כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה ל"ג - לשונות הרמב"ם


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.


מצוה ל"ג היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו "ועשו בגדי קדש לאהרן", "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות". וזאת היא מצות בגדי כהונה, שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכל עת שישרת הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה או ביותר מהם, עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים, רוצה לומר מחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור, אבל בא בכתוב "וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם", ובא הפירוש בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוו להו זרים, והרי נתבאר זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא "וישם עליו את החשן", פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות, למדה לשרת יום יום ולשרת יום הכפורים, בכל יום משמש בבגדי זהב, ביום הכפורים בבגדי לבן. וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך, שנאמר "ויעש כאשר צוה ה' את משה", כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה לבד, והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כולם בזבחים, ביומא ובסוכה.

פירוש המצוה
מצוה ל"ג היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואז יעבדו - יהיו מותרים לעבוד במקדש, והוא אמרו (שמות כ"ח, ב'): "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", וכן נאמר (שמות כ"ט, ח'): "וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת". וזאת היא מצות בגדי כהונה - אלו הם הבגדים שבמצוה זו: שמונה בגדים לכהן גדול - כתנת ומכנסים, מצנפת ואבנט, חשן ואפוד ומעיל וציץ, וארבעה בגדים לכהן הדיוט - כתנת ומכנסים, מגבעת ואבנט. וכל עת שישרת - שיעבוד הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה - בגדי כהן גדול לכהן גדול, כולל בגדי לבן לעבודות מיוחדות ביום הכפורים, ובגדי כהן הדיוט להדיוט - או ביותר מהם - כגון שיוסיף בגדי כהן גדול לכהן הדיוט, ויוסיף בגדי לבן בכל השנה וכדומה - עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים, רוצה לומר מחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא (סנהדרין פ"ג ע"א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור - ואין זה מפורש בתורה, אבל בא בכתוב (שמות כ"ט, ט'): "וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם", ובא הפירוש - דרשו חכמים (סנהדרין פ"ג ע"ב): בזמן שבגדיהם עליהם אז כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוו להו זרים - והרי הם כזרים, והרי נתבאר זר ששמש במיתה - ונבאר לקמן במצות ל"ת ע"ד, שזר ששימש הרי הוא חייב מיתה. כך הביא במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל. ואמרו בספרא (צו, מכילתא דמילואים): "וישם עליו את החשן", פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות - שהיא נאמרה במשכן, ומכל מקום לומדים ממנה לדורות הלכות בגדים, למדה לשרת יום יום - בדרך הראויה לכל יום, ולשרת יום הכפורים - בדרך הראויה ליום הכפורים, בכל יום משמש כהן גדול בבגדי זהב, ביום הכפורים בבגדי לבן - בעבודות המיוחדות ליום הכפורים. וכבר בא בספרי - במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל: "בספרא" שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם בספרא (אחרי מות פרק ח'): מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך, שנאמר (ויקרא ט"ז, ל"ד): "וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", כלומר לבישת הבגדים - שלבש הבגדים רק משום הציווי, ואף על פי שהם - הבגדים - בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, ובאמת הם בגדים יפים, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה בתורה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך" לבד - בלא כוונה נוספת לכבוד עצמו, והוא - משמעות הציווי הזה של הבגדים, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש לעבודה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כולם בזבחים, ביומא ובסוכה.



בספר המצוות הגדיר הרמב"ם את המצוה:

שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו "ועשית בגדי קדש לאהרן", "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות".

במנין הקצר נחלקו כתבי היד והדפוסים. ברוב הדפוסים, ובהוצאת הרב קאפח מכת"י, כתבו:

להלביש הכהנים לעבודה בגדי כהונה שנאמר "ועשית בגדי קדש".

ובמהדורת פרנקל מכת"י ובדפוסי ספרד (כדבריהם שם בשינויי נוסחאות) כתבו:

להיות הכהנים לובשים לעבודה בגדי כהונה שנאמר "ועשית בגדי קדש וכו'".

במנין שעל סדר ההלכות כתב:

ללבוש בגדי כהונה לעבודה.

ובי"ד החזקה בהל' כלי המקדש והעובדים בו (פ"י ה"ד) כתב:

מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן, שנאמר "ועשית בגדי קדש", "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות".


