כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


קהלת רבה א, לו


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מהו החידוש במדרש?.


"דברתי אני עם לבי". הלב רואה, שנאמר: "ולבי ראה הרבה". הלב שומע, שנאמר: "ונתת לעבדך לב שומע". הלב מדבר, שנאמר: "דברתי אני עם לבי". הלב הולך, שנאמר: "לא לבי הלך". הלב נופל, שנאמר: "אל יפול לב אדם עליו". הלב עומד, שנאמר: "היעמד לבך". הלב שמח, שנאמר: "לכן שמח לבי ויגל כבודי". הלב צועק, שנאמר: "צעק לבם אל ה'". הלב מתנחם, שנאמר: "דברו על לב ירושלים". הלב מצטער, שנאמר: "ולא ירע לבבך". הלב מתחזק, שנאמר: "ויחזק ה' את לב פרעה". הלב מתרכך, שנאמר: "אל ירך לבבכם". הלב מתעצב, שנאמר: "ויתעצב אל לבו". הלב מתפחד, שנאמר: "מפחד לבבך". הלב משתבר, שנאמר: "לב נשבר ונדכה". הלב מתגאה, שנאמר: "ורם לבבך". הלב מסרב, שנאמר: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה". הלב מתבדה, שנאמר: "בחדש אשר בדא מלבו". הלב מהרהר, שנאמר: "כי בשרירות לבי אלך". הלב מרחש, שנאמר: "רחש לבי דבר טוב". הלב מחשב, שנאמר: "רבות מחשבות בלב איש". הלב מתאוה, שנאמר: "תאות לבו נתתה לו". הלב סוטה, שנאמר: "אל ישט אל דרכיה לבך". הלב זונה, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'". הלב נסעד, שנאמר: "וסעדו לבכם". הלב נגנב, שנאמר: "ויגנוב יעקב את לב לבן". הלב נכנע, שנאמר: "או אז יכנע לבבם". הלב משתדל, שנאמר: "וידבר על לב הנערה". הלב תועה, שנאמר: "תעה לבבי". הלב חרד, שנאמר: "כי היה לבו חרד". הלב נעור, שנאמר: "אני ישנה ולבי ער". הלב אוהב, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך". הלב שונא, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך". הלב מקנא, שנאמר: "אל יקנא לבך וגו'". הלב נחקר, שנאמר: "אני ה' חוקר לב וגו'". הלב נקרע, שנאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם". הלב הוגה, שנאמר: "והגות לבי תבונות". הלב הוא כאש, שנאמר: "והיה בלבי כאש". הלב הוא כאבן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן". הלב שב בתשובה, שנאמר: "אשר שב אל ה' בכל לבבו". הלב חם, שנאמר: "כי יחם לבבו". הלב מת, שנאמר: "וימת לבו בקרבו". הלב נמס, שנאמר: "וימס לבב העם". הלב מקבל דברים, שנאמר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". הלב מקבל יראה, שנאמר: "ואת יראתי אתן בלבבם". הלב מודה, שנאמר: "אודה ה' בכל לבב". הלב חומד, שנאמר: "אל תחמוד יפיה בלבבך". הלב מתקשה, שנאמר: "ומקשה לבו". הלב מטיב, שנאמר: "ויהי כטוב לבם". הלב עושה מרמה, שנאמר: "מרמה בלב חורשי רע". הלב מתוכו מדבר, שנאמר: "וחנה היא מדברת על לבה". הלב אוהב שוחד, שנאמר: "כי אין עיניך ולבך וגו'". הלב כותב דברים, שנאמר: "כתבם על לוח לבך". הלב חורש, שנאמר: "תהפוכות בלבו חורש רע". הלב מקבל מצות, שנאמר: "חכם לב יקח מצות". הלב עושה זדון, שנאמר: "זדון לבך השיאך". הלב עושה סדרים, שנאמר: "לאדם מערכי לב". הלב מתגדל, שנאמר: "ונשאך לבך". הוי, "דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי וגו'".


