כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


שיר השירים רבה א, ה


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מדבר שאינו מפורש במקומו ומתפרש במקום אחר.


דבר אחר "חזית איש מהיר במלאכתו", זה שלמה בן דוד. "לפני מלכים יתיצב", שהיה זריז בבנין בית המקדש, הדא הוא דכתיב "ויבנהו שבע שנים", וכתוב אחד אומר: "ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה", נמצא מיופה ומרובה בנין בית שלמה מבנין בית המקדש, אלא כך אמרו: בבנין ביתו נתעצל, בבנין בית המקדש היה זריז ולא נתעצל. הונא בשם רב יוסף: הכל מסייעין את המלך, כל שכן הכל מסייעים בשביל כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואפילו רוחות ואפילו שדים ואפילו מלאכי השרת. יצחק בריה דרב יהודה בר יחזקאל אמר: כתיב "בנה בניתי בית זבול לך", בנין בנה בניתי. ר' ברכיה אמר: "הבית אשר היו בונים" אין כתיב כאן, אלא "והבית בהבנותו", מאליו היה נבנה, שנאמר "אבן שלימה מסע נבנה", "בנוי" אין כתיב כאן אלא "נבנה", מלמד שהיתה האבן נושאת את עצמה וניתנה על גבי הדימוס. אמר רב: אל תתמה על זה, מה כתיב להלן "והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא", וכי אבנים יש בבבל, אלא מארץ ישראל פרחה לה לשעה ובאת וישבה לה על פי הבור. רב הונא בשם רב יוסף אמר: מלאך ירד בדמות ארי של אבן וישב על פי הבור, הדא הוא דכתיב "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא", ואל תתמה, אם בכבוד אותו צדיק כתיב "והיתית אבן חדא", בכבודו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. "לפני מלכים יתיצב", לפני מלכי תורה יתיצב. "בל יתיצב לפני חשוכים", אלו חבורה של רשעים. אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שנמנו וגמרו שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, בקשו לצרף שלמה עמהם, יצתה בת קול ואמרה: "אל תגעו במשיחי". אמר ר' יהודה בר סימון: ולא עוד אלא שנתייחס ראש לשלשת יוחסין, שנאמר: "ורחבעם בן שלמה". אמר ר' יודן בר סימון: ולא עוד אלא ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים הללו משלי, שיר השירים וקהלת.


פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק (משלי כ"ב, כ"ט): "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים". דרשה זו מסיימת את הדרשות על הפסוק "חזית איש וגו'", ועוסקת בשלמה ובכתיבת שיר השירים על ידו. "חזית איש מהיר במלאכתו", זה שלמה בן דוד. "לפני מלכים יתיצב", שהיה זריז בבנין בית המקדש - על פי המשך המדרש, שחוזר לדרוש בשנית את המילים "לפני מלכים יתיצב", נראה שכאן אין לגרוס מילים אלה, וזריזותו של שלמה נדרשת על המילים "חזית איש מהיר במלאכתו". ומנין למדים שהיה שלמה זריז בבנין בית המקדש? הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (מלכים א' ו', ל"ח): "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים", וכתוב אחד אומר (מלכים א' ז', א'): "וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת כָּל בֵּיתוֹ", נמצא מיופה ומרובה בנין בית שלמה מבנין בית המקדש? האם יתכן שעשה שלמה את ביתו יפה יותר מבית המקדש, ולכן ארכה בנייתו זמן רב יותר? אלא כך אמרו: בבנין ביתו נתעצל ולכן ארכה בנייתו זמן רב, בבנין בית המקדש היה זריז ולא נתעצל ולכן סיים לבנותו בזמן קצר, ודרשו עליו את הפסוק: "חזית איש מהיר במלאכתו". המדרש מביא דרשות על בנין בית המקדש, ובהמשך חוזר לדרשת הפסוק שבפתיחה. הונא בשם רב יוסף, ולקמן מובא "רב הונא בשם רב יוסף", אמר: הכל מסייעין את המלך בבנין ביתו, כל שכן שהכל מסייעים בשביל כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה בבנין בית המקדש, ואפילו רוחות ואפילו שדים ואפילו מלאכי השרת - כולם היו שותפים לבניין בית המקדש, וכפי שמתואר בהמשך. יצחק בריה דרב יהודה בר יחזקאל אמר: כתיב בתפילת שלמה בחנוכת בית המקדש (מלכים א' ח', י"ג): "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים", ודורשים את המילים "בנה בניתי", בנין בנה בניתי - בבמדבר רבה (פרשה י"ד, ג') מובא: "בנין בנוי בניתי", שאמר שלמה שלא הוא בנה את הבית, אלא הבית נבנה מעצמו. ר' ברכיה אמר דרשה נוספת בענין זה, מן הפסוק (מלכים א' ו', ז'): "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ", "הבית אשר היו בונים", אין כתיב כאן, אלא "והבית בהבנותו", מאליו - מעצמו - היה נבנה. ודרשה נוספת מהמשך הפסוק: שנאמר "אבן שלמה מסע נבנה", "בנוי" אין כתיב כאן, אלא "נבנה", שהיה נבנה מעצמו, כיצד? מלמד שהיתה האבן נושאת את עצמה וניתנה על גבי הדימוס - הנדבך. אמר רב: אל תתמה על זה שאבן היתה נושאת את עצמה, שכן מצאנו דבר זה במקום נוסף: מה כתיב להלן - כאשר השליכו את דניאל לגוב האריות, נאמר (דניאל ו', י"ח): "וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא" - והובאה אבן אחת והושמה על פי הבור, כדי שלא ישליכו אבנים על דניאל ויהרגוהו, ויוכל להינצל (על פי רש"י שם). וכי אבנים יש בבבל, והרי ידוע שאין בבבל אבנים, וכמובא בענין מגדל בבל (בראשית י"א, ג'): "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן", ומהיכן נלקחה האבן לתיתה על פי הבור? אלא מארץ ישראל פרחה לה לשעה ובאת וישבה לה על פי הבור, ולכן כתוב בפסוק בדניאל: "והובאה אבן", ולא "והביאו". למדנו מכאן, שפעמים שאבנים נושאות את עצמן כשנצרך הדבר. רב הונא בשם רב יוסף אמר: מלאך ירד בדמות ארי של אבן וישב על פי הבור - לא אבן ממש היתה אצל דניאל, אלא מלאך בדמות אבן שמר עליו. הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (דניאל ו', כ"ג): "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי" - אלוהי שלח מלאכו וסגר את פי האריות ולא הזיקוני, הרי שהיה זה מלאך ששמר על דניאל. ואל תתמה, המדרש חוזר לדרשתו של רב, על כך שאבנים נשאו את עצמן בבנין בית המקדש, אם בכבוד אותו צדיק - דניאל - כתיב "והיתית אבן חדא" - שהאבן הובאה מעצמה, בכבודו של הקב"ה על אחת כמה וכמה שאבנים נושאות את עצמן. המדרש חוזר לדרשת הפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו": "לפני מלכים יתיצב", לפני מלכי תורה יתיצב, "בל יתיצב לפני חשוכים", אלו חבורה של רשעים, שלמה נמנה עם מלכי תורה, עם צדיקים, ולא עם רשעים. היו שרצו לכלול את שלמה בחבורה של רשעים, כמובא בהמשך, והמדרש בא להוציא מדעה זו. אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שנמנו וגמרו חכמים, ואמרו: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות - שאינם מלכים - אין להם חלק לעולם הבא, כמובא בסנהדרין (פ"י מ"ב): "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה... ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי". וכשישבו חכמים ומנו את המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בקשו לצרף שלמה עמהם - עם אותם מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בגלל חטאיו שבסוף ימיו (עי' מלכים א' י"א), יצתה בת קול ואמרה (תהילים ק"ה, ט"ו): "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי" - אל תפגעו בשלמה שנמשח בשמן המשחה על ידי אדם צדיק (מהרז"ו), והוא אביו של המשיח. אמר ר' יהודה בר סימון: ולא עוד אלא טעם נוסף לכך שאין לצרף את שלמה למלכים שאין להם חלק לעולם הבא, שנתייחס ראש לשלשת - צריך לומר "לשלשלת" - יוחסין, שנאמר (מלכים א' י"ד, כ"א): "וּרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה", הרי ששלמה הוא ראש לשלשלת. וכיון שעשאו הכתוב ראש לשלשלת יוחסין, הרי שמחשיבו כצדיק. המהרז"ו מציין לכתוב בדברי הימים א' (ג', י'): "וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ", ומונה הכתוב את כל צאצאי בית דוד כששלמה בראש רשימת היחס, וכאן עשאו הכתוב ראש לשלשלת יוחסין. אמר ר' יודן בר סימון: ולא עוד אלא ראיה נוספת לצדקותו של שלמה, ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים הללו, משלי, שיר השירים וקהלת - וספרים אלה כלולים בכתבי הקודש, ומכאן שנאמרו ברוח הקודש, ולכן לא יתכן להחשיב את מחברם כמי שאין לו חלק לעולם הבא.


