כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוות קע"ח - פתיחה לפרק "שבועת העדות"


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל לימוד מצוות ככלי לעיון בסוגיות.



כפתיחה ללימוד פרק "שבועת העדות", יש מקום לעמוד על המצוות העומדות בבסיס דין זה. אחת מהן היא מצות העדות, שבה נעיין בשיעור זה.
בתורה נאמר (ויקרא ה', א'-ז'):

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ... וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ...

הרמב"ם מונה את החובה להעיד כמצוה בתרי"ג מצוות (מצוה קע"ח):

היא שציונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרווחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו. והנה הביאו רבותינו עליהם השלום ראייתם על חיוב הגדת העדות ממאומרו יתעלה [ויקרא ה] והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו יתעלה אם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי. ואם היתה העדות שכבש אותה עדות ממון וכיחש בה ונשבע עליה חייב קרבן עולה ויורד כמו שבאר הכתוב [שם] ובתנאים הנזכרים בשבועות [פרק רביעי]. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסנהדרין ובשבועות.

א. יש לעיין בהבדל שבין הגדרת המצוה בספר המצוות, ובין הגדרתה בי"ד החזקה (הלכות עדות פ"א ה"א):

העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו.

בי"ד החזקה כותב הרמב"ם, שבדיני ממונות המצוה להעיד חלה רק כאשר תובעים את האדם להעיד, אך אם אין תובע שדורש מן העד לבוא ולהעיד, אין חובה על העד לבוא להעיד ביזמתו. בספר המצוות, אין הרמב"ם מזכיר סייג זה, ואין כלל הבדל בין דיני ממונות לשאר הדינים.

ב. תמיהה זו מתחזקת בעיון בדברי הרמב"ם במצות "לא תעמוד על דם רעך" (ל"ת רצ"ז):

שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו לא תעמד על דם רעך וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת וכבר בא בזה הענין גם כן אם לא יגיד ונשא עונו ולשון ספרא מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך ומנין אם ראית אותו טובע בנהר או לסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו שאתה חייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך ומנין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין.

מדברי הרמב"ם כאן עולה, שאדם שכובש עדותו - גם בדיני ממונות - נאמר עליו "אם לא יגיד ונשא עוונו". אין הרמב"ם מסייג את הדברים למקרה שבו האדם נתבע להעיד1.
יש להבין, אפוא, את ההבדלים בתחולת המצוה במקורות השונים בדברי הרמב"ם.
יש לשים לב (וכבר עמד על כך הנצי"ב בפירושו לשאילתא ס"ט), שהרמב"ם כתב את האיסור לכבוש עדות רק כחלק מהאיסור "לא תעמוד על דם רעך". לא מנה הרמב"ם כמצוה את הפסוק "אם לא יגיד ונשא עוונו", המתייחס למי שלא העיד.

ג. גם במנייני המצוות הקצרים ניתן להבחין בהבדלים בהגדרת המצוה. במנין הקצר שבתחילת ספר היד החזקה (המסודר על פי הסדר של ספר המצוות) כתב הרמב"ם:

קעח: להעיד בבית דין למי שיש לו עדות שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע".

במנין שעל סדר ההלכות, בתחילת הלכות עדות, הגדרת המצוה היא כך:

א. להעיד בבית דין למי שיודע לו עדות.

ההבדל הקל בלשון, בין "מי שיש לו עדות" ובין "מי שיודע לו עדות" נראה משמעותי.
בביטוי "מי שיש לו עדות", המילה "לו" מתייחסת לעד, שיש לו עדות על חברו, והוא מחוייב לבוא ולהעיד.
אולם בביטוי "מי שיודע לו עדות", המילה "לו" מתייחסת לנידון. יש חובה לבוא ולהעיד עבור מי שהעד יודע לו עדות.
במניין הקצר שעל סדר ספר המצוות, לא מתייחס הרמב"ם כלל לבעלי הדין. החובה להעיד היא על העד, בלא קשר לבעלי הדין. ברמזי המצוות שנכתבו בריש ההלכות ביד החזקה, לעומת זאת, יש התייחסות לבעלי הדין, והעד מעיד עבורו. ניתן לראות כאן רמז לצורך בתביעת בעלי הדין המחייבת את העד להעיד.

ד. לשונו של הרמב"ם בתארו את שבועת העדות (הלכות שבועות פ"א הי"ב), טעונה ביאור:

שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו עדות זו היא נקראת שבועת העדות, וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגים שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה.

מדוע התובע מכונה "בעל העדות"? לכאורה העד הוא המחזיק בעדותו, והוא הראוי לשם "בעל העדות".