פירוש המדרש

"דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת". המדרש דורש שמקור התכונות שבאדם הוא בלב, וביניהן הראיה והדיבור, כפי שנלמד מן הפסוק ומופיע בהמשך.
הלב רואה, שנאמר: "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת".
הלב שומע, שנאמר בבקשת שלמה מה' את החכמה (מלכים א' ג', ט'): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה".
הלב מדבר, שנאמר: "דברתי אני עם לבי לאמר".
הלב הולך, שנאמר בדברי אלישע אל גיחזי, לאחר שלקח מנעמן את מתנתו (מלכים ב' ה', כ"ו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת".
הלב נופל, שנאמר (שמואל א' י"ז, ל"ב): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה".
הלב עומד, שנאמר (יחזקאל כ"ב, י"ד): "הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".
הלב שמח, שנאמר (תהילים ט"ז, ט'): "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח".
הלב צועק, שנאמר (איכה ב', י"ח): "צָעַק לִבָּם אֶל ה'".
הלב מתנחם, מקבל דברי נחמה, שנאמר (ישעיה מ', א'-ב'): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ".
הלב מצטער, שנאמר לגבי מצוות הלואה ושמיטת כספים (דברים ט"ו, י'): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ", וכוונת הפסוק היא, שאין לך להצטער על כסף זה שלא ישוב אליך, משום ברכת ה' שתחול עליך, הרי שהצער מופיע בלב: "ולא ירע לבבך".
הלב מתחזק, עומד על שלו ומתעקש, שנאמר (שמות ט', י"ב, ועוד מקומות): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה".
הלב מתרכך, שנאמר בדברי הכהן המשיח לעם קודם צאתם למלחמה (דברים כ', ג'): "וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם".
הלב מתעצב, שנאמר (בראשית ו', ו'): "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".
הלב מתפחד, שנאמר בפרשת התוכחה (דברים כ"ח, ס"ז): "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד".
הלב משתבר, שנאמר (תהילים נ"א, י"ט): "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
הלב מתגאה, שנאמר (דברים ח', י"א-י"ד): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
הלב מסרב, שנאמר (ירמיה ה', כ"ג): "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ".
הלב מתבדה - "בודה וכוזב דברים אשר לא המה" (מתנות כהונה), שנאמר על ירבעם מלך ישראל (מלכים א' י"ב, ל"ג): "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר".
הלב מהרהר, שנאמר (דברים כ"ט, י"ז-י"ח): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". ותרגם שם אונקלוס: "ארֵי בהרהור לבי אנא אזל".
הלב מרחש - מתנועע ומוליד דברים חדשים (עי' ברש"י לפסוק המובא בהמשך), שנאמר (תהילים מ"ה, ב'): "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר".
הלב מחשב, שנאמר (משלי י"ט, כ"א): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם".
הלב מתאוה, שנאמר על המלך (תהילים כ"א, ג'): "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה".
הלב סוטה, שנאמר ביחס לאשה זרה (משלי ז', כ"ה): "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ".
הלב זונה, שנאמר (במדבר ט"ו, ל"ט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", הלב זונה, והאדם אחריו (מדרש המבואר).
הלב נסעד, שנאמר בתיאור הכנסת האורחים של אברהם (בראשית י"ח, ה'): "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ".
הלב נגנב, שנאמר (בראשית ל"א, כ'): "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא".
הלב נכנע, שנאמר בפרשת התוכחה (ויקרא כ"ו, מ"א): "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם".
הלב משתדל - משתכנע ומקבל, שנאמר (בראשית ל"ד, ג'): "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ", שניסה שכם לשכנעה ולפתותה ללכת אחריו.
הלב תועה - מתלבט ואינו יודע מה לעשות, כאדם התועה בדרך ("מצודות" לפסוק המובא בהמשך), שנאמר (ישעיה כ"א, ד'): "תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה".
הלב חרד, שנאמר (שמואל א' ד', י"ג): "וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר".
הלב נעור, שנאמר (שיר השירים ה', ב'): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר".
הלב אוהב, שנאמר (דברים ו', ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
הלב שונא, שנאמר (ויקרא י"ט, י"ז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ".
הלב מקנא, שנאמר (משלי כ"ג, י"ז): "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם".
הלב נחקר, שנאמר (ירמיה י"ז, י'): "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו".
הלב נקרע, שנאמר (יואל ב', י"ג): "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".
הלב הוגה - חושב, שנאמר (תהילים מ"ט, ד'): "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת", מחשבות לבי ידברו דברי תבונות.
הלב הוא כאש, שנאמר בדברי ירמיהו על דבר ה' המגיע אליו בנבואתו (ירמיה כ', ט'): "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל"1.
הלב הוא כאבן - קשה ואיננו משתנה, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ו): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
הלב שב בתשובה, שנאמר על המלך יאשיהו (מלכים ב' כ"ג, כ"ה): "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ".
הלב חם - מתרגש וכועס, שנאמר בפרשת רוצח בשגגה (דברים י"ט, ו'): "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ".
הלב מת, שנאמר (שמואל א' כ"ה, ל"ז): "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן".
הלב נמס מפחד, שנאמר (יהושע ז', ה'): "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם".
הלב מקבל דברים, שנאמר (דברים ו', ו'): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ".
הלב מקבל יראה, שנאמר (ירמיה ל"ב, מ'): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי".
הלב מודה, שנאמר (תהילים קי"א, א'): "הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה".
הלב חומד, שנאמר (משלי ו', כ"ה): "אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ".
הלב מתקשה - בטוח בעצמו ואינו מוכן להשתנות, שנאמר (משלי כ"ח, י"ד): "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה".
הלב מטיב - חש בטוב, שנאמר (שופטים ט"ז, כ"ה): "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים".
הלב עושה מרמה, שנאמר (משלי י"ב, כ'): "מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה", הרי שמקורה של המרמה היא בלבו של אדם.
הלב מתוכו מדבר - לעצמו, ולא לזולתו (על פי מדרש המבואר), שנאמר (שמואל א' א', י"ג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה".
הלב אוהב שוחד, שנאמר (ירמיה כ"ב, י"ז): "כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת". הבצע הוא שוחד שהלב חומד אותו.
הלב כותב דברים - דברים נכתבים בלב, שנאמר (משלי ג', ג'): "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ".
הלב חורש - מתכנן וזומם, שנאמר על "אדם בליעל" (משלי ו', י"ד): "תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ" - לבו מתהפך מדבר לדבר ומכזב לכזב, וכך הוא חורש רע על אנשים.
הלב מקבל מצות, שנאמר (משלי י', ח'): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט".
הלב עושה זדון, שנאמר (עובדיה א', ג'): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ".
הלב עושה סדרים - האדם "סודר עצתו ודבריו בלבו" (רש"י לפסוק שיובא בהמשך), שנאמר (משלי ט"ז, א'): "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן".
הלב מתגדל, שנאמר בדברי יואש מלך ישראל לאמציהו מלך יהודה, על בקשתו "לכה נתראה פנים" (דברי הימים ב' כ"ה, י"ט): "אָמַרְתָּ הִנֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּ אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ", לבך מתגדל ואתה חש עצמך גדול מאשר אתה באמת.
הוי - הרי פירוש הפסוק: "דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת". שלמה מדבר עם לבו, שכן הפעולות נעשות על ידי הלב, ובו תלוי האדם, רצונו ומעשיו.


נושאי השיעור: א. בירור מקומו של הלב בגוף האדם. ב. ביאור החידוש בכך שהלב הוא הפועל את הפעולות השונות.

במדרש מובאות עשרות תכונות שהמדרש תולה אותן בלב, ולומד כל אחת מפסוקים. האם עניינו של המדרש הוא ללמדנו עד כמה הלב מרכזי באדם? יכול היה המדרש לומר זאת במשפט אחד. מהו הצורך בריבוי הדוגמאות ובהוכחתם מפסוקים?
נראה, אם כן, שבלימוד מדרש זה יש לעסוק בשני עניינים עיקריים.
א. הבנת עניינו של הלב באופן כללי ומקומו באדם, מתוך הפרטים הרבים המובאים במדרש.
ב. הבנת הפירוט הרב של תכונות הלב המופיע במדרש.

באופן כללי נראה, שהדוגמאות הרבות במדרש באות לחדש לנו בהבנתנו את התכונות השונות - הראיה, השמיעה, ושאר התכונות המופיעות במדרש.
ריבוי הדוגמאות לא בא לחזק אמירה כללית ביחס ללב: "הלב הוא מרכז החיים" וכדומה, אלא ביחס לתכונות השונות, שמקורן הוא בלב, ובכך החידוש.
האמירה: "הלב רואה" אין פירושה: הלב גם רואה, מלבד היותו לב. פירושה: הלב הוא זה שרואה. הראיה איננה ראִיית העין, אלא ראִיית הלב, המתגלה על ידי העין.
על כן יש ללמוד את התכונות המופיעות במדרש אחת לאחת, ולנסות לעמוד על החידוש שיש בכך שמקורה של תכונה הוא בלב.