מי מצֻוה במצוה זו
אחד ההבדלים הבולטים בין ההגדרות השונות הוא בשאלה מי מצֻוה במצות בגדי כהונה.
בספר המצוות, ובמנייני המצוות אליבא דחלק מן הנוסחאות, המצוה היא על הכהנים, כלשונו המפורשת של הרמב"ם: "צוה הכהנים ללבוש בגדים".
בי"ד החזקה, ובמנין הקצר אליבא דחלק אחר של נוסחאות, המצוה היא על הכלל לעשות בגדי כהונה ולהלביש הכהנים לעבודה.

יסודי ההבדלים בין ההגדרות
ההבדלים בין ההגדרות נובעים מעניינו המיוחד של כל מקור.
עניינו של ספר המצוות הוא להוכיח את היות המצוה במנין תרי"ג מצוות.
עניינו של המנין הקצר הוא למנות את רשימת תרי"ג המצוות.
עניינו של הי"ד החזקה הוא לבאר את הלכותיהן של תרי"ג המצוות.
עתה נבוא לבאר כל הגדרה בהתאם למקום בו נאמרה.

ספר המצוות - ללבוש
בספר המצוות מאריך הרמב"ם בהוכחות שאכן בגדי כהונה מהווים מצוה מכלל תרי"ג המצוות.
ברקע הדברים נמצאת שיטת הבה"ג שלא מנה את בגדי כהונה בכלל המצוות.
הרמב"ם מראה במקורות חז"ל, שלבישת בגדי כהונה יש בה ערך של מצוה. כל המקורות מדברים על אחריות הכהן על לבישת הבגדים.
המקור הראשון הוא מחיוב מיתה של מחוסר בגדים מדין זר ששימש: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם" (סנהדרין פ"ג ע"ב).
המקור השני (ספרא צו, מכילתא דמילואים): "'וישם עליו את החושן' - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות... בכל יום משמש בבגדי זהב ויום הכפורים בבגדי לבן". אף מקור זה מדבר על העבודה בבגדים שלדורות נצטוינו בה.
המקור השלישי הוא הפסוק (ויקרא ט"ז, ל"ד):

וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.

עליו דרשו חכמים שהיה אהרן לובש בגדים כמקיים גזירת מלך, ולא כיון בלבישה להידור וליופי אף שהבגדים היו בתכלית ההידור. "גזירת מלך" היא מצות עשה ללבוש את הבגדים.
כל ההוכחות עוסקות, אפוא, בלבישת הבגדים על ידי אהרן או בניו הכהנים. על כן ההגדרה בספר המצוות באה מצד החיוב של הכהנים ללבוש בגדים:

שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש.

אלא שכאן הבן שואל: מדוע בספר המצוות הוסיף הרמב"ם בהגדרת המצוה את תיאור הבגדים - "מיוחדים לכבוד ולתפארת" - מה שלא כתב בהגדרת המצוה בשאר מקומות? הלא דוקא בספר המצוות מוכיח הרמב"ם שזו מצות עשה מכך "שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת מלך". מדוע, אפוא, בהגדרת המצוה בא הביטוי "לכבוד ולתפארת", שהוא לכאורה להיפך מ"גזירת מלך"?!
השאלה מתחזקת בהתבוננות בפסוקים שהביא הרמב"ם.
בספר המצוות העתיק הרמב"ם (בדפוסים מדוייקים) את הפסוק בשלמותו (שמות כ"ח, ב'):

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

ובשאר מקומות (במנין הקצר ובי"ד החזקה) העתיק רק את החלק הראשון:

ועשית בגדי קדש1.

ביאור הדברים הוא שהביטוי "לכבוד ולתפארת" אינו מכוון לכהנים אלא למקדש. הכהנים לובשים בגדים מיוחדים לכבוד המקדש ולתפארתו. כך מבאר הרמב"ם את המצוה במורה נבוכים (ח"ג פמ"ה):

וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו, ונתיחדו הכהנים והלויים, ונעשה לכהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת.

אין הכהן לובש הבגדים לגדולתו וכבודו, אלא כמקיים גזירת מלך שציוה לרומם את בית המקדש.
נראה שזו כוונת הרמב"ם בסוף דבריו בספר המצוות (בתרגות הרב קפאח הדברים מבוררים):

...הבגדים הללו, אף על פי שהם בתכלית הנואי מפני שהם זהב ואבני פטדה ואודם וזולתן מן האבנים היקרות, לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום הציווי אשר צוה ה' את משה בלבד, והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש.

