שלמה מהווה שיא במלכות ישראל, וחז"ל תיארו זאת "דקיימא סיהרא באשלמותא" (זוה"ק ח"א, ק"נ ע"א) - כלבנה במילואה.
הביטוי "אדם להבל דמה" ראוי להאמר על ידי דוד שראה זאת בעיניו. אולם, את עצמת ההבל ושיעורו ראוי לנו לשמוע מפי שלמה. לוּ היה דוד אומר "הבל הבלים", בודאי היינו אומרים שדוד מתאר לנו בזה את חייו הפרטיים שדמו להבל הבלים, אבל חיי האנשים השלוים והשקטים, מלאי האושר, אינם הבל.
על כן דווקא שלמה שזכה לחיי שקט, שלוה ואושר - הוא הראוי לומר לנו שהעולם הוא "הבל הבלים".

מצד שני, אף כי חיי דוד היו מסובכים וקשים, ניתנה לו המלכות לנצח (תהילים פ"ט):

ד. כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי.
ה. עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה...
כט. לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ.
ל. וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם...
לו. אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב.
לז. זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי.
לח. כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה...

שלמה, לעומת זאת, אף שהיתה מלכותו בשיא, כלבנה באמצע החודש, הרי דוקא משום כך היתה זמנית, כלבנה בשיאה שהיא הולכת ומתמעטת. שלמה היה גדול בשעתו2.
על כן עצם האמירה "ויעשם כצל", ראויה להאמר על ידי שלמה, אולם אנו זקוקים לדוד שילמד אותנו את "שיעור" הצל, ויאמר "ימיו כצל עובר". על אף הנצחיות, חייו של האדם הם כצל. דוד אומר זאת כאמת מוחלטת, כללית, ולא מתוך חוויות אישיות שעבר, ועל כן הוא ראוי לפרש דברים אלה.
נראה, שדברים אלה מבארים את עניינה של מידה י"ז בצורה כללית. כל ביטוי מתפרש במקום בו ראוי לו להתפרש, בידי מי שאמירתו תהיה משמעותית ביותר ובעלת עוצמה.
מידה זו מלמדת אותנו לראות את התנ"ך כולו כמקשה אחת, ודברים העניים במקום אחד מתעשרים ממקום אחר3. כל ספר מפרה את זולתו ותורם את נקודת המבט שלו לתמונה הכללית העולה מן התנ"ך.

"שבעה הבלים שאמר קהלת"
שתי הדרשות ביחס לשבעה ההבלים המופיעים בפסוק כתובות במבנה דומה.
לאחר הבאת הדימוי הראשון, לשבעת השלבים בחייו של האדם, מובאת הסתייגות: "הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב 'והמלך דוד זקן', אף על פי שהוא זקן - מלך".
כך גם בדרשה השניה. לאחר הביאור שכל שנברא בשבעת הימים הוא הבל, מסתייג בעל המדרש: "הדא אמר במזיד, אבל בשוגג - יביא קרבן ויתכפר לו".
כפי שנראה בהמשך, מבנה המדרש רומז על משמעותו העמוקה.
סיומו של המדרש קשה להבנה, כפי ששואל ה"שם משמואל" (שבת חול המועד סוכות, תרע"ג):

ודברי המדרש סתומים מתחילתם ועד סופם. וכי בשביל שמחלליה מות יומת הוא הבל, אדרבה זה מורה גודל וחוזק השבת. ועוד כנראה שהסתכל וראה שבשוגג יביא קרבן ויתכפר לו נתפייס, דאי לאו הכי אין לו ענין לכאן, ומה נתפייס בשביל הקרבן, הלוא כל חייבי כריתות בשוגג מביאין קרבן חוץ מפסח ומילה, וגם אדם הראשון מה שבח מצא בשבת בשביל שיש לו כפרה בקרבן, ולמה לא אמר שירה על כל חייבי כריתות בשוגג שמתכפרין בקרבן.

ה"שם משמואל" שואל מדוע הפסוק "מחלליה מות יומת" מלמד על כך שאף השבת היא הבל? לכאורה פסוק זה מלמד את ההיפך - עד כמה חמור חילול שבת?! ועוד, מהו שבחה של השבת שמתכפרת בקרבן, הרי כל החייב כריתות במזיד - כאשר חטא בשוגג מביא קרבן ומתכפר לו?!