מסקירה כללית של הדוגמאות המופיעות במדרש נראה שהן מופיעות בשלוש צורות, בשלוש "תבניות" של הבנת עניינן של התכונות.
א. הלב מרכז החיים. את האדם ניתן לצייר בשתי צורות סכמטיות:
1. שני משולשים, זה מעל זה. הראש ושתי הידיים - משולש עליון. הלב ושתי הרגליים - משולש תחתון. הידיים הם מכון השכל, שמשכנו בראש, והרגלים מכון הרצון, שמשכנו בלב2.
על פי תפיסה זו, הראש הוא העליון והלב מתחתיו, ולכל אחד מהם כלים, עליהם הוא מפקח ודרכם הוא יוצא אל הפועל.
2. הלב הוא מרכז הגוף, וממנו נשלחות זרועות - הראש, הידיים והרגליים. הראש, על פי תפיסה זו, הוא אחת הזרועות. אמנם זוהי זרוע חשובה ביותר, אך אינה אלא זרוע של הלב ולא מרכז החיים. הלב הוא מרכז החיים, והוא האדם. תפקידו של הראש הוא: יועץ ללב3.
חלק מן הדוגמאות המובאות במדרש זה, מבוארות על פי ההבנה השניה, שהלב הוא מרכז החיים, והראש הוא "מרכז הפיקוד, הבקרה ועיבוד הנתונים", המשרת את הלב.
ב. הלב הוא משכן הרגש, שלא כמו הראש, המח, שהוא משכן השכל. על כן כל ענייני הרגש מתרחשים בלב.
ג. הלב מבטא את אישיותו הפנימית של האדם. הפעולות שאנו רואים, הנעשות על ידי האיברים, הן תוצאות של דברים הקורים באישיות עצמה - בלב.
מתוך כך, יש ללמוד את הדוגמאות המובאות במדרש אחת לאחת.

שלוש הדוגמאות הראשונות עוסקות בחושים העיקריים שבאדם - הראיה, השמיעה והדיבור.
הלב רואה. אנו רגילים להבין כי העין - היא זו שרואה. גלי האור הפוגעים בעין גורמים לראִיית האדם. המדרש מחדש לנו, שהלב הוא שרואה. מקור הראיה איננו בעין, אלא בלב.
"רואה אני את דברי אדמון" (כתובות פי"ג מ"ג) - זוהי ראיה פנימית, ראִיית הלב. מהי משמעות הדבר?
הרמח"ל (אדיר במרום עמ' רע"ד והלאה) מבאר באריכות את ענין הראיה, ונביא מקצת דבריו:

אך נבאר בתחלה ענין ראית העין. הנה הפנימיות הוא סגור, והוא עצמו מתגלה בעינים, וזה הדבר לא נמצא אלא בעינים. כי שאר החושים גם כי יש בקיעה ויש התפשטות, אינו אלא התפשטות פרטי לפי הענין ההוא, אך העין יש בו התפשטות הנשמה עצמה בכולה בכלל. וזה סוד העין והלב שהם מתדבקים זה בזה, בסוד, "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו), דשורייקא דעינא בליבא תליא (עי' עבודה זרה כ"ח). והוא כי הנשמה מתפשטת בהתפשטות פרטי בחלקי הגוף, ונכללת בכלל אחד בלב. ושם היא בסוד ההבנה. וזהו, הלב מבין (ברכות ס"א), כי ההבנה של הלב הוא ממש ראיה. כי כמו שהעינים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות.
וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא. הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל. והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה.

הלב, משכן הנשמה, כולל את הכל. מרכז החיים כולל את כל החיים וכל גילוייהם, בצורה גולמית.
דוגמא לכך ניתן לראות ביחס ישראל ואומות העולם, שהרי "ישראל באומות - כַּלֵּב באיברים" (כוזרי מאמר שני, ל"ו). כותב הרב קוק זצ"ל (אורות עמ' קנ"ב4):

אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם, וכל שלטון-משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, "מקרב אחיך - ממובחר שבאחיך", ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ, "יפיפותו של יפת באהלי שם", "חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו" (ישעיה ס"א), ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים ל"ב).

הכל נמצא בישראל - בצורה גולמית. אנו זקוקים לאומות העולם, בהם מופיעים כשרונות אלה בפועל, כדי להגדיר לעצמנו מה יש בנו. נשמת ישראל כוללת הכל, אך ללא יכולת להגדיר את הדברים, ודבר זה נעשה על ידי אומות העולם, בצורה חיצונית.
כך גם באדם. החושים מגדירים לאדם מה יש בנשמה. האור ששולחת הנשמה חוזר אליה על ידי העין, וכך הוא מגדיר מה קיים בנשמה. אילו לא היתה המציאות כולה כלולה בנשמה, לא היתה כל משמעות לראיה. המשמעות שנותן האדם למה שהוא רואה, נובעת מן העובדה שדברים אלה קיימים אצלו בנשמה, והראיה מגדירה לאדם דבר שכבר קיים אצלו בכח.
"נראים דברי פלוני", אומרים חכמים. דבריו נראים לי, שכן הם פועלים עלי, מגדירים לי דבר שכבר קיים אצלי מן התורה החרותה בנשמתי.
נמצא, אם כן, שהלב הוא שרואה, והוא משתמש לצורך כך בעין, המגדירה את מה שרואה הנשמה.

הלב שומע. בצורה דומה יש לבאר את ענין השמיעה. השמיעה היא קבלת הדברים. "שמיע לי - סבירא לי" (עי' עירובין ק"ב ע"ב). "שמע - קבל" (עי' ספרי פנחס, ד').
השמיעה היא קבלת הדברים והתיישבם על הלב, מתוך שהם כבר קיימים בו.

מהו ההבדל בין ראיה לשמיעה?
בראיה נפגשים עם עצמים, ובשמיעה עם ערכים. הראיה נוגעת בעיקר למוחשי הקרוב, והשמיעה נוגעת לדברים מופשטים ורחוקים5.

הלב מדבר. מהו יסודו של הדיבור, האם הוא בחיקוי החברה המדברת, או שעיקרו הוא פנימי? הרבה מחקרים סובבים סביב שאלה זו6, ומסקנתם היא שיש באדם "איבר לשוני", שבו מקור הדיבור. הדיבור איננו חיצוני, אלא פנימי, וחיות האדם תלויה בו7, שעל כן נקרא האדם "מדבר".
אין הדיבור רק תוצר של צורך בתקשורת בין בני האדם, אלא הוא מגלה את מהותו של האדם. האדם הוא "מדבר" במהותו, והדיבור החיצוני הוא גילוי של מהותו של האדם.
הלב הוא שמדבר, וההופעה החיצונית של הדיבור היא בשפה, במילים ובפה8.

שלוש התכונות הבאות קשורות אף הן זו לזו - הליכה, נפילה, עמידה.
הלב הולך. יש להבין את מקורה של ההליכה, האם הוא חיצוני, ולא באה ההליכה אלא לענות על צורך של האדם, או שמקורה פנימי ולא באה אלא ממהותו של האדם. בראיה מדעית חיצונית, ההליכה הופיעה בעולם כיון שסייעה ליצורים לעבור ממקום למקום. משום חשיבות הדבר - שרדה תכונה זו והופיעה בקרב יצורים רבים. המדרש מלמדנו, כי ההליכה ברגלים היא תוצאה של היות האדם "מהלך". מקור ההליכה הוא בלב, בעצם חייו של האדם.
האדם נקרא מהלך9, שכן ההליכה - הדינמיות והפעילות היא ממהותו של האדם. האדם נברא להיות יוצר, פועל ומשנה את המציאות, ואיננו עומד על מקום אחד, ודינמיות זו מובילה להיות האדם "מהלך".

