כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה ל"ב - הגדרת המצוה


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל הבאת הלכות בספר המצוות והכלל הכללת דברים שאינם להלכה והכלל השוואת מנייני המצוות השונים.


מצוה ל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן, לפארם ולנשאם, ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם, זה כולו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב". ובא הפירוש "וקדשתו", לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרי "וקדשתו", על כרחו, לומר כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו "קדושים יהיו לאלהיהם", על כרחם, "והיו קדש", לרבות בעלי מומין, שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלהיו למה זה נתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו "והיו קדש", כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום. וכבר התבארו התנאין המחוייבין להם ואז יהיה ראוי להתנהג עמהם המנהג הזה במקומות מפוזרים בגמרא בחולין ושבת ובכורות וזולתם.

פירוש המצוה
מצוה ל"ב היא שצונו - כל בית ישראל - לכבד זרע אהרן - הכהנים, לפארם ולנשאם - במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל הוסיפו: "לרוממם", וביאור כל הביטויים האלו הוא להתייחס אליהם כאנשים חשובים, ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה - שיהיו ראשונים לכל דבר של מצוה וחשיבות. במהדורת הרב קאפח הביא שתרגום זה הוא של המילה הערבית "אלתקדים" שעניינה קדימה, והוא עצמו טוען שהמילה הערבית היא "אלתקדיס" שתרגומה הוא קדושה, וכוונת הרמב"ם להחשיבם ולהתייחס אליהם כקדושים, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם - שהכבוד שניתן להם הוא בעל כרחם, שכן אינו נובע מדברים שהכהנים עשו בעצמם, שיכולים למחול על זה, אלא זה כולו הגדלה לאל יתעלה, אחר - מפני שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו - וממילא הכבוד שאנו מכבדים את הכהנים הוא כבוד השם. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ויקרא כ"א, ח'): "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ". ובא הפירוש בדברי חז"ל (גיטין נ"ט ע"ב ועוד): "וקדשתו", לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון - שבזה אנו מבטאים יחסנו המיוחד אל הכהן. ולשון ספרי - ובמהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל תקנו ל"ספרא", והוא בפרשת אמור על הפסוק "וקדשתו" המובא לעיל (אמור, פרק א'): "וקדשתו", על כרחו, לומר - משמעות הדבר - כי זה צווי נצטוינו בו - כחובה שלנו ושל הכהן, ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו (ויקרא כ"א, ו' ובספרא אמור, פרק א'): "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם", על כרחם, "וְהָיוּ קֹדֶשׁ", לרבות בעלי מומין - שאף הם בכלל המצוה לכבדם. שלא תאמר אחר - כיון - שלא יאות - שאינו ראוי - להקריב לחם אלהיו, שכן בעלי מומין פסולין לעבודה, למה זה ניתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו "והיו קדש", לרבות ולכלול כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום. וכבר התבארו התנאין המחוייבין להם - לקיים ולהאמין - ואז יהיה ראוי הכהנים להתנהג - שיתנהגו - עמהם המנהג הזה - לכבדם כנ"ל - במקומות מפוזרים בגמרא בחולין ושבת ובכורות וזולתם - בחולין (קל"ב ע"ב) התבאר שכהן שאינו מאמין בעבודה אינו ראוי לכבוד, ובבכורות (מ"ה ע"ב) אמרו שכהן שנושא נשים פסולות ונטמא אינו ראוי לכבוד. עוד אמרו בשבת (נ"ה ע"ב) שהנושא גויה אינו לראוי לכבוד.


הקושי בלשונות הרמב"ם
לא הרי מצות "וקדשתו" בספר המצוות כהרי המצוה בי"ד החזקה.
בספר המצוות כתב הרמב"ם:

מצוה ל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. זה כולו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו...

המצוה היא רק כבוד הכהן והקדמתו לכל דבר שבקדושה.
לעומת זאת בי"ד החזקה כתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש והעובדים בו פ"ד ה"א, ב'):

הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב".
וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

המצוה בעיקרה היא ההכנה לקרבן, וכתוספת יש צורך לכבד את הכהנים, כהגדרת ספר החינוך (מצוה רס"ט):

לקדש זרע אהרן, כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה.