היינו שהכבוד והתפארת הם מצד המקדש ולא מצד הכהנים.

המנין הקצר - להלביש
מה מבטאת הגדרה זו?
מקורה הוא בפסוק (שמות כ"ט, ח') שמביא הרמב"ם הן בספר המצוות והן בי"ד החזקה (הל' כלי המקדש והעובדים בו פ"י ה"ד):

וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת.

אף שפסוק זה נאמר למשה רבינו, רישומו ניכר גם בדברי חז"ל.
כך אומרת המשנה בשקלים (פ"ה מ"א):

אלו הן הממונין שהיו במקדש, יוחנן בן פינחס על החותמות... בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטרת, אלעזר על הפרוכות, ופנחס המלביש2.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

ופנחס המלביש, מלביש לכהנים בגדיהם ומתעסק בהחסנתם ועשייתם.

מדוע זקוקים הכהנים למי שילבישם את הבגדים, ומדוע הדבר חשוב כל כך עד שעל כן קראו שמו לעולם "פנחס המלביש"?
תפקידו של הממונה על המלבוש הוא לעשותו ולהלבישו את הכהנים. דבר זה מבטא היות הבגדים גזירת מלך, ואין הכהנים שותפים בהכנתם ובלבישתם. דווקא בגדים הם דבר שרצונו של אדם לקבוע את אופיים וצורתם. בבגדי כהונה אין לרצונו של הכהן חלק בהם, לא בעשייתם ואף לא בלבישתם. לא את עצמו מבטא הכהן בבגדיו. הבגדים מופיעים ומגלים את כהונתו שניתנה לו מאת ה'. "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם". אין הכהונה יכולה להופיע בעולם אלא דרך לבושם של הכהנים.
על כן היה ממונה על עשיית הבגדים ועל הלבשת הכהנים, וזה שמו, "פנחס המלביש".
נראה שלזה כיון הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם.
כך כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש והעובדים בו פ"ז ה"כ:

זה הממונה על מעשה בגדי כהונה עוסק בהכנת בגדי כהנים הדיוטים ובגדי כהן גדול ובאריגתן ומתחת ידו נעשה הכל ולשכה היתה לו במקדש.

וכתב הראב"ד שם:

אמר אברהם אומר אני שהוא פינחס המלביש.

ותמה הכסף משנה שם:

ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו.

נראה שהראב"ד בא ללמדנו ששם הממונה הוא "המלביש", ביטוי המלמד על מהותו של התפקיד. בזכות ה"מלביש", לובשים הכהנים את הבגדים כ"גזירת מלך". "פנחס המלביש" בא לאפוקי מן הכהנים את השפעתם על הלבוש. הראב"ד בא להזכיר שגם הרמב"ם הגדיר המצוה "להלביש", ומקורו הוא ב"פנחס המלביש". על כן במנין הקצר הגדיר הרמב"ם את המצוה: "להלביש הכהנים לעבודה בגדי כהונה".
במנין הקצר מונה הרמב"ם את תרי"ג המצוות. הגדרת המצוה היא על פי מה שקובע את המצוה כמצוה בפני עצמה. "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם", ו"גזירת מלך", אלו היסודות העושים את בגדי הכהונה למצוה בפני עצמה, ולא רק אמצעי והכשר לעבודות המקדש.

המשמעות הפנימית של הדברים
הביטוי "להלביש", ראשיתו בלבוש שהלביש הקב"ה את אדם הראשון, ככתוב (בראשית ג', כ"א):

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם3.

יש להתבונן בפסוק זה. מדוע הלבישם הקב"ה, וכי לא די בעשיית הבגדים על מנת שהם ילבשו אותם בעצמם?
חז"ל ראו בזה ביטוי מיוחד וביארוהו. זה לשון הזהר (ח"ב ל"ט ע"ב):

...אלא אינון לבושין דאתלבשו בהו אדם ואתתיה לא אתלבש בהו בר נש אחרא, דבאינון לבושין דמו כגוונא דלעילא, ואי סלקא דעתך דאינון אתלבשו מגרמיהון בהו, תא חזי כתיב "וילבישם", דקוב"ה אלביש לון, זכאה חולקהון.
תרגום: אלא לבושים אלו שהתלבשו בהם אדם ואשתו, לא התלבש בהם אדם אחר, שבלבושים אלו היו דומים כעין של מעלה, ואם יעלה על דעתך שהם התלבשו מעצמם בהם, בוא וראה, כתוב "וילבישם", שהקב"ה הלביש אותם, אשרי חלקם.