נראה, שהביטוי "הלב מהלך" קשור קשר עמוק לביטוי "אליבא דהלכתא". קביעת ההלכה תלויה בלב, בהבנה פנימית של הליכות הדור והמידה בה מנהיג ה' את עולמו בדור זה.
כדי שתעלה השמועה "אליבא דהלכתא", דרוש "סוד ה' ליראיו" (סנהדרין ק"ו ע"ב). ודאי שאין הכוונה לחשבונות הלכתיים רגילים, כמי פוסקים במחלוקת תנאים או אמוראים. אלו הם דברים גלויים וידועים, ואין הם בגדר "סוד ה'". הסוד נובע מן הענין הפנימי, מן הלב הנדרש לפסיקת ההלכה. כדי לפסוק כראוי יש לדעת את מהלך הדורות, את המידה המיוחדת לדור ואת אופיו, הרוחני והמעשי. לשם כך יש צורך בסייעתא דשמיא, המתגלה ב"סוד ה' ליראיו". רק יראי ה' זוכים לגילוי הסוד - איך להתנהג בצורה מעשית על פי הדור והתקופה.
מהלך הדורות והשינויים שמדור לדור, הם ביטוי לכך ש"הלב מהלך" - שההליכה היא ענין פנימי ומהותי, המתגלה ברגליים, אך מקורו הרבה למעלה מהן - בלב.

הלב נופל. ההליכה והדינמיקה גורמות גם לנפילות. הנפילה אף היא ענין מהותי ולא מקרי.
בגמרא מובא (סנהדרין צ"ו ע"ב):

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה: מאן בר נפלי. אמר ליה: משיח. משיח בר נפלי קרית ליה?! אמר ליה: אין, דכתיב (עמוס ט'): "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת".
תרגום: ...האם שמעת מתי יבוא בן הנפלים? אמר לו: מי הוא בן הנפלים? אמר לו: משיח. (אמר לו:) משיח, בן הנפלים אתה קורא לו?! אמר לו: כן, שכתוב: "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת"...

המשיח נקרא על שם הנפילה של סוכת דוד. מדוע? מדוע לא לקרוא למשיח "בן המקימים", על שם אותו פסוק: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת"?
הנפילה היא חלק מהותי בתהליך. הליכה, התקדמות ודינמיות אינן יכולות להופיע בלא נפילה. הנפילה מוציאה אל הפועל כוחות נפש, ומעמידה בפני האדם אתגרים חדשים שהוא צריך להתמודד איתם.
הפעם הראשונה10 בה מופיעה נפילה בתנ"ך היא ביצירת האשה (בראשית ב', כ"א):

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

התרדמה היא אחד משישים במיתה (ברכות נ"ז ע"ב), ולכאורה זוהי ירידה של האדם, אך דוקא ירידה זו הובילה ליצירה חדשה: יצירת האשה.
הנפילה היא חלק הכרחי מן ההתקדמות. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, ט"ז), ובלא שיפול אינו יכול לקום ולהתקדם. תינוק הלומד ללכת - חווה גם את חווית הנפילה, ובלעדיה לא ידע ללכת.
"לב הולך" בא יחד עם "לב נופל", שכן העצמאות, הבניה וההתקדמות - יוצרות נפילות.
אף הנפילה החיצונית, איננה מתחילה מן העובדה שנתקל אדם באבן, אלא מנפילה פנימית, או מהתקדמות פנימית המלווה בנפילה.

לב עומד. ההליכה והנפילה קשורות לשינוי ולדינמיקה שבעולם, אך אין די בכך. יש יסודות קבועים ובלתי משתנים, שאף מקורם הוא בלב.
הכתוב אומר (קהלת י"ב, י"א):

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד.

חז"ל דורשים פסוק זה על דברי תורה, שהם כמסמרות נטועים (חגיגה ג' ע"ב). המסמר קבוע במקומו, והנטיעה - פרה ורבה, משתנה בכל עת. הלב הולך ומשתנה, אך גם עומד וקבוע במקומו. ההתקדמות והשינויים צריכים להיות בנויים על עמידה, על יסודות קבועים שאינם משתנים11. עם כל השינויים והתהליכים, העולם הוא אותו עולם, והאדם הוא אותו אדם. הבסיס הקבוע אינו משתנה.
העץ גדל ומתפתח, מצמיח ענפים ועלים חדשים, אך לעולם מזרע תפוח יצא תפוח... החומרים שהצמח קולט משפיעים על אופן גדילתו והתפתחותו, אך מהותו נשארת קבועה ובלתי משתנה.
זוהי הבחינה של "מסמרות נטועים", של הליכה ועמידה השוכנות יחד בלבו של האדם, ומשתיהן נבנית שלמותו.

הלב שמח. ניתן לחשוב, כי מקור השמחה הוא במצב חיצוני בו האדם נמצא. אף בחז"ל ניתן למצוא דברים בכיוון זה (פסחים ק"ט ע"א):

תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כ"ז): "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהילים ק"ד): "ויין ישמח לבב אנוש".

השמחה נובעת, לכאורה, מאכילת בשר ושתיית יין. האם זוהי השמחה עליה מדבר המדרש?
המדרש מלמד, כי לעולם מקור השמחה הוא בלב. השמחה באה במצב של שלמות. כשהאדם חש שדרכו שלמה - הוא שמח. שמחה זו פורצת החוצה וחלה על הבשר והיין, אך אין מקורה בהם.
שמחה שנשארת בצד החיצוני בלבד ואיננה חודרת אל הלב ומרוממת אותו - איננה שמחה אמיתית, הנובעת מהשקפת עולם בריאה, מגישה נכונה לחיים ומאישיות שלמה של האדם.

הלב צועק. הצעקה נובעת מכאב, ממפגש של הנפש הרוצה שלמות עם העולם החסר, מנפש הרוצה יושר ופוגשת עלמא דשקרא. אין הצעקה ענין שכלי, אלא היא נובעת מכאב פנימי, שמקורו בלב.
בשם ר' וולוול'ה מבריסק אמרו לבאר את דברי הגמרא (סוטה י"א ע"א):

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' סימאי: שלשה היו באותה עצה (של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" - שמות א', כ"ב), בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית...

מה הקשר בין עונש הייסורים לחטא שתיקתו של איוב? הסביר ר' וולוול'ה, ששאלו את איוב, מדוע שתקת ולא מחית על גזירה נוראה זו? ענה להם: ראיתי כי מחאותי וזעקותי לא יועילו, ולכן שתקתי. הביא עליו הקב"ה ייסורים, והתחיל זועק מחמת כאביו. אמרו לו: מדוע אתה זועק? האם זה מועיל לך? אמר להם: כשכואב צועקים, אף אם זה לא מועיל. אמרו לו: אם כן, שתיקתך בגזירת פרעה מלמדת כי הגזירה לא כאבה לך, שהרי כשכואב צועקים...
הצעקה היא צעקת הלב, שאיננה נובעת משיקול דעת ומחשיבה, אלא פעולה אינסטינקטיבית של האדם.
צעקת הפה היא ביטוי לצעקה הפנימית והמקורית הנעשית בלב. יכול אדם לצעוק גם בדממה, ופעמים שזו צורת הביטוי לצעקת הלב12.