ה. שאלה יסודית שיש לשאול בלימוד סוגיות "שבועת העדות, נוגעת לקישור שיצרה התורה בין העדות לשבועה.
האדם מצווה להעיד. אף אם הוא מסרב לקיים מצוה זו - מדוע בעל הדין משביע אותו, ומדוע לשבועה זו יש גדר מיוחד, שלא כמו כל שבועת ביטוי? בהמשך נעמוד גם על ענין זה.

טוען ונטען
נראה, שהשם שנתן הרמב"ם לתובע: "בעל העדות", הוא מפתח להבנת הסוגיה.
כשאדם מלוה לחברו בעדים, לעדים יש משמעות ממונית. הם הראיה להלוואה. בזכות העדים הדברים נזכרים ונעשים כראוי.
בעלות על הראיות היא כבעלות ממונית. חלק ממושג הבעלות הוא, שהוצאתו מן הבעלים צריכה ראיה, "והמוציא מחברו עליו הראיה". בקרקע, למשל, עד שלוש שנים - אף שמחזיק אדם בקרקע - עליו מוטלת החובה להביא ראיה על בעלותו, והבעלות על הראיות נשארת בידי מרא קמא.
על כן, התובע מהעד להעיד הרי הוא מוגדר כ"בעל העדות", התובע מן העד לתת את שברשותו - את העדות - לבעליו, על ידי מסירת הראיה בבית דין.
יש כאן בחינה של טוען ונטען2, היוצרת חלות של דין. חלות זו מתבררת בשבועה, כמו במקור דין טוען ונטען (שמות כ"ב, ח):

אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם.

וכמו שהביא זאת הרמב"ם בספר המצוות (עשה רמ"ו):

היא שצונו בדין טוען ונטען והוא אמרו ית' על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה ולשון מכילתא כי הוא זה עד שיודה במקצת ובזה הדין יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מן התביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה והכפירה וכבר התבארו משפטי דין זה בג' מקמא גם כן ובראשון וח' ממציעא ובחמישי ובששי ובשביעי משבועות וממנו שאלות מפוזרות רבות במקומות רבים מהתלמוד.

כאשר בעל הדין תובע מן העד להעיד, והעד עונה לו שהוא אינו יודע לו עדות - נוצרה כאן זיקה ביניהם, על ידי התביעה. זיקה זו גורמת לשבועה שתבוא. השבועה חותכת ומנתקת את הזיקה ביניהם. כאשר העד נשבע שאין הוא יודע עדות - הוא "פסק" וחתך את הזיקה בינו ובין התובע (אם שבועה זו היתה לשקר - הוא יתחייב בקרבן עולה ויורד, כמתואר בכתוב).
נראה, שמשום כך אין חובה להעיד בעדות ממון ללא תביעה של בעלי הדין. התביעה להעיד יוצרת את הזיקה בין בעל הדין ובין העד, וללא זיקה זו - אין חיוב על העד להעיד. הרי שעדות ממון, אין העד יודע את כל התמונה. שמא היתה כאן מחילה? שמא כבר הושב הממון? על כן אין העד מחוייב להעיד אם לא נתבע לכך על ידי בעל הדין.

ביאור לשונות הרמב"ם
לאור הבנה זו יש ליישב את ההערות שהערנו בדברי הרמב"ם3.
לשון הרמב"ם בהלכות שבועות:

העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו.

מובן מדוע קורא הרמב"ם לבעל הדין "בעל העדות". העדות שייכת לו. כיון שהעדות היא ראיה לבעלותו על ממונו - הרי היא שלו. בעלות על ממון כוללת בעלות על הראיות המוכיחות אותה. לכן הוא מכונה "בעל העדות".

את ההבדל בהגדרת המצוה בין ספר המצוות (והמנין הקצר) ובין הי"ד החזקה (והמנין שעל סדר ההלכות) יש להבין לאור דברי הסמ"ג, שמהם עולה ביאור הגדרת המצוה בי"ד החזקה.
כתב הסמ"ג (עשין, ק"ח):

כל היודע לחבירו עדות מצות עשה להעיד לו בבית דין... וגרסינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, ב) אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל קמי דיינא דבציר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל, דעשה דכבוד תורה עדיף, והני מילי בעדות ממון אבל בעדות הפרשה מן האיסור אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד השם, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב...

הסמ"ג אומר, שבעדות ממון אין אדם מחוייב להעיד אם אין עדות זו לפי כבודו, אך בעדות בענייני איסור - חייב הוא להעיד, שכן "אין חכמה... לנגד ה'". הסמ"ג קורא לעדות בענייני איסור "עדות הפרשה מן האיסור". וכי המעיד על חברו שחילל שבת, חלילה, מפרישו מן האיסור?
נראה, שהסמ"ג רואה גם בעדות איסור עדות שמעיד אדם לחברו. ביסוד הדברים, כל עדות היא עדות בעבור בעל הדין.
כך יש להבין את לשון הרמב"ם במנין המצוות בהלכות עדות:

להעיד בבית דין למי שיודע לו עדות.