נושאי השיעור: א. הזריזות נובעת מתחושת חסרון ממשית. ב. בית המקדש קשור לכל מדרגות המציאות. ג. הטבע מעצמו מבקש את בנין בית המקדש. ד. חטאיו של שלמה נובעים ממדרגתו העליונה.

מקור הזריזות

בבנין ביתו נתעצל בבנין בית המקדש היה זריז ולא נתעצל.

בניגוד למתואר לגבי שלמה, אנו רגילים לראות שבדברים רוחניים שולטת העצלות, ובדברים החומריים יש לאדם מוטיבציה המולידה זריזות. הרב קוק זצ"ל מביא יסוד זה בשם הגר"א (אגרות ראי"ה ח"א אגרת ק"ז):

הרעיון ליסד ישוב על פי שלומי אמוני ישראל, ברוח אמת של תורה ויראה, הוא נעלה ונשגב. וזה מקרוב החל אחד מרבי החסידים להתעסק בזה והי' פה, ובכל חפץ לבבי תמכתי את ידיו במכתב ערוך ביסוד הענין. אבל מסופקני על הוצאת הדבר לפועל, מפני רפיון הידים שאנו פוגשים בעוה"ר דוקא אצל היראים. וידועים דברי הגר"א ז"ל, שהעוסקים לשמה אינם זריזים כל כך כהעוסקים שלא לשמה, שהנטיה של הפניה החמרית מוסיפה זירוז. וכן הוא בנדון דידן שהאש מן ההדיוט, אף על פי שהיא נמוכה, מכל מקום אותם שמציבים לפניהם רק תועלת קרובה חמרית, פרטית או כללית, הם זריזים בעבודתם, והיראים שמחשבתם משוטטת במרומים הם רפויי ידים בעוה"ר, יתן ד' וקויו יחליפו כח.

אף על פי כן, לא היה שלמה זריז יותר בבנין ביתו. חסרונו של בית המקדש היה מורגש ומוחשי לשלמה, אף יותר מחסרון בית לעצמו. לא היתה זו עשיה רוחנית שאין חשים בתוצאותיה, אלא מילוי של חסרון מוחשי, שעל כן היתה לשלמה הזריזות הראויה למלאכה חשובה זו.

"הכל מסייעים"

הכל מסייעים בשביל כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואפילו רוחות ואפילו שדים ואפילו מלאכי השרת.