הלב מתנחם. היכולת לנחם אדם איננה תלויה בשכל, אלא בלב - בקבלת מושג הנחמה ממקורו הפנימי. הנחמה נובעת מהעובדה שהעולם הוא טוב (בראשית א', ל"א):

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.

הטוב האלוקי קיים גם בדברים הנראים לנו כקשים וכסותרים לטוב (בראשית רבה פרשה ט', ה'):

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: "והנה טוב מאד" - והנה טוב מות.

אף הדברים הקשים ביותר הם חלק מן המהלך האלוקי, ובמבט לאחור, בסקירה של שנים רבות, ניתן ללמוד אף מהם.
כשאנו קוראים ולומדים על מאורעות שארעו לפני אלפי שנים, אין אנו עוסקים בטרגדיות הפרטיות של כל אדם ואדם, אלא בקשר של המאורע למהלך העולמי בכללו. המאורע כולו הוא חלק מן ההסטוריה של העולם, המובילה לטוב.
זוהי תמצית הנחמה, וזהו דבר שיש לאומרו ללב, ולא לראש. אין אלו סברות שכליות, אלא הבנה כי העולם טוב וצועד לטוב, ומכאן עומק הנחמה.

הלב מצטער. המדרש מביא מקור לענין זה משמיטת כספים (דברים ט"ו, ט'-י'):

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

חז"ל מדייקים בפסוק, כי התחושה הרעה שחש אדם הנותן הלואה קודם לשמיטה מקורה בלב, ולא בשכל, והתורה מדריכה את האדם להשליט את השכל על הרגש.
במקרה זה אין ללכת אחר תחושת הלב, אלא אחר שיקול הדעת השכלי, המתחשב בהבטחת התורה על הברכה שתבוא לאדם.

הלב מתחזק, הלב מתרכך. אלו הן שתי תכונות הפוכות זו לזו, שמקורן הוא בלב. מהו החידוש שבכך?
העקשנות מקורה בלב. זוהי גישה פנימית לחיים, אופי של האדם, ולא תכונה חיצונית הנובעת מתנאים כאלה ואחרים או משיקול דעת כזה או אחר.
העקשנות איננה דבקות במטרה, אלא קיבעון וחוסר יכולת להשתנות - אף אם המציאות מוכיחה את ההפך.
הרב קוק זצ"ל כותב (אורות התשובה ה', ה'):

העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה; כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמתי שהוא החפש האלהי שאין עמו שום עבדות.

העקשן משועבד לקונספציה שהוא מצוי בה, ואינו מסוגל להשתנות, ועל כן זהו חטא גדול, המעכב את התשובה.
אף הצד המנוגד מקורו בלב.
הלב, בהיותו משכן הרגש, יכול לשנות את תחושתו בקלות, בעקבות דברים שהוא חווה. ישנם מצבים בהם אסור לתת לרגש להשפיע, כגון במלחמה, "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם" (דברים כ'). אל לו לחייל לתת לדברים חיצוניים, כרעש מכונות המלחמה, להשפיע על התנהגותו ולגרום לו לנסיגה מן הקרב.

הלב מתעצב. אף שבדרך כלל העצבות היא דבר שלילי, כאן אי אפשר להסביר כך, שכן המדרש מביא מקור מפסוק המדבר על הקב"ה (בראשית ו', ו'): "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". יש להעמיק בפסוק זה כדי להבין את משמעותו ואת הלימוד שיש ללמוד מכך שה"לב מתעצב".
הרמב"ן בפרושו לפסוק כותב:

...ובבראשית רבה אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים.

על מנת לעמוד על עומקם של דברים, יש לעיין במדרש שהביא הרמב"ן (בראשית רבה פרשה כ"ז, ד'):

"ויתעצב אל לבו", אמר רבי ברכיה: משל לשר שבנה פלטין על ידי אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס, לא על אדריכל?! כך "ויתעצב אל לבו". אמר ר' אסי: משל לשר שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד, על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור?! כך "ויתעצב אל לבו".

הלב הוא הסרסור שעשה סחורה עבור המלך, ועל כן כאשר עסקיו של המלך נופלים הוא מתעצב אל לבו - אל הסרסור.
נראה, שהמדרש רומז להבנה פנימית של "קומת אדם", על פי הספירות.
הלב הוא מרכז החיים - עיקר הגוף של האדם, המכוון כנגד ספירת "תפארת".
באדם, הלב הוא האמצעי, המקשר בין המוח - הוגה הרעיונות, למציאות - בה יוצאים הרעיונות אל הפועל. הגוף הוא המתווך בין הרעיונות המופשטים לעולם המעשה.
תפקידו של הלב כמקשר בין העולמות גורם לכך שבו חלות תקלות. הגוף הוא בעל הבחירה, שכן הוא מורכב מטוב ורע, ועליו לבחור ביניהם.
אף בהבנה פנימית, ו' קצוות - הספירות הבונות את הגוף, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד - יש בהן ימין, שמאל ואמצע, דבר המלמד על המורכבות שיש בגוף, הדורשת מהאדם לבחור בין הצדדים השונים והבחינות השונות.
הבחירה, הנתונה בידי הלב, גורמת לתקלות ונפילות. על כן ה' מתעצב אל ליבו. ה' ברא את העולם על ידי הלב - על ידי הבחינה שיש בה טוב ורע ובחירה, וממילא יש בה נפילות. על כן העצב היה על הלב - על המקום בו יש אפשרות לנפילה.
המדרש האומר: "הלב מתעצב" מלמדנו, כי מקור התקלות הגורמות לעצבות הוא בלב - בבחירה הנתונה בידי האדם.
האידיאלים העליונים, המחשבות המופשטות - אלה הם דברים טובים, שאין בהם נפילה. אף העולם מצד עצמו הוא טוב, ואיננו סר מן הדרך הטובה. הנפילה חלה בקשר בין האידיאלים והעולם - בלב, המקשר בין המוח החושב לעולם המעשה, ועל כן בו מקור העצב.

הלב מתפחד, הלב משתבר. אלו הן שתי בחינות דומות. הפחד הוא שלילי, ושברון הלב הוא חיובי, וננסה לעמוד על עניינן ועל ההבדל ביניהן.
עניינו של הפחד מתבאר היטב במאמרו של הרב קוק זצ"ל, "הפחד". נעיין בחלקים ממאמר זה (עקבי הצאן עמ' קי"ט):

הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע...
ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד...
באחרית הימים בעקבא דמשיחא, שהאורה האלהית היא עומדת אחר כתלנו, הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה. הדחיפה לזה היא על ידי הכח ההפכי, - כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד...