הגדרה זו כוללת הן עדות בדיני ממונות, והן עדות בדיני נפשות ואיסורים, שבכולם מעיד העד בעבור הנידון. זו הגדרתה של מצות העדות.
בהלכה עצמה מגדיר הרמב"ם את ההבדל - בדיני ממונות אין חובה להעיד בלא תביעה של בעל הדין, ובשאר הדינים יש חובה בכל מקרה. אולם כל העדויות יחד, הן עדות "לו" - למי שמעידים עליו.

מה מקורו של הרמב"ם להבנה זו של מצות העדות?
נראה, שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הגמרא, הדורשת גזרה שוה משבועת העדות לשבועת הפקדון. בלשון התורה ניכר הדמיון בין הפסוקים.
שבועת העדות (ויקרא ה', א'):

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

שבועת הפקדון (ויקרא ה', כ"א):

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

ומכאן לומדת הגמרא (שבועות ל"ד ע"א):

ת"ל: תחטא תחטא לגזירה שוה, נאמר כאן (ויקרא ה') תחטא ונאמר להלן תחטא, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

משמעות הלימוד בגזרה שוה, כפי שמבאר הרב קוק זצ"ל בביאורו לי"ג מידות (עולת ראי"ה ח"א עמ' ק"פ), היא שהמילים השוות מלמדות על קשר פנימי בין הפרשיות, שאינו ניכר כלפי חוץ.
במישור החיצוני, שבועת הפקדון היא כאשר אדם מחזיק בממון חברו ונשבע על שקר. שבועת העדות היא כאשר אדם נשבע לשקר שאינו יודע עדות ממון לחברו.
המילה המשותפת, "תחטא", מלמדת שיש קשר פנימי. גם בעדות, השבועה לשקר היא על דבר של חברו שנמצא אצלו. עדות של אדם על חברו היא מעין רכוש של חברו הנמצא אצלו, שהוא מחוייב להשיבו אליו.

בספר המצוות מגדיר הרמב"ם את המצוה בצורה אחרת, ואינו מחלק בין ממונות לדינים אחרים4.
ספר המצוות איננו ספר הלכה, אלא ספר המונה את תרי"ג המצוות על פי שיטתו של הרמב"ם. ספר המצוות נכתב כנגד מניינים אחרים של המצוות, שהרמב"ם ראה צורך למנות אחרת מהם ופעמים שהגדרת המצוה בספר המצוות באה למנוע מהלומד טעות לדעת הרמב"ם. פעמים שהרמב"ם מביא בספר המצוות דינים שלא נפסקו להלכה, ואין הוא מביא אותם בי"ד החזקה. הסיבה להבאתם בספר המצוות, היא שלא יבוא הלומד לחושב שהם מצוה נוספת בתרי"ג המצוות. כיון שניתן לטעות בדבר זה, מדגיש הרמב"ם בספר המצוות שאין דין זה מהווה מצוה בפני עצמה5.

להלכה פוסק הרמב"ם, שכבישת עדות בדיני ממונות היא רק כאשר העד נתבע להעיד. עוד פסק הרמב"ם, שהפסוק "לא תעמוד על דם רעך" שייך רק לדיני נפשות, ולא לדיני ממונות6. כך הביא הרמב"ם את ההלכות בי"ד החזקה.
בספר המצוות הביא הרמב"ם הגדרה רחבה יותר של מצוות אלו.
כדי שלא נבוא לטעות שיש לאו של "אם לא יגיד ונשא עוונו" בדיני ממונות, מביא הרמב"ם שיש חובה להעיד בדיני ממונות גם אם לא נתבע. נראה לומר לאור זאת, שאף כי להלכה אין חובה כזו - כפי שנפסק בי"ד החזקה - המעיד לחברו בלא שתבע ממנו קיים מצוה - כפי שמבוא בפסר המצוות.
האיסור "לא תעמוד על דם רעך" מובא בספרא (קדושים פרשה ה', פ"ד) בהקשר של ממונות. אמנם לא פסק הרמב"ם כך להלכה, אך בספר המצוות הביא דרשה זו. יש בכך חלק מן המצוה והרחבה של המצוה, אף כי להלכה אין זה כך.