שתי הדרשות על שבעת ההבלים של הפסוק עלולות להביא את האדם לפסימיות. העולם כולו הבל: האדם חי - כדי להגיע לדמות הקוף, כל מה שנברא בשבעת ימי בראשית - הבל. העולם צועד לאבדון. האם זוהי התפיסה שקהלת מנסה ללמד אותנו, שאין ערך לחייו של האדם ולעולם, שהכל הבל, ללא משמעות?
נראה, שספר קהלת נכתב בדרך מיוחדת. שלמה מציג את העולם כפי שהוא במבט חיצוני, ובכך מעמיד את האדם מול המציאות (שאותה הוא מנסה לפעמים לשכוח). לאדם קשה מבחינה נפשית פנימית לקבל את המציאות כפי ששלמה מצייר אותה: וכי הוא חי כדי להגיע לדמות הקוף? על כן באופן טבעי מחפש האדם את מה שלמעלה מן המציאות, שהוא הדבר הנותן תוכן לחייו, ושוב אין הם "הבל הבלים".
המדרש מכוון אותנו למחשבה שאף שיש שבעה הבלים בחייו של האדם, יש נקודה עליונה מהם, והיא ההופכת את חייו של האדם ואת העולם לבעלי משמעות.
"הדא דתימר - בעמי הארץ", עמי הארץ החיים את העולם הזה בלבד, הרי שחייהם הם הבל וחסרי משמעות, והולכים הם לקראת חידלון. אולם בני תורה, המקושרים אל התורה שקדמה לעולם (פסחים נ"ד ע"א), חייהם אינם הבל. לא לחינם מדמה המדרש את שלבי חייו של האדם לבעלי חיים. ללא התורה, הנותנת משמעות לכל שלב, הרי שהאדם הוא כבהמה - הוא חי ברמה החומרית בלבד, כבהמות. התורה הופכת את האדם - לאדם, ואת חייו לחיי נצח, וכל שלבי החיים הם שלבים בהתקדמותו.

אף חלקו השני של המדרש יובן כך. מדרש דומה לסיומו של המדרש מופיע בבראשית רבה (פרשה כ"ב, י"ג):

"ויצא קין מלפני ה'", מהיכן יצא... רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר: יצא שמח, היך מה דאת אמר (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך וגו'", פגע בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך, אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהילים צ"ב): "מזמור שיר ליום השבת וגו'". אמר ר' לוי: המזמור הזה אדם הראשון אמרו, ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'".

המזמור ששורר אדם הראשון איננו בשבח השבת, אלא בשבח התשובה.
אף המדרש אצלנו איננו דן בעניינה של השבת, אלא בעניינה של התשובה.
כל שבעת ימי בראשית הם הבל, ואף השבת - שכן ניתן לחלל אותה4. האם שלמה רוצה ללמדנו שאין משמעות לעולם, שכולו הבל? בשאלה זו התקשה בעל המדרש, ולכן הוסיף, מיד לאחר דרשה זו, הסתייגות: "הדא אמר במזיד, אבל בשוגג - יביא קרבן ויתכפר לו", כלומר, יש אפשרות לתשובה.
מעל שבעת ימי בראשית נמצאת התשובה, שהיא הנקודה השמינית שנותנת משמעות לשבע הדרגות שמתחתיה. "מצד הבינה התשובה באה" (אורות התשובה י"א, א'). ספירת הבינה נמצאת מעל לספירות המבטאות את שבעת ימי הבנין. התשובה, שמקורה בבינה, עליונה מן העולם, ועל כן הופכת את העולם לבעל משמעות.
המציאות המעשית של העולם היא הבל, ושבעת הימים הם כשבע קדרות שאדם שופת זו על זו, ובכך מתרחק ממקור החום. העולם הולך ומתרחק ממקורו, מיצירתו האלוקית, ועל כן הוא הבל. זוהי ההסתכלות מצד העולם המעשי.
התשובה הופכת את המגמה. התשובה מלמדת כי איננו מתרחקים מן המקור, אלא מתקדמים לקראתו. התשובה איננה תהליך שנוצר רק בעקבות חטא, אלא תהליך החובק את תיקונו של העולם כולו ושיבתו אל מקורו. אמנם בבריאת העולם נוצר עולם חומרי, המרוחק, כביכול, מן העולם הרוחני, אך התשובה מלמדת כי כיוונו של התהליך הוא התקדמות לקראת תיקון שלם, לקראת גילוי שמו של ה' בעולם זה. על כן שמח אדם הראשון כששמע על התשובה. הן יש תכלית לעולם, יש הבטחה שהעולם יגיע אל שלמותו - אל יום שכולו שבת ומנוחה.
המדרש מלמד אותנו כי שבעת ההבלים הם תיאורו של העולם ללא התורה וללא התשובה. בהסתכלות חומרית - חייו של האדם צועדים אל ההבל, והעולם כולו הוא הבל. רק הנקודה העליונה מן העולם, נותנת משמעות לעולם, והופכת את ההבל למציאות ממשית ההולכת ומתקדמת לקראת השלמות.




1 אין הכוונה כפשוטו, שדוד פירש את דברי שלמה, שכן שלמה כתב את הדברים אחר פטירת דוד, כאשר כבר היה מלך. הכוונה היא מצד התוכן, שדברי שלמה מפרשים את דברי דוד.
2 עי' בבא מציעא פ"ז מ"א, ובשיעור הקודם בענין זה.
3 עי' ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.
4 החידוש בפסוק "מחלליה מות יומת" איננו שהמחלל את השבת דינו מיתה, אלא עצם העובדה שניתן לחלל את השבת, המלמדת שאף השבת יש בה בחינה של הבל.





-------------------------------------------------------------------------------------------