מהי משמעות דבר זה?
נראה, שהדבר מלמד על מדרגתו העליונה והכוללת של בית המקדש.
ככל שדבר הוא עליון יותר ומרומם יותר, הרי שמדרגתו כוללת יותר. כדי להיות קשור למדרגות התחתונות ביותר, יש להתעלות אל המדרגה הגבוהה ביותר.
כך מבאר הרב קוק זצ"ל את ההבדל בין האלילות ובין אמונת היחוד (אורות עמ' ק"ל):

כן בהופעות הרוח, היתה האליליות סבלנית וההכרה של האחדות קנאית: מתוך שהיא כללית ולא פרטית, ודאית ולא מסופקת, הרי היא מיוחדת ולא משותפת. הכלליות אינה סבלנית על פי הצורה החיצונה של הסבלנות, אבל בתוך קנאותה נמצא גרעינה הפנימי של יסוד הסבלנות. הסבלנות החלשה, המחלשת את החיים, באה מתוך גלויי-רוח פרטיים שאינם משוקים בטלה של הכלליות, והקנאות הממארת באה מתוך גסות-רוח, המביאה לחשוב את גלויי רוח פרטיים שהם עומדים במעלת ההכללה העליונה; מפני שהם רק גלויים פרטיים אינם יכולים להחיות את כל גוני הרוח שחוץ מחוגם, ובצרות-עינם ביתר הגלויים שאינם יכולים לכללם אינם כי-אם ממעטים את התפשטות החיים וממעטים את דמות גלויי-הרוח. אבל ההכללה העליונה... ומתוך שהיא כללית, מפני שבתוכה כלול כל, אינה יכולה על פי טבעה להוציא כל דבר משלטונה והכללתה ולכל היא נותנת מקום, אבל בזה היא רק מרבה את הופעות האורה בתוך כל סגנוני החיים וגלויי הרוח, וחפץ הסבלנות היסודי שלה הוא לתן מקום לכל נטיה של אור, של חיים ושל הופעה רוחנית.

הסבלנות האמיתית נובעת מן "ההכללה העליונה", מן האמת האלוקית הכוללת את כל המציאות בצורה אמיתית. שאר האמונות הן פרטיות, ועל כן יש פרטים הנמצאים מחוץ ל"תחום שליטתן", וכלפיהם הן קנאיות.
רק האמת האלוקית כוללת את כל המציאות, על כל הפרטים הירודים ונמוכים.
בית המקדש, מקום השראת השכינה בעולם, הוא ביטוי למציאות עליונה וכללית, ועל כן הוא קשור לכל המציאות, על כל מדרגותיה. מן הבריות העליונות ביותר - מלאכי השרת, ועד לתחתונות ביותר - שדים ורוחות. משום כך היו כל הברואים שותפים לבניינו. אין בריה שאיננה קשורה לבית המקדש ומוצאת בו את השלמתה.

"מאליו היה נבנה"
בית המקדש נבנה מאליו. האבנים באו וישבו, נדבך אחר נדבך, וכך נבנה הבית. אף אצל דניאל אנו מוצאים שהאבן באה מעצמה לשבת על פי הבור.
שני יסודות עולים מדברי חז"ל אלה.
א. בנין מלאכותי, שנבנה בידי אדם, מורה על כך שאין הטבע מצד עצמו מרגיש בחסרונו, ורק האדם בבחירתו ועל פי ערכיו חושב שראוי לבנותו. בית הנבנה מעצמו, לעומת זאת, הרי הוא חלק בלתי נפרד מן הטבע - הטבע מצד עצמו "מרגיש" בחסרונו, ועל כן פועל לבניינו.
ב. בטבע עצמו, אפילו בדברים הדוממים, יש חיות, ויכול הטבע "להרגיש" דברים מסויימים, ואף לפעול על פי "הרגשתו".
כך אנו מוצאים כי ארץ ישראל מקיאה עוברי עברה, ואיננה סובלת את הימצאם עליה (ויקרא י"ח, כ"ח):

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

וברש"י:

ולא תקיא הארץ אתכם - משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה.

לארץ ישראל יש חיות, והיא חשה בעוברי עברה שעליה ומקיאה אותם. אף כאן "הרגישו" האבנים בחסרונו של בית המקדש, ופעלו לבניינו.

