כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה כ"א - הר הבית ובית המקדש


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.


מצוה כ"א היא שצונו לירא מן המקדש הזה מאד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה וזה מיראת מקדש, והוא אמרו יתעלה "את מקדשי תיראו". וגדר זאת היראה כמו שזכרו בספרא: אי זהו מורא, לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשה קפנדריא ולמדוהו מקל וחומר. וכבר התבאר במקומות מהתלמוד שאין מותר לשבת בעזרה אלא מלכי בית דוד בלבד, וזהו כולן באמרו יתעלה "ומקדשי תיראו". וזהו יתחייב לעולם ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו, ולשון ספרי, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם נאמר גם כן: לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה.

פירוש המצוה
מצוה כ"א היא שצונו - כל בית ישראל - לירא מן המקדש הזה - המבואר במצוה כ' מאד, עד שנשים - שיהיה קבוע בנפשנו ובלבנו משא הפחד - שנחוש הפחד והיראה, וזה מיראת מקדש - זה מה שנקרא "מורא מקדש", והוא אמרו יתעלה "את מקדשי תיראו" - הפסוק הוא: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא י"ט, ל'). וגדר זאת היראה - היראה אינה דבר מופשט בלבד, אלא יש לו הגדרה וביטוי מעשי, כמו שזכרו - שאמרו חכמים בספרא (קדושים פ"ז): אי זהו מורא: לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו - שהוא בגד תחתון המונע מן הזיעה ללכלך בגדיו העליונים (על פי הרמב"ם בפירוש המשנה ברכות פ"ט מ"ו) ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשה קפנדריא - שיקצר דרכו ליכנס בצד אחד ולצאת בשני. כל אלו הם דברים שלא עושים אותם במקום חשוב ומרומם, ולמדוהו מקל וחומר - בתרגום הרב קאפח וכן במהדורת פרנקל כתבו: "ורקיקה מקל וחומר", והוא לשון המשנה בברכות, והקל וחומר הוא ממנעל, שאינו כל כך דרך בזיון ומכל מקום נאסר, קל וחומר לרקיקה שהיא דרך בזיון.
וכבר התבאר במקומות מהתלמוד - יומא כ"ה ע"א ועוד, שאין מותר לשבת בעזרה מתוך יראה אלא מלכי בית דוד בלבד - שלהם יש היתר לשבת מפני כבוד המלכות. וזה כולן - כל הדברים הללו שנזכרו לעיל כלולים באמרו יתעלה "ומקדשי תיראו". וזהו יתחייב לעולם - מצוה זו אינה בטלה ואפילו בזמננו זה שהוא - בית המקדש - חרב בעונותינו שרבו. והוכחה לדבר: ולשון ספרי והוא בספרא (קדושים שם): אין לי דין מורא מקדש אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שחיוב מצות מורא מקדש ממשיך?! תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", והוקש בפסוק מורא מקדש לשמירת שבת, מה שמירת שבת לעולם - ואינה פוסקת חלילה גם עם חורבן המקדש, אף מורא מקדש לעולם ואפילו בזמן החורבן. ושם נאמר גם כן אמירה המבארת מצות מורא מקדש: לא מן המקדש אתה ירא - אתה מצווה לירא, אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה - דהיינו הקב"ה, שהכל בא כדי שנירא אותו.


"בבית אלקים נהלך ברגש"
לאיזה חלק מן האדם שייכת תכונת היראה?
בלשון הרמב"ם מצאנו חילוק בין מצות יראת ה' לבין מצות מורא מקדש.
במצות יראת ה' כתב הרמב"ם1:

והמצוה הרביעית הוא הציווי שנצטוינו לקבוע בדעתנו2 יראתו יתעלה ולערוץ מפניו.

ובמצות מורא מקדש כתב:

והמצוה האחת ועשרים הציווי שנצטוינו ליראה את הבית הזה הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה וההערצה, וזו היא מוראת מקדש.

"לקבוע בדעתנו" מבטא מצוה שכלית-אמונית, ומתאימים הדברים להבנת הרמב"ם את מצות יראת ה'. לעומת זאת "שנקבע לו בלבנו" מבטא מצוה רגשית, ומתאימים הדברים ללשון הרמב"ם בהלכה (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ה):

...וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה' כמו שנאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים", ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר "בבית אלהים נהלך ברגש".