הבדל זה מתבטא גם במנייני המצוות שבריש הי"ד החזקה.
במנין הקצר שעל סדר המצוות כתב הרמב"ם:

לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר "וקדשתו".

וברמזי ההלכות שעל סדר הי"ד החזקה (ריש הל' כלי המקדש והעובדים בו) כתב:

לקדש הכהן לעבודה.

אף כאן בולט שבמנין הקצר שעל סדר המצוות הביא הרמב"ם רק את המצוה לחלוק כבוד לכהנים, ואילו במנין שעל סדר הי"ד החזקה הביא רק את קידושו לעבודה.

נפקא מינה חשובה יש לשאלה האם עיקר מצות "וקדשתו" היא לכבד הכהנים או שעיקר המצוה הוא לקדשם ולהכינם לקרבן.
בספר המצוות הביא הרמב"ם את הספרא:

ולשון ספרא, "וקדשתו" - על כרחו. לומר כי זה ציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו "קדושים יהיו לאלהיהם" - על כרחם, "והיו קדש", לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלהיו למה זה נתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו "והיו קדש", כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום.

שתי הלכות למד הרמב"ם מן הספרא. א. לכבד הכהן גם בעל כרחו. ב. לכבד גם בעלי מומין.
הלכות אלו השמיט הרמב"ם בהלכות הי"ד החזקה.
מובן הדבר שאם עיקר המצוה הבאה בביטוי "וקדשתו" הוא לכבד זרע אהרן, הרי שמצוה זו יכולה להתקיים בעל כרחו של הכהן וכן שייכת היא גם בבעלי מומין. אבל אם המצוה היא להכין הכהן ולקדשו לעבודה, זה לא ניתן להעשות בעל כרחו של הכהן, ואף אינו שייך בבעלי מומין שאינם ראויים לעבודה.
נראים הדברים שהרמב"ם הביא הלכות אלו בשיטתיות.
בספר המצוות ובמנין שעל סדר המצוות עיקר המצוה היא לכבד הכהנים, על כן שם הביא לשון הספרא שמצוה זו מתקיימת בעל כרחו של הכהן וחלה אף על בעלי מומין.
בהל' כלי המקדש והעובדים בו עיקר המצוה היא להכינם לעבודה, על כן שם השמיט הלכות אלו.
הרמב"ם דקדק בלשונו, שבספר המצוות ובמנין שעל סדר ספר המצוות כתב "זרע אהרן", לכלול גם בעלי מומין, ובהלכות כלי המקדש והעובדים בו וברמזי המצוות כתב "כהנים", ביטוי למי שמכהן בתפקידו.
וכאן הבן שואל, מה טיבו של שינוי זה שבין שני חיבוריו של הרמב"ם?
הרי"פ פרלא בספרו על ספר המצוות לרס"ג (ח"ג פרשה מ"ט, קצ"ו ע"ב), אחר שהביא לשונות הרמב"ם כתב:

ומבואר שחזר בו הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול ממה שכתב בספר המצוות, דעיקר העשה אינה אלא לענין לנהוג בהם כבוד.

קשה לקבל אמירה זו, שהרי ההבדל קיים גם במנייני המצוות שבריש הי"ד החזקה, והלא מניינים אלה נכתבו יחד עם הי"ד החזקה. לכן נראה שיש כאן שיטה ודרך של הרמב"ם שצריך להבינה1.

ביאור לשונות הרמב"ם בחיבורים השונים
בספר המצוות מטרת הרמב"ם להוכיח שמצוה זו נמנית כמצוה בפני עצמה בכלל תרי"ג מצוות. מבחינה זו הכנת הכהנים לקרבן לא ראויה לימנות כמצוה בפני עצמה. כך השריש הרמב"ם בשרשי מצוותיו, שורש י':

שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. דע כי פעמים יבאו צוויים בתורה ואותן הצוויים אינן מצוה אבל הם הקדמות לעשות המצוה.