הבנה זו עולה ממקורות חז"ל נוספים. במידה י"ז מל"ב מידות שבאגדה מובא:

מדבר שאינו מתפרש ממקומו ומתפרש במקום אחר. כיצד, "ויטע ה' אלהים גן בעדן ויצמח ה' אלהים וגו'". שמענו שהקב"ה נטע לאדם הראשון בגן עדן כל עץ וכל מיני מגדים, אבל לא מצינו שברא לו חופות של זהב ואבנים טובות ומרגליות. והיכן שמענו, בשעה שנאמר לחירם מלך צור "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך". אמר לו: שמא אדם הראשון אתה שעשיתי לו כל הכבוד הזה.

התורה מפרשת בצורה מלאה את מה שניתן לאדם הראשון בגן עדן רק בפרשת חירם מלך צור. מדוע אין התורה אומרת זאת במקום המקורי, בתיאור בריאת הגן?!
נראה, שעניינה של מידה זו הוא, שכל דבר מופיע במקום שבו הוא מתפרש בצורה הטובה ביותר. על מנת להבין לעומק את בריאת האבנים הטובות והמרגליות, עלינו ללמוד זאת מחירם מלך צור, ולא מאדם הראשון.
נעיין, אפוא, בפסוקים המובאים על חירם (יחזקאל כ"ח, י"א-ט"ו):

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר ה' אלהים אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ...

הכתוב מתאר את השפע שזכה לו חירם, עד כדי השוואתו לאדם הראשון: "בעדן גן אלהים היית". סיום התיאור הוא בכך שזכה חירם לבנות את בית המקדש: "ונתתיך בהר קדש אלהים". התיאור השלם של גן עדן מופיע בהקשר של בנין בית המקדש, ונראה שבכך רוצה הכתוב ללמדנו, שבריאת האבנים היתה לצורך בית המקדש. שיא יציאת האבנים אל הפועל ומימוש כל הגנוז בהן הוא בבית המקדש. יצירת האבנים קשורה קשר הדוק לבנין בית המקדש, כי לכך נוצרו אבנים אלה.
הכתוב מדגיש, שהאבנים לא נבראו בשביל האדם, והוא שבחר לתיתן בבית המקדש. מקום הכתיבה מלמדנו כי מלכתחילה נבראו האבנים לשם כך. אין פלא, אפוא, שבבוא העת הלכו האבנים מעצמן לבית המקדש, הלא לכך נוצרו. מבית המקדש יונקות האבנים את חיותן, ועל כן הן שותפות בבנייתו.
אף הצלתו של דניאל, שנעשתה על ידי האבן, מתבארת בצורה זו.
הטבע כולו היה משועבד למעמד עליון זה של הצלתו. האריות, האבן וכל היצורים שִׁעבדו עצמם לדניאל, מתוך עליונותו וכלליותו של המעמד, כפי שאמרו חז"ל (ספרי האזינו, א'):

...ומנין שלא ירד דניאל לגוב אריות אלא כדי שיעשה לו המקום נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם, שנאמר "כי שם ה' אקרא". ואומר "מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להון זיעין ודחלין מן קדם אלהה די דניאל".

על כן פעל הטבע מצד עצמו להצלת דניאל, ודבר זה מתבטא בכך שהאבן באה בעצמה אל פי הבור.

"אל תגעו במשיחי"

בשעה שנמנו וגמרו שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא בקשו לצרף שלמה עמהם. יצתה בת קול ואמרה "אל תגעו במשיחי".