הפחד המופרז גורם לכך שאין האדם פועל כלל. כל פעולה, כל התקדמות והתחדשות, משותקות על ידי השאלה: "האם זה לא מסוכן?".
הפחד גורם לאדם שלא לשמוח במעלותיו, שמא יובילו לדברים רעים, וכך אין האדם מתקדם ומתעלה.
החוצפה היא היפך הפחד, ועל כן היא מתעוררת בעוצמה בעת שיש צורך בגילויים, שדורשים אומץ. זוהי החוצפא דעקבתא דמשיחא, הבאה להסיר את הפחד לקראת גילוי האורה האלוקית.
מהו מקור הפחד? מדוע ברא ה' באדם תכונה זו?
הפחד הוא הכוח המשמר את האדם. סקרנותו של האדם עלולה להביאו להרפתקאות מסוכנות, ורק הפחד מונע מן האדם לסכן את עצמו, וכך שומר על חייו.
הלב מפחד, שכן הפחד הוא אחד מכוחות הקיום של האדם, ועל כן מקומו בלב - מרכז החיים.
הבעיה מתעוררת כאשר הפחד עובר את גבולו, ואז הוא משתק כל רצון טוב וכל עשיה חיובית. יש צורך בפחד - אך במינון נכון, השומר על החיים ואיננו משתק את האדם ואת כוחותיו.

מול הלב המפחד עומד הלב הנשבר. בשם הרבי ר' בונם אמרו13:

ואומרים בשם הרבי ר' בונם זצ"ל, שמרגלא בפיו לומר, אין דבר שלם יותר - מלב נשבר, אין דבר ישר יותר - מסולם עקום, ואין דבר עקום יותר - מפתגם ישר.

השלמות היא בלב נשבר. נראה שרעיון זה מקביל למשפט דומה משמו של הרב קוק זצ"ל14: "השאיפה לשלמות היא השלמות".
אין אדם שלם בפני עצמו. כאשר אדם יודע זאת, ומכיר בכך שליבו שבור - הרי הוא כלי היכול לקבל שפע. החושב כי הוא שלם, ואיננו שואף אל השלמות - איננו יכול לקבל, והוא נשאר חסר כשהיה.
הלב הנשבר, ההכרה כי האדם חסר במהותו, היא הנותנת לאדם יכולת להתעלות מעלה מעלה אל עבר השלמות.

ארבע התכונות הבאות קשורות זו לזו: הלב מתגאה, הלב מסרב, הלב מתבדה, והלב מהרהר.
נראה, שהמכנה המשותף לכל התכונות הוא תחושת עצמיות של מציאות החיים, הגורמת לאדם להרגיש כי ניתן לחיות בניתוק מן המציאות האלוקית.
העולם נברא כך שלאדם יש "אוטונומיה" - רואה הוא את עצמו כבריה עצמאית שאיננה תלויה בקישורה לעולם האלוקי.
עוצמת החיים יכולה להיות מקור לאמונה, אך יכולה גם להסתיר את האמונה.
יכול אדם להתבונן בפלא החיים, ולגלות את האלוקות המחיה אותו בכל רגע, בחינת "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב י"ט, כ"ו).
ויכול הוא מתוך אותו פלא לחוש שהעולם מסתדר בעצמו בלא צורך בקישור לאלוקות המחיה.
הלב, בו טמונה עוצמת החיים, הוא מקור האמונה אך גם יכול להיות מקור תחושת העצמיות של האדם, ועל כן התכונות המובאות מקורן בלב.

הלב מתגאה. נעיין בפסוק המובא במדרש ובהקשרו (דברים ח', י"א-י"ד):

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

כאשר יש לאדם כל טוב, "בני, חיי ומזוני", הוא חש כי הכל מתרכז בעולמו החומרי. מרגיש הוא כי ביכולתו להגיע לכל אשר יחפוץ ואין מה שעומד מולו. זוהי הגאוה, המקבילה לשכחת ה', לניתוק מן העולם הרוחני.

הלב מסרב. תכונה זו נלמדת מן הפסוק בירמיה (ה', כ"ג): "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ". הביטוי "סורר ומורה" מבואר בתורה (דברים כ"א, י"ח): "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם". "סורר ומורה" הוא מי שאיננו שומע ואיננו מוכן לקבל עצות, הדרכות והוראות מאחרים. זהו "מסרב" בלשון המדרש.
מידה זו עוסקת ביחס שבין האדם לזולתו. המסרב הוא אדם הסגור בעצמו, ואיננו מוכן לשמוע ולקבל מזולתו, ובעיקר ממי שמעליו. אף תכונת הסרבנות נובעת מן הלב - מעוצמת החיים, הנותנת לאדם תחושה כי יודע הוא הכל, ואיננו זקוק לעצות ולהדרכות מאחרים.

הלב מתבדה, שייך יותר ליכולתו של האדם להמציא דברים - לחוש כי הוא המקור. התכחשות לתורה ולערכים העוברים מדור לדור גורמת לכך שהאדם בונה לעצמו "עולם חדש". הוא בודה מלבו ערכים ומושגים, מתוך מחשבה כי ממנו מתחיל העולם מחדש, ואין הוא קשור לדורות קודמים ולתהליכים כלליים. כלפי חוץ כל דור וכל אדם עומד לעצמו, והחיים גורמים לאדם לחוש כי הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. התוצאה היא שהוא בודה דברים מלבו - מחייו המתנהלים בצורה "אוטונומית".

הלב מהרהר. הפסוק עוסק בעיקר בהרהור עבודה זרה. אין מדובר במחשבת הלב כשלעצמה, אלא בשרירות לב, בלב החש כי "אני ואפסי עוד", כי עומד הוא בעצמו והכל נתון בידו15.
תחושות אלה גורמות לאדם להפוך את המציאות החומרית לאלוה, כביכול הדברים נקבעים ונחתכים בעולם החומרי, בידי האדם הכל יכול. אדם החש שבכוחו להוביל מהלכים, להחליט ולקבוע סדרים במציאות, הופך את המציאות ואת עצמו למרכז העולם, וזוהי תמציתה של עבודה זרה.

הלב מרחש. הרחישה עניינה תנועה - "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ" (בראשית ז', כ"א) מתורגם: "בשרא דרחיש על ארעא". המדרש לומד ש"הלב מרחש" מן הפסוק (תהילים מ"ה, א'-ב'):

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת. רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר.

פירושו של רש"ר הירש לפסוק זה מאיר את דברי המדרש:

סופרים ומשוררים בינוניים אינם מחפשים אלא את המילה, והרעיון יבוא ממילא. לא כן בני קרח. מקור שירתם נמצא בתוך לבם. השיר מוכן בלבו והמילה אינה מביעה אלא מה שכבר יצר הלב קודם לכן. הלשון אינה אלא חרט הרושם מה שמקריא הזולת. יש משוררים שאצלם יכולה הלשון לברוא רעיונות, ואילו אצל בני קרח אין היא אלא רושמת מה שמצווה הרוח.

