כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה ל"א - שילוח טמאים
תקציר עניינים נוספים המתבארים במצוה


א. דין שילוח טמאים ממחנה שכינה
לשון הרמב"ם בהל' ביאת המקדש פ"ג ה"א, ב':

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים.

משמע מדברי הרמב"ם שמצות השילוח היא מן המקדש שהוא מחנה שכינה. לכאורה הדברים באים לאפוקי שאר מחנות - מחנה לויה ומחנה ישראל - ממצוה זו. ואין לומר כן, שהרי מפורש שהמצוה כוללת שילוח מצורע מג' מחנות וזב משתי מחנות, כמו שאמר הרמב"ם שם ה"ב, ג':

לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא.
ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית...

כתב על זה בספר "דבר שבמנין":

ונראה בזה, כי דעת רבינו היא שמצות שילוח זב וזבה ממחנה לויה, ומצורע ממחנה ישראל, העיקר הוא כדי להרחיקם ממחנה שכינה, ולפי חומר טומאתם החמירה תורה בהרחקתם. וזהו היסוד לכלל "כל שטומאתו חמורה שילוחו חמור משל חברו".

נראה שזה עומק הלימוד במידה של "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". שכן מצורע היה בכלל כל הטמאים, שכולם יש להם כלל אחד: ריחוק טומאה ממחנה שכינה, והוא יצא מן הכלל שכן נאמר בו (ויקרא י"ג, מ"ו): "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". יציאה זו לא באה להוציאו מן הכלל, אלא נשאר הוא בכלל כל הטמאים והוא בא ללמד שכל שטומאתו חמורה - ריחוקו ממחנה שכינה גדול יותר.
הרי לנו שהמצוה אחת היא, לשלח טמאים ממחנה שכינה, וריחוק משאר המחנות בכלל זה, שכל שטומאתו חמורה צריך להתרחק יותר מחנות ממחנה שכינה.

ב. דין בעל קרי
כתב הרמב"ם בספר המצוות:

וכבר נכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו "וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה". רוצה לומר מחנה שכינה.

הפסוק בדברים (כ"ג, י"א) בשלמותו הוא:

כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.

ובגמ' פסחים (ס"ח ע"א) הגירסא שונה:

תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי: "ויצא אל מחוץ למחנה" - זו מחנה שכינה, "לא יבא אל תוך המחנה" - זו מחנה לויה.

וכך פסק הרמב"ם בהל' ביאת המקדש פ"ג ה"ח:

הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה, שנאמר "ויצא מחוץ למחנה" זה מחנה שכינה, "ולא יבוא אל תוך המחנה" זה מחנה לויה.

עוד אמרו בגמרא (פסחים ס"ז ע"ב):

אמר מר זב וכל זב - לרבות בעל קרי. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות.

מכל אלו משמע במפורש שבעל קרי משתלח חוץ למחנה לויה כמו זב, ויש בו מצות עשה של שילוח.
ויש לתמוה שבהלכות בהן פירט הרמב"ם את המשתלחים מהר הבית, הן בהל' בית הבחירה והן בהל' ביאת המקדש, לא כלל בעל קרי ביניהם, אלא נקט כלשון המשנה בכלים (פ"א מ"ח):

הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם.

נראה שבעל קרי מיוחד מבין כל הטמאים, שבטבילה בלבד הוא נטהר. על כן אין צריך לשלחו אלא טובל ונשאר במקום.
זה לשון הרמב"ם הל' בית הבחירה פ"ח ה"ז:

אירע קרי לאחד מהן, הולך במסיבה שתחת הקרקע, שהמחילות הפתוחות להר הבית לא נתקדשו, וטובל וחוזר ויושב אצל אחיו הכהנים עד שנפתחין השערים בבוקר יוצא והולך לו.

על כן אין דין שילוח לבעל קרי. אף על פי כן, אם נכנס בטומאתו להר הבית לוקה וכן אם אינו טובל, צריך לצאת מחוץ להר הבית.

ג. מחוסר כפורים
יש לדקדק בלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת המקדש. בפרק זה הביא מצות שילוח טמאים ופרט מצוה זו לפרטיה.

...לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלוש מחנות...
...ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות...
...החיל משלחין ממנו גוים וטמאי מת ובועלי נדות...
...עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום אבל לא מחוסר כיפורים, שמחוסר כיפורים העריב שמשו...