חלקים נוספים הכלולים במצות "וקדשתו", כאיסור הנישואין לפסולות לכהונה והאיסור להטמא, אף הם אינם ראויים להיות מצוה בפני עצמה. דומה הדבר למצות "קדושים תהיו", אותה הגדיר הרמב"ם כמצוה כללית, כיון שהיא מחייבת לשמור את המצוות ובכך להתקדש. אף "קדושים יהיו לאלהיהם" ו"וקדשתו" אינם מוסיפים בענין זה אלא מחייבים לשמור על קדושת הכהונה בנישואין ובטהרה.
רק מעשה אחד מיוחד יש במצוה זו, בעבורו ראויה מצוה זו להכלל בתרי"ג המצוות, והוא: "לכבד זרע אהרן, לפארם ולנשאם וכו'".
על כן בספר המצוות ובמנין שעל סדר ספר המצוות הדגיש הרמב"ם רק חלק זה של כבוד הכהונה. זו הסיבה שהביא הרמב"ם בתוך לשונו בספר המצוות דין כבוד בעל כרחו של כהן ודין כבוד לבעלי מומין. הלכות אלו מוכיחות שזו אמנם מצוה בפני עצמה, ולא חלק מן ההכנות לקרבן, כפי שביארנו לעיל.
למרות שהרמב"ם אינו פוסק להלכה הלכות אלו, לא נמנע מלהביאם בספר המצוות. מציאותן בספרא מוכיחה את דעת החכמים שכבוד הכהן מצוה בפני עצמה היא. גם החולקים על הלכות פרטיות אלו, מן הסתם לא חלקו על היות הביטוי "וקדשתו" מצוה בפני עצמה.
הסיבה שהרמב"ם בהלכה לא פוסק כדברי ספרא אלו היא משום שהובאו בגמרא רק בענין כפיה על הכהן שלא לישא את הפסולות לכהונה2. דין בעלי מומין לא הובא כלל בגמרא, ומכאן למד הרמב"ם שלא נפסקו דברים אלו להלכה3.
בי"ד החזקה פוסק הרמב"ם שעיקר מצוה זו היא ההכנה לעבודת הקרבנות. לא בכדי הביא מצוה זו בהל' כלי המקדש והעובדים בו שבספר עבודה. גם חלק המצוה לכבד את הכהנים הוא תוצאה של היותם עובדים. על כן לא הביא דין כבוד לבעלי מומין, שכן אינם ראויים לעבודה.
גם השמטת דין "בעל כרחו" יובן.
בספר המצוות - שם הביא הרמב"ם דין כבוד בעל כרחו של כהן - כתב בזו הלשון:

ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. זה כולו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו.

הבחירה בזרע אהרן היא הסיבה לאמירה שכבוד הכהן הוא הגדלה לא-ל יתעלה. הכהנים נבחרו על ידי הא-ל והם שלוחי רחמנא, וכבודם - כבודו.
בי"ד החזקה מדגיש הרמב"ם את המצוה לקדשם ולהכינם לכהונה. בהלכות כלי המקדש והעובדים בו מדגיש הרמב"ם את חלקנו - הישראלים - בעבודת הכהונה, ואת היות הכהנים שלוחי דידן.
על כן אין לכבדם בעל כרחם, כיון שהכבוד הוא להם על עבודתם.
רק בספר המצוות, בו הדגיש הרמב"ם את הבחירה האלוקית בזרע אהרן, שם הוסיף גם שהכבוד הוא בעל כרחו. זה לשון הרמב"ם בסוף המצוה:
וכן אמרו "קדושים יהיו לאלהיהם", על כרחם, "והיו קדש", לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלהיו למה זה ניתן לו מעלת הקדמה וכבוד, ולכן אמר "והיו קדש", כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום.




1 בספר מנחת יצחק (מובא בהערות למנחת חינוך הוצאת מכון ירושלים, מצוה רס"ט הערות ז', ט') כתב שהרמב"ם בי"ד החזקה סמך על מה שכתב בספר המצוות, ועל כן השמיט הלכות אלו. אף זה קשה ואינו מדרכו של הרמב"ם, שכן ספר המצוות והי"ד החזקה שני חיבורים שונים (אפילו בלשונם, שהראשון בלשון ערבי והשני בלשון הקודש).
2 כך הובאו הדברים ביבמות פ"ח ע"ב, ועי' מנחת חינוך (מצוה רס"ט אות ב') שהוכיח שהרמב"ם לא פסק כדברי ברייתא זו.
3 כן כתב ערוך השלחן או"ח סי' קכ"ח סע' ע"ב: "וגם יש להסתפק אם מותר להשתמש בכהן בעל מום כיון דלא חזי לעבודה ולא קרינן ביה 'כי את לחם אלהיך הוא מקריב', וכן נראה עיקר".





-------------------------------------------------------------------------------------------