הבדל יסודי יש בין המצוות התלויות בדעתו של אדם לבין המצוות התלויות בלבו וברגשותיו. אלו התלויות בדעתו, אין להן זמן ומקום והן מלוות את האדם תמיד. לעומת זאת אלו התלויות בלבו וברגשותיו המקום גורם להן שיבואו ואינן מחויבות אלא בבית המקדש, כפשט הכתוב (תהלים נ"ה, ט"ו): "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".
בספר מורה נבוכים הדגיש הרמב"ם את הדברים (ח"ג פמ"ה):

וכן עשו מנורה לפניו, רוממות וכבוד לבית, כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת יש לו בנפש רגש גדול. וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו כדי שתהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו, ואמר "ומקדשי תיראו", והשוהו לשמירת שבת חיזוק ליראת המקדש.
...הנחה ה' כל ההנחיות הללו בעצות מרחוק כדי לרככם ולהביאם לשפלות הרוח כאשר יפנו אל הבית הזה.

מדברי הרמב"ם אנו למדים שמצות מורא מקדש היא דוקא בעת שנמצאים בו וחשים שפלות הרוח וכניעה.

הר הבית ובית המקדש
דברים שכתבנו פותחים פתח לתשובה על כמה שאלות בלשון הרמב"ם.
א. בהגדרת המצוה שינה הרמב"ם את לשונו ממנין למנין.
בספר המצוות כתב:

היא שציוונו לירא מן המקדש הזה מאד.

במנין הקצר שעל סדר המצוות כתב:

לירא מבית המקדש3 שנאמר "ומקדשי תיראו".

וברמזי המצוות שעל סדר הלכות הי"ד החזקה בריש הלכות בית הבחירה כתב:

ליראה מן המקדש.

עיקר השינוי הוא במנין הקצר, שם שינה הרמב"ם ממקדש לבית המקדש.
מלבד השינוי לשון הרמב"ם צ"ע, שהרי פסק (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ז):

אף על פי שחרב בקדושתו עומד.

קדושת המקום אינה תלויה בבניינו, ומדוע הדגיש הרמב"ם "בית המקדש"?
ב. בהלכות בית הבחירה פ"ז ה"ז כתב הרמב"ם:

אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנאמר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאף על פי שחרב, בקדושתו עומד.

דין מורא מקדש בזמן הזה למד הרמב"ם, על פי חז"ל, מהיקש שהקישה התורה שמירת שבת למורא מקדש, והקשו אחרונים4 מדוע צריך לימוד מיוחד למורא מקדש בזמן הזה, והלא קדושת המקדש אינה בטלה גם כשהמקדש חרב בעוונותינו, כמו שפסק הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז):

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים אף על פי ששמומין בקדושתן הן עומדים.

ג. ההלכה שהזכרנו לעיל (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ז) תמוהה. בפתחו של פרק ז' (ה"א, ב') כתב הרמב"ם:

מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר "ומקדשי תיראו". ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.
ואי זו היא יראתו, לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו, ואין צריך לומר שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך, שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך, אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.

והקשה בספר עינים למשפט (יבמות ו' ע"ב סוף אות ג'):

ויש להעיר להרמב"ם, דבברייתא דיבמות דמרבה מורא מקדש בזמן הזה איתא איזהו מורא מקדש, לא יכנס בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו וכו', ולא יעשה קפנדריא ורקיקה מקל וחומר, ומסיק ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", וכו' וכן הוא בספרא קדושים ובברכות נ"ד.
אמנם הרמב"ם הביא בה"ב שם דין מורא מקדש והוא הברייתא הנ"ל ואילו בהלכה ז', בדין מורא בזמן הזה הביא דחייב אדם במורא כמו שהיה בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח וכו' ע"כ.
ואמאי פירט דוקא הנך דינים בדין מורא בזמן הזה, הוה ליה למכתב שדין מורא שכתב בהלכה ב' נוהג גם בזמן הזה אף בחורבנו כבבניינו.

ולא השיב תשובה לשאלה זו.
לאור מה שכתבנו שמצות מורא מקדש עיקר ענינה הוא בבית המקדש, בבחינת "בבית אלהים נהלך ברגש", יובנו הדברים.
במנין הקצר של ספר המצוות כתב הרמב"ם "ליראה מבית המקדש", כדי ללמדנו שזה עיקר המצוה. אמנם גם הר הבית בכלל המצוה, אבל לא מצד עצמו אלא מצד היותו מוליך אל הבית. כך הוא לשון הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ה):

וכן פשוט הוא כי הדירוג הזה במעלות, שעשו להר הבית דינים, ולחיל דינים, ולעזרת נשים דינים, ולעזרה דינים, וכך עד קדש הקדשים, כל זה תוספת רוממות והשראת יראה יתרה בלב כל הפונה לשם.