בכל הדוגמאות הללו כתב הרמב"ם לשון משלחין. בהמשך ההלכות, בהגיעו לעזרת ישראל ולפנים כתב:

מעזרת ישראל ולפנים אפילו מחוסר כיפורים לא יכנס לשם שעדיין לא טהר טהרה גמורה.

יש לעיין מדוע שינה הרמב"ם לשונו במחוסר כפורים לומר עליו "לא יכנס", ולא כתב עליו שמשלחין אותו מחוץ למחנה, כמו בכל הדוגמאות דלעיל.
מחוסר כפורים יש לו שם טומאה ופסול, אבל אינו נחשב למכניס טומאה באופן שמרבה טומאה, שכן אינו מטמא אף כי עליו בעצמו יש שם טומאה.
נראה שלפיכך לא נאמר עליו שמשלחין אותו, שכן השילוח הוא מצוה על הציבור מצד שמירה שלא להביא טומאה "ולא יטמאו את מחניהם", וכיון שמחוסר כפורים אינו מביא טומאה, אין בו דין שילוח. מכל מקום הוא בעצמו אסור להכנס בטומאה. לכן דקדק הרמב"ם לכתוב שאינו נכנס, ולא כתב שמשלחין אותו כמו שכתב בשאר הלכות.

ד. מדות שהתורה נדרשת בהן
דבר שהיה בכלל
דרשו בספרי (נשא, א' והובא ברמב"ם בהל' ביאת המקדש ריש פ"ג):

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שומעני ששלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל, מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו.

דרשה זו בנויה על מדה מי"ג מדות שנאמרו בספרא:

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

חידוש נפלא יש בדבר זה שדוקא דין מצורע שייך למידה זו של דבר שיצא מן הכלל. מידה זו מלמדת, שאף שדבר יצא מן הכלל, עדיין שם הכלל עליו. שייך הוא אל הכלל ואינו מנותק ממנו. ביציאתו מן הכלל מושך הדבר את כל הכלל אחריו, שהרי מחובר הוא לכל ענייני הכלל.
מצורע היה בכלל הטמאים ויצא מן הכלל אל "מחוץ למחנה" - חוץ לג' מחנות. יציאתו אינה מנתקת אותו מכלל הטמאים, ולא ללמד על עצמו לבדו יצא, כי אם ללמד על כלל הטמאים - זב וטמא מת - שאף הם משתלחים בהדרגה, שכל החמור מחברו שילוחו חמור, וזב משתלח חוץ לב' מחנות, וטמא מת משתלח ממחנה שכינה.
אף המצורעים בימי אלישע שיצאו מחוץ למחנה (מלכים ב' ז'), לא ניתקו עצמם מן הכלל, והם הם שהיו אנשי בשורה להציל את הכלל מן הרעב.

בנין אב משני כתובים
אמרו בספרא במדרש י"ג מדות:

מבנין אב משני כתובים כיצד, לא פרשת הנרות כהרי שלוח טמאים, ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות, הצד השוה שבהן שהם בצו, מיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות.

נאמר "צו" בפרשת שילוח טמאים (במדבר ה', ב'):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.

ונאמר צו בפרשת הנרות (ויקרא כ"ד, ב'):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

פרשת שילוח טמאים עוסקת בטיפול בשלילה. המות הוא חדלון והטומאה לעולם קשורה במות1. פרשה זו עניינה הוא ההווה, שכן הטומאה היא זמנית. כאן המקור ל"צו" שהוא "מיד".
אל מול פרשה זו ניצבת פרשת הנרות, היא פרשת האור, החסד והשפע. פרשה זו היא בנין אב "לדורות", "להעלות נר תמיד".
שתי הפרשיות יחדיו מהוות "בנין אב משני כתובים". נאמר "צו" בפרשת שילוח טמאים, הבונה את ההווה, "מיד", ונאמר "צו" בפרשת הנרות הבונה את התמיד, "לדורות". ומכאן אנו למדים שכל מקום שנאמר בו "צו", הרי הוא "מיד ולדורות".
שתי הפרשיות מבריחות מן הקצה אל הקצה, מחושך המות והטומאה אל אור מנורת התמיד, ומן הטומאה אל הטהרה, ויחדיו בונות הן "בנין אב" במילה המשותפת לשתיהן: "צו". המצוה היא הקו המחבר חיי שעה עם חיי עולם, ומעלה את חיי הזמן למעלת נצח.





1 עי' כוזרי מאמר שני, ס'.





-------------------------------------------------------------------------------------------