שיטת השאילתות
כיון שאתא לידן שאילתות, נימא ביה מילתא בהגדרת מצות העדות.
כך לשון השאילתות (שאילתא ס"ח):

שאילתא דאילו מאן דידע בסהדותא דחבריה מיחייב למיזל ואסהודי ליה ואי לא מסהיד ליה קאים באיסורא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומ' ואף על גב דהאי קרא בהיכא דאשבעיה ולא מסהיד ליה הני מילי כי כתיבה שבועה לאיחיובי עלה קרבן שבועה אבל למיקם באיסורא כי לא מסהיד נמי קאים באיסורא דכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא ותניא מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל ולא תעמוד על דם רעך.

לפי השאילתות, דין עדות שייך לדיני ממונות בלבד, ויש בו שני חלקים. א. חובה לבוא ולהעיד. ב. חיוב קרבן עולה ויורד במקרה של שבועת העדות לשקר.
נראה, שהשאילתות למד את דבריו מהפסוק:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

השאילתות הבין שהמילים "נפש כי תחטא" עומדות לעצמן. אדם שאינו מעיד, עוד קודם שהתקיים בו "ושמעה קול אלה" - שזו השבועה - יש בכך חטא. אם "שמעה קול אלה" - יש גם חיוב של קרבן.
נראה, שאף הבבלי והירושלמי חלקו בדרך קריאת הפסוק.
הבבלי (שהובא לעיל) דורש כך:

ת"ל: תחטא תחטא לגזירה שוה, נאמר כאן (ויקרא ה') תחטא ונאמר להלן תחטא, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

ואילו בירושלמי (פ"ד ה"ח) דרשו:

נפש כי תחטא נפש כי תחטא לגזרה שווה מה נפש כי תחטא שנאמר להלן תביעת ממון ויש לו אף נפש כי תחטא שנאמר כאן תביעת ממון ויש לו.

הבבלי למד גזירה שוה מהמילה "תחטא" בלבד, ואילו בירושלמי למדים זאת מהמילים "נפש כי תחטא". מהי משמעות ההבדל?
נראה, שעיקר השאלה מתייחסת לבבלי - והרי נאמר בכתוב "נפש כי תחטא", מדוע לומד הבבלי רק מהמילה "תחטא", שהיא מאוחרת למילה "נפש"?

נראה, שהבבלי הבין שהפסוק עוסק בשני דברים. א. יש חובה להעיד: "וְנֶפֶשׁ... וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" - אדם שראה מקרה חייב להעיד עליו. ב. שבועת העדות בדיני ממונות: "כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע...".
לאור זאת מובן מדוע ביחס לשבועת העדות למוד הבבלי רק מהמילה "תחטא", שכן המילה "נפש" עוסקת בחובה הכללית להעיד, שאינה שייכת לדיני ממונות בלבד.
הירושלמי הבין, לעומת זאת, שהפסוק כולו עוסק בדיני ממונות, ורק בהם יש חובה לבוא ולהעיד, וחיוב של קרבן במקרה של שבועת העדות. נמצא שאין חיוב להעיד בשאר הדינים שבתורה.

לאור דברינו לעיל, נראה שהרמב"ם הלך בדרכו של הבבלי, ולכן מנה כמצוה להעיד - לא רק בדיני ממונות. השאילתות הלך בדרכו של הירושלמי, ולכן לשיטתו החובה להעיד קיימת רק בדיני ממונות.








1 הנצי"ב (בפירושו לשאילתא ס"ט ס"ק ב') מביא קושיה זו על הרמב"ם: "ועדיין צ"ע שלא הזכיר הרמב"ם בהלכות עדות שהכובש עדותו בדיני ממונות עובר גם משום 'לא תעמוד על דם רעך', כמו שכתב בספר המצוות, והמקום יאיר עיני בדעת הרמב"ם ז"ל...".
2 עי' על כך בהרחבה בשיעור "מצות טוען ונטען", מיטב הארץ עמ' 387.
3 הדברים יובאו שלא על פי סדר השאלות בתחילת השיעור.
4 אמנם ניתן לומר שהרמב"ם חזר בו, ויש מקומות שאכן זה כך, אך נראה שכאשר ניתן לעמול ולהבין את לשון הרמב"ם כך שלא תהיה סתירה בדבריו - זו דרך הנכוחה.
5 דומא לכך ראה ב"מצוה ברה", ח"א, מצוה ג', עמ' ע"ז.
6 בכל המקומות שמזכיר הרמב"ם פסוק זה בי"ד החזקה, הוא עוסק בנפשות, ראה: הלכות דעות פ"ז ה"א, הלכות עבודה זרה פ"ה ה"ד, הלכות מתנות עניים פ"ח ה"י, הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א הי"ד, עיי"ש בהמשך עוד.





-------------------------------------------------------------------------------------------