שלמה חטא, ובכך אין חולק. הוא ריבה לו כסף וזהב, ריבה לו סוסים וריבה לו נשים, ונשיו היטו את לבבו. שלמה אף נטרד ממלכותו בגלל חטאיו (להלן פסקה י'). משום כך בקשו חכמים לצרפו למלכים שאין להם חלק לעולם הבא. את הכוחות הנפלאים שנתנו לו מן השמים "בזבז" שלמה לריק, וזהו דבר קשה וחמור.
מדוע, אם כן, יצתה בת קול כנגד רצונם של חכמים?
הגמרא מביאה בהרחבה את הדיון בעניינו של שלמה (סנהדרין ק"ד ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד (שאין לו חלק לעולם הבא), באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה. באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים", מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה, "לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים", ולא השגיח עליה. יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו'".
רש"י: עוד אחד - שלמה. דיוקנו - של דוד אביו נשתטח לפניהם, שלא למנותו עמהם. בל יתיצב לפני חשוכים - בגיהנם. לפני מלכים יתיצב - בגן עדן ולא לפני חשוכים. המעמך ישלמנה - וכי עליכם לשלם תשלומי עונשו לאדם, שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא. כי אתה תבחר ולא אני - וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי שיש לו חלק ומי אין לו חלק הלא בי הדבר תלוי.

חכמים לא התחשבו בדבר מן הדברים שהראו להם מן השמים. מדוע? כיון שכל מעלותיו של שלמה: בנין בית המקדש, כתיבת ספריו ודברים נוספים, נבעו מחכמתו הגדולה, והרי חכמה זו היא שגרמה לחטאיו, ועל כן יש לו להיענש על כך בחומרה יתירה. ועוד. הספרים - הרי הם כספרי חכמה חיצונית, ומה קדושה יש בהם?! אף בית המקדש יתכן שבנאו כדי להתגדל, ולא לכבוד שמים. בהסתכלות חיצונית - ניתן לשפוט את שלמה לרעה דוקא משום מעלותיו וחכמתו הרבה.
רק הקב"ה יכול למנוע את הכללתו של שלמה ברשימת החוטאים שאין להם חלק לעולם הבא. במדרש למדים זאת מן הפסוק: "אל תגעו במשיחי". נראה שכוונת הדברים היא, שמשיחתו של שלמה לתפקידו - מן השמים היתה, והיא שגרמה לו לחטא, ועל כן אין להענישו על כך בחומרה כה רבה.
שלמה קיבל מן השמים מתנות גדולות, ובראשן מתנת החכמה. מתנות אלה ניתנו לו כדי למלא את תפקידו - ביסוס הממלכה, משפט צדק ובנין בית המקדש. אולם, כיון שהיתה זו מתנה מן השמים ולא מדרגה שעמל עליה שלמה והגיע אליה בכוחותיו, הרי שאין לה קיום אצלו, והיא מועדת לנפילה ולהפלת שלמה עִמה.
מדוע? כשהחכמה היא חלק מהווייתו של האדם, הוא משתמש בה כראוי, באיזון נכון. נפשו של האדם בנויה, בדרך כלל, בצורה מאוזנת, וכל כח מוצא את מקומו ופועל במידה ובמשקל המתאימים. אולם, כשהחכמה באה לאדם מבחוץ ואיננה חלק מהותי מאישיותו, הרי שהשימוש בה אינו מאוזן, ומופיע בצורה קיצונית.
משל לאדם טוב לב ובעל חסד, שנדרש לכעוס במקרה מסוים. בדרך כלל תהיה תגובתו קשה יותר ממי שקפדן בטבעו. אצל הראשון אין הכח מאוזן, ועל כן הוא מופיע בקיצוניות, ואצל השני, שכח הכעס הוא ממהותו - הוא מופיע בצורה מאוזנת.
כך שלמה. חכמתו היתה קנין חיצוני לו, ועל כן השתמש בה בקיצוניות. שלמה סמך על עצמו שלא יחטא אף אם ישנה מציווי התורה, בגלל חכמתו. מכאן שורש נפילתו.
הקב"ה שנתן לשלמה חכמה, ראה בכך את סיבת החטאים של שלמה. כשם שחכמתו אינה חלק מהותי מאישיותו, כך גם החטאים באו אליו מבחוץ. על כן אין למנות את שלמה עם אותם מלכים שאין להם חלק לעולם הבא.





-------------------------------------------------------------------------------------------