ראיית העיניים

הרב יהושע ויצמן
ט׳ בכסלו ה׳תש״ס
 
18/11/1999

ראיית העיניים – 'חפץ לב' האומנם?

על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, ב') כותב הספרי: "ולא תתורו אחרי לבבכם" – זו מינות, "ואחרי עיניכם" – זו זנות. הספרי מבאר שאם תתן למחשבות לרוץ, באופן טבעי הם יובילו אותך לזנות, למינות. הרמב"ם מגדיר את "ולא תתורו אחרי לבבכם" כמצות לא תעשה מ"ז. במניין הקצר של המצוות שם הרמב"ם את הדגש באיסור על "אחרי לבבכם", שלא ללכת אחרי מחשבות הלב, לתת למחשבות גבול. נראה שהרמב"ם מבין שראיית העין מבטאת עניין פנימי של הלב, של חופש המחשבה ללא גבול. מכאן יוצא שהעיניים הם ה'חלון' המרכזי של האדם לעולם והנתונים שצובר האדם דרך העינים הם אלה שיוצרים את המחשבות במח ובלב ולכן קישרה התורה ביניהם.

יוצא אם כך שחשוב שהאדם יגדיר לעצמו מה לראות ומה לא לראות. אבל אין זו משימה קלה. מדרש תנחומא (על פרשת תולדות) מביא שישנם שלושה דברים שאינם ברשות האדם לגמרי: העיניים, החוטם והאזניים. לפעמים האדם רואה דברים בלי להתכוון, בחוסר תשומת לב, ויש בהחלט צורך לשמור על קדושת העיניים שהרבה מאישיותו של האדם בנויה עליה. כששומרים על קדושת העיניים אז המחשבות הולכות ופועלות באופן חיובי. עיניים ולב הם שני כוחות באדם שבהם מורה הוא היתר לעצמו, כי בעולמנו המוחשי עד שהאדם אינו פועל באופן פיזי או רואה את פעולתם הפיזית של מעשיו נדמה לו שאין הדבר פועל במציאות ומשפיע עליה. אך התורה מקפידה דווקא על הדברים היותר מופשטים "הרהורי עבירה קשים מעבירה" מכיון שבהרהורי עבירה הפגיעה היא בעדינות הנפש.

העיניים אכן מביאות לנו את התכנים אולם הלב יקבע באמת איך יבין ויבחן האדם ראיה זאת. גם כשאדם רואה פתאום מה שלא התכוון לראות הלב הוא שיקבע כיצד להתייחס לדבר. בבגדי הכהנים מסביר רש"י שהאפוד שלבשו הכהנים הוא " כמין סינר… שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים" ותמהים כולם היכן ראה רש"י נשים הרוכבות על סוסים? בשם בעלי המוסר מסבירים שכאשר רש"י