יש הבדל בין לבישת הבגדים מעצמם ובין הלבשתם על ידי הקב"ה. אם היו לובשים מעצמם, אף שאלו בגדים שעשאם הקב"ה, היה בבגדים צד אנושי, ויכולים היו להעבירם לבניהם אחריהם. כיון שהקב"ה הלבישם, על כן "דמו כגוונא דלעילא", ואין יכולת לאחרים ללובשם.
בפעולת הלבישה עושה האדם את הבגד לבגד שלו. רצונו ופעולותיו אף הם שותפים לצורת הלבוש.
כעין זה עשה משה לאהרן, כמו שכתוב (שמות כ"ט, ה'): "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן". כך מבאר הזהר את הדברים (זהר חדש תרומה דף מ"ב, אות ל"ה בפירוש הסולם):

ואי תימא, והא כתיב "והלבשת את אהרן כו', ואפדת לו, ושמת המצנפת על ראשו וגו'", הא כולי האי פולחנא דמשה, וִיקַרָא דאהרן איהו? לאו הכי, אלא יקרא דמשה איהו, דהא קב"ה לא בעא פולחנא דאהרן אלא על ידא דמשה, ואהרן לא יכיל לאתקדשא אלא על ידא דמשה, ובכלא אצטריך אהרן למשה, וכל האי יקרא דמשה איהו.
תרגום: ואם תאמר, הרי כתוב: "והלבשת את אהרן כו', ואפדת לו, ושמת המצנפת על ראשו וגו'", הרי כל זה עבודתו של משה, וכבודו של אהרן הוא?! אינו כן, אלא כבודו של משה הוא, שהרי הקב"ה לא רצה עבודתו של אהרן אלא על ידי משה, ואהרן לא יכול להתקדש אלא על ידי משה, ובכל צריך אהרן למשה, וכל זה כבודו של משה הוא.

לא משה משרת את אהרן, אלא אהרן מביא לביטוי ולהתגלות את משה. בבחי' "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד', ט"ז). בדומה ללבוש שהלביש הקב"ה את אדם ואשתו, כך משה מלביש את אהרן. אכן מצאנו שערכו חכמים השוואה ביניהם (זהר ואתחנן רס"א ע"ב):

...כתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", מגוונא דהאי עלמא. כתיב "ואת אהרן ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות", התם כגוונא דלעילא הכא כגוונא דלתתא, התם כתנות שש הכא כתנות עור, ואף על גב דאיהו בר הכי, שפירא דאינון לבושין סליק על כלא.
תרגום: כתוב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", כעין עולם הזה. כתוב "ואת אהרן ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות", שם כעין של מעלה, כאן כעין של מטה, שם כתנות שש כאן כתנות עור, ואף על פי שהוא כך, היופי של לבושים אלו עולה על הכל.


משמעות עמוקה יש אפוא להגדרת המצוה "להלביש הכהנים לעבודה בגדי כהונה".
המצוה היא על כלל ישראל להלביש הכהנים בגדי כהונה. כמשה רבינו שהלביש את אהרן כך ישראל מלבישים את הכהנים. בפועל מתקיימת מצוה זו על ידי הממונה על בגדי כהונה, שלשכה היתה לו במקדש ושמו "פנחס המלביש".
בהמשך נדון בהגדרת המצוה בי"ד החזקה.




1 יש נוסחאות בהן כתוב: "ועשית בגדי קדש וכו'" (עי' מהדורת פרנקל), ויש מהדורות בהן לא מצוין "וכו'" (עי' מהדורת מופת, שאכן היא למופת, בעריכת הרב יוחאי מקבילי בשיתוף עם ישיבת "אור וישועה").
2 יש שגרסו במשנה "פנחס על המלבוש" כדרך שכתבו על שאר דברים. הרמב"ם גורס "פנחס המלביש".
3 חז"ל דרשו בפסוק זה שהלבישם בגדי כהונה, עי' במדבר רבה פרשה ד', ח' ועוד, כמובא ב"תורה שלמה" לפסוק זה, אותיות קפ"א, קפ"ב, קפ"ז.





-------------------------------------------------------------------------------------------