יש שירה שעיקרה המילים - התבנית, החרוזים וכדומה. מזמור תהילים זה, שנכתב על ידי בני קרח, אינו מאלה. מזמור זה מקורו בלב - "רחש לבי דבר טוב", והמילים הם ביטוי לשירת הלב ולדברים המתרחשים בלב.
"הלב מרחש" - הלב מוליד את היסודות הרוחניים ואת הרעיונות מתוך תנועתו הפנימית, והם מופיעים כלפי חוץ במילים ובשאר כלי הביטוי החיצוניים.

הלב חושב, הלב מתאוה. בהסתכלות הראשונית, מחשבה היא דבר הנראה חיובי, ואילו תאוה נראית דבר שלילי. המדרש מעמיד אותנו בפני הבנה הפוכה, הדורשת העמקה.
"הלב חושב" נלמד מהפסוק (משלי י"ט, כ"א): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם". מחשבת האדם היא דבר שאין לו קימה ואין לו קיום.
"הלב מתאוה" נלמד מהפסוק שנאמר על המלך (תהילים כ"א, ג'): "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה". ה' ממלא את תאות לבו של המלך.
הרי שלמחשבה יש מובן שלילי, ולתאוה - מובן חיובי.
מה משמעות הדבר?
המחשבה מקומה בראש, ולא בלב. תפקיד המחשבה הוא לבחון את המציאות בצורה אובייקטיבית, ולהסיק מסקנות. על כן "לב חושב" הוא דבר שלילי, שכן אין זה מקומו. התאוה מקומה בלב, ועל כן יכול להיות "לב מתאוה" באופן חיובי.
כאשר המחשבה נובעת מהלב, היא משמשת כלי בידי רצונו של האדם. הרצון מסמן את המטרה, והמחשבה מוצאת לכך צידוק שכלי. זוהי בחינה של "שכל נפעל", ולא "שכל פועל"16. שכל פועל הוא שכל אובייקטיבי הפועל על האדם וממנו שואב האדם את ידיעתו האמיתית. זהו תפקיד השכל, להיות פועל בצורה אובייקטיבית, ולא נפעל על ידי רצונו של האדם והסתכלותו הסובייקטיבית17. כשהלב חושב זהו שכל נפעל, ולכן אין לכך קיום, ורק עצת ה' היא תקום.
"תאות לבו", לעומת זאת, יכולה להיות חיובית. כאשר תאוותיו של האדם מתאימות לתהליך האלוקי ולרצון האלוקי, הרי שלבו משמש ככלי ביד הרצון האלוקי, ועל כן תאוותיו ניתנות לו.

הלב סוטה, הלב זונה. נראה, שהחידוש בדברים אלו הוא שהתחלת הזנות היא בלב. כך דרשו חכמים (ילקוט שמעוני במדבר, רמז ש"נ):

דבר אחר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחר העינים, אמרת וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה תלמוד לומר "ולא תתורו אחרי לבבכם", מגיד שהעינים הולכים אחר הלב.

ראִיית הדברים מתחילה מכך שהלב חומד אותם ומתאווה אליהם. הלב הוא שזונה, והעיניים מוציאות אל הפועל את מחשבת הלב.
הבעיה נעוצה בעצם החיפוש אחר דברי עבירה, המתממש בראייתם על ידי העיניים. הרי זה מעין מה שאמרו לבאר את דברי רבי עקיבא, אימתי רשאי אדם לגרש את אשתו (גיטין פ"ט מ"י):

רבי עקיבא אומר: אפלו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר (דברים כ"ד): "והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

וכבר תמהו - וכי סיבה פעוטה כזו מתירה לאדם לגרש את אשתו?
אין זאת אלא שהעובדה שמצא אחרת נאה הימנה, מלמדת שחיפש אשה אחרת, וליבו אינו נתון לאשתו בנאמנות גמורה. המוצא אחרת נאה מאשתו, הרי זה מפני שבנין המשפחה שלו מעורער מיסודו, שלבו אינו שלם בהתייחסותו לביתו, וראִיית העיניים היא תוצאה של הגישה שבלב.
גם בכיוון הפוך דבר זה נכון. סיפור עממי מספר על רש"י, שנזדמנה לו בקרן זוית אשה רוכבת על סוס, ותהה במה חטא שנתחייב לראות זאת. כשהגיע לפרש את צורת האפוד, הבין שלכך ראה, וכתב בפירושו (שמות כ"ח, ד'):

ואפוד - לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו. ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו רחבו כרוחב גב איש כמין סינר שקורין פורצני"ט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים.

כשרש"י רואה רוכבת סוסים - לבו נמצא בפירוש התורה, והוא מבין שגם ראִיה זו היא חלק מפירוש התורה. הלב קובע את משמעותה של הראיה.

הלב נסעד. האכילה היא, לכאורה, בפה, ומה עניינה ללב?
דבריו של הרב אשלג (תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, פ"ב) מבארים את הענין:

על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה. ואין צריך לומר ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של קבלת השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.

תחושות גופניות כרעב וכשובע מקורן אף הוא בלב - ברמת הציפיות ובסולם הערכים של האדם. ביום צום אדם רעב, גם אם אכל ארוחה מלאה לפני כן, שכן הלב יודע כי אין לו רשות לאכול, ודבר זה יוצר תחושת רעב. מי שיש לו "פת בסלו" איננו רעב כמו מי שצריך לדאוג למזונו ואין הוא מצוי לו בכל שעה.
הרוצה להיות שבע, צריך לעבוד על הלב, על כך שהאוכל לא יהיה דבר שיטריד אותו ממנוחתו ולא יתפוס מקום מרכזי בעולמו. בצורה כזו ישבע אף אם יאכל מעט. "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי י"ג, כ"ה), ואין זה מפני שהצדיק אוכל יותר, אלא מפני שלבו שבע - ודבר זה משפיע גם על בטנו.

הלב משתדל, הלב נכנע. "משתדל" פירושו "משתכנע". נמצא, אם כן, שיש במדרש שתי תכונות - השכנוע והכניעה - שמקורן באותו שורש, כנ"ע, ומכאן שמשמעותן קרובה.
הנכנע אינו פועל. הוא פסיבי, וכתוצאה מהפעלת כוח עליו - הוא נכנע. אין הוא רוצה לפעול כפי שפועל ואין הוא מבין את הסיבה לפעולה בדרך זו - אך הוא נאלץ לעשות זאת. זוהי הכניעה.
השכנוע, לעומת זאת הוא תהליך בו המשתכנע פעיל, והוא עובר תהליך של קבלת הדברים. הוא מזדהה איתם וכתוצאה מכך פועל כפי שנאמר לו. אף זוהי כניעה, אלא שהאדם שותף לה ועובר תהליך של קבלה, ובסופו של דבר הוא פועל מרצונו האישי.