הרמב"ם לא הביא כאן כל עשר הקדושות המופיעות במשנה ובהלכה אלא מהר הבית למעלה, שכן רק שם, שֵם הבית חל על המקום. שֵם מקדש מתחיל מהר הבית ומשם מתחיל דין מורא, כלשון הברייתא "איזו מורא, לא יכנס להר הבית וכו'" (ספרא קדושים פ"ז).
בהלכה ובספר המצוות כולל הרמב"ם גם את הר הבית ועל כן נקט בלשון "מקדש" שכוללת הכל. אבל במנין הקצר בו מגדיר הרמב"ם יסודה של המצוה כתב "בית המקדש" שהוא מקור המורא.
הקדושה מצד עצמה אינה גורמת למצות מורא. לכן לא די בקדושה העצמית, בבחינת "'והשימותי את מקדשיכם', קדושתן אף כשהן שוממין" (מגילה פ"ג מ"ג), שכן עיקר המצוה משום הבית הגורם לחיוב מורא, ולא די בקדושת המקום. סימן לדבר - ירושלים. דין קדושה יש לה וכלולה היא בדרשת הפסוק "והשימותי את מקדשיכם" כלשון הרמב"ם:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא.

אף על פי כן אין בה דין מורא מקדש. מכאן שהמורא אינו דין בקדושה אלא דין בבית המקדש.
חידוש גדול יש בדבר. אף על פי שחרב הבית, דין מורא נשאר. אי אפשר ללמוד חידוש זה מן הפסוק (ויקרא כ"ו, ל"א): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" שממנו למדים שהקדושה במקומה עומדת, שכן דין מורא תלוי בבית בפועל. על כן הוסיפו חז"ל ללמוד מן הפסוק (ויקרא י"ט, ל'): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", מה שבת לעולם אף מקדש לעולם, דהיינו שעלינו לראות המקדש כאילו הוא בנוי כלשון הרמב"ם:

חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו.

עומק כוונת חז"ל, כך נראה, הוא, שכיון שבית המקדש נבנה, ועתיד הוא להבנות, על כן גם בין הזמנים הללו, הרי הוא כאילו בנוי.
יסוד זה למדנו מן המהר"ל שלמדו מן ההלכה. כך הוא לשונו בספר "נצח ישראל" פי"א:

...ודבר שהוא על ענין שתחילתו טוב וסופו טוב אף על גב שבאמצע אינו טוב נחשב כאילו היה טוב מראשיתו עד הסוף, לכך אמרו ז"ל (בבא בתרא קכ"ח) לענין פקח ונתחרש וחזר ונתפקח דהוי כאילו היה פיקח מראש ועד סוף5.

לפי זה יש לומר שדין מורא בהר הבית אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים, שאז ההר הוא הר הבית, ומוליך אליו. אבל בזמן החורבן, הרי זה כאילו הבית בנוי ומה שחוץ לו אינו בדין מורא מקדש.
גדר זה אפשר ללמוד מהלכות נוספות הנראות כסותרות זו את זו.
בהל' בית הבחירה פ"ז ה"ה כתב הרמב"ם:

לא יקל אדם ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים.

וחזר הרמב"ם על הדברים גם בדין מורא מקדש בזמן הזה בה"ז:

ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח.

ואילו בה"ח כתב:

בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה את המקדש ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש.

והקשו6 שבה"ה משמע שדווקא כנגד שער המזרח לא יקל ראשו, אבל בהר הבית שרי, ובה"ח משמע שאסור בכל הר הבית.
ונראה פשוט שלא יקל ראשו כנגד שער המזרח המכוון כנגד קדש הקדשים, הוא דין בבית, שכל שכנגד קדש הקדשים הוא כבית עצמו, ואילו הדין שלא יקל ראשו מן הצופים ולפנים הוא דין בסביב לבית שהוא נוהג רק כשבית המקדש קיים שאז הוא כחלק ממנו, אבל בחורבנו שאינו רואהו, אין דין מורא.




1 על פי תרגום הרב קאפח, ועיין לעיל בחלק א' במצות יראת ה' (מהדו"ב עמ' פ"ז, צ"ג).
2 המילה הערבית היא "אעתקאד". במילה זו השתמש הרמב"ם גם במצוה א' "שנצטוינו בידיעת האלהות", וכן כתב בהלכות יסודי התורה (פ"א ה"א): "לידע שיש שם מצוי וכו'".
3 ובמהדורת פרנקל מובא: "לירא מבית זה".
4 רדב"ז במקום ועוד, ועיין מש"כ לעיל במצוה כ' בענין זה, בפרק "מקדש מעט", עמ' מא.
5 וע"ע צפנת פענח בבא קמא ח' ע"א, ד"ה "אי שתקיתו". ועיין שבת ל' ע"ב בענין ספר קהלת שראשיתו דברי תורה וסופו דברי תורה ועל כן לא גנזוהו.
6 עיין בספר המפתח ברמב"ם מהדורת פרנקל.





-------------------------------------------------------------------------------------------