הלב תועה. התעיה והטעות הם פעלים קרובים זה לזה. התרגום על הפסוק המובא במדרש (ישעיה כ"א, ד'): "תָּעָה לְבָבִי", מתרגם: "טעה לבהון".
נראה, שתעיית הלב המובאת במדרש מתייחסת לעניין יסודי ובסיסי, שחכמי הנפש המודרניים מכנים אותו בשם: "טעות בסיסית".
מאורעות שעברו על האדם או הדרך שבה הגיבו למעשים שעשה וכדומה, יכולים לגרום לאדם להביט על כל המציאות מנקודת מבט מוטעית. הוא קולט בדרך לא נכונה את החוקיות של המציאות, את היחסים החברתיים, את מושג ההצלחה והכשלון וכדומה.
מכיוון שכל הסתכלותו של אדם זה מוטעית, הרי שאין הוא יכול, כמעט, להיות מודע לכך, ועל פי רוב אין הוא מתעורר לכך שדרכו מוטעית אלא אם הוא סופג מכות וכשלונות בזה אחר זה.
זוהי טעות של הלב - טעות שמקורה במבנה האישיות, ועל כן היא כוללת ויסודית.
אמנם, יכול אדם, במבט מעמיק אל אישיותו, לזהות טעות בסיסית שיש בידו ולעמול לתקנה עוד קודם שייפול ויכשל, אף שזהו תהליך מסובך ומורכב.
פעמים שהלב הוא שתועה - הטעות נמצאת בבסיס החיים, ואיננה תלויה בשיקול הדעת ובמחשבה.

הלב מקבל מצוות. שתי תפיסות יש בענין פעולת המצוות - כלפי מה ועל מה פועלות המצוות. יש הסוברים כי המצוות פועלות מן האדם כלפי חוץ - על העולם ועל המציאות, ויש הסוברים כי המצוות פועלות פנימה - על האדם עצמו.
במדרש אנו רואים כי הלב - הוא זה שמקבל את המצוות. המצוות פועלות על לבו של האדם ובונות בו בנין רוחני.
יתכן שיש בכך מקור לדברי ספר החינוך (מצוה ט"ז):

...כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות...

המצוות פונות אל הלב, ופעולתו של האדם במצוות משפיעה על הלב, ולא כלפי חוץ.
"חכם לב יקח מצוות" - הלב לוקח את המצוות אליו, והוא עצמו נבנה מכך, ולא רק העולם שמחוץ לאדם.

הדברים שכתבנו בשיעור זה יש בהם כיוון על ידו ניתן להבין גם שאר תכונותיו של הלב. "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט', ט').







1 פשט הפסוק הוא שדבר ה' הוא כאש בלבו של הנביא, ולא שלבו הוא כאש, וצ"ע.
2 עי' עולת ראי"ה ח"א עמ' קי"ט, בביאור הפסוק: "ורחצו אהרון ובניו ממנו".
3 עי' כוזרי, מאמר שלישי, ה', ובדברי הרמב"ם בהל' מלכים פ"ג ה"ו ש"לבו (של המלך) הוא לב כל קהל ישראל", ולמלך יש יועצים, שהם כנגד הראש.
4 ובצורה דומה במקומות נוספים.
5 ב"משוש הארץ" עמ' רכ"ח-רל"ב הרחבנו בענין זה, עיי"ש.
6 ראה בספר "גן העדן הרבוד", פרק 4, ובמיוחד מעמ' 184 והלאה.
7 ראה ב"גן העדן הרבוד" עמ' 180, תיאור מחקרים שנעשו בתינוקות שלא פגשו דיבור מימיהם ורבים מהם מתו, שכן חיוּת האדם היא בדיבור.
8 יש להעיר, שמן הפסוק: "דברתי אני עם לבי" אנו למדים שהלב הוא שומע ומאזין, ולא מדבר?! מהגדרת המדרש: "הלב מדבר" יש מקור לכך ש"שומע כעונה", ובמיוחד לאור הסברת החזון איש (הל' ברכות סי' כ"ט ס"ק א'): "הא דאמרינן שומע כעונה אי פירושו שיוצא במעשה השמיעה לחוד, או שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה ויוצא ידי חובה בשיתוף השמיעה והדיבור של חברו... נמצא שדין שומע כעונה שחידשה תורה הוא המכין את השמיעה והדיבור הראויין לדין שומע כעונה, ואותה השמיעה ששמע אם לא היה דין שומע כעונה, אותה השמיעה באמת אינה ראויה לדין שומע כעונה ולא נאמרה עליה דין שומע כעונה, ולא נאמר דין זה אלא מכח הערבות של אחד על חברו, והלכך מתאחדים השומע והמשמיע ומשתתף השמיעה והדיבור להיות מצוה שלימה...". השמיעה משלימה את הדיבור, והיא העושה את האדם ל"משוחח". הדיבור זקוק לשמיעה כדי להיות דיבור מלא המופנה לזולתו. ועי' "במשוש הארץ" עמ' כ"ה והלאה, ובמיוחד בעמ' ל"א.
9 עי' זכריה ג', ז' ובמפרשים.
10 עי' בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (ישראל קדושים, ז'): "וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין".
11 עי' ב"משוש הארץ" עמ' רל"ז-רל"ח בענין זה.
12 עי' שיחות הר"ן מברסלב, ט"ז.
13 מובא בספר "קול מבשר", ליקוטים מדברי ר' בונם מפשיסחא, על תהילים מזמור קמ"ז.
14 ראה באורות התשובה (ה', ו'): "מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת".
15 יתכן לומר ש"שרירות" קשור גם ל"שררה", ושתיהן עוסקות באדם החש כי בידיו עוצמה רבה.
16 עיין בכוזרי מאמר ראשון, א'.
17 להבהרת הענין נביא משל. בדיון בכנסת ניתן לצפות מראש מה יאמר כל אחד מן הדוברים. מדוע? כיון שאין הוא משתמש בשכלו כדי לברר את האמת בסוגיה זו, אלא כדי להצדיק את עמדתו, הנובעת מדעות קדומות, מאינטרסים או מגורמים אחרים. זהו "שכל נפעל".
דוגמא לשכל פועל ניתן לראות בשני המקורות הבאים. א. "...על כן לע"ד ברור הדבר, שכל זמן שבניו סמוכים על שולחנו ואין פוסקין מחילול שבת קדש, איננו ראוי להיות שו"ב קבוע, ומה גם בעדה חרדית...". ב. "...ועלינו להחזירם (את הכופרים) בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת". על ידי מי נכתבו דברים אלה? אף שאין זה נראה כך למתבונן השטחי, המקור הראשון נכתב על ידי הרב קוק זצ"ל (דעת כהן סי' ז'), והשני על ידי החזון אי"ש זצ"ל (יו"ד, סי' ב' ס"ק ט"ז). בלומדם סוגיות אלה, לא חיפשו הצדקה לעמדתם ביחס לציונות, ביחס לשיתוף פעולה עם פורקי עול וכדומה, אלא ביקשו לעמוד על דעתה של תורה. זוהי דוגמא לשכל פועל, ליניקה משכל אובייקטיבי - שכל התורה - ושעבוד אליו, ולא שעבוד השכל לאדם, לרצונותיו ולתאוותיו.





-------------------------------------------------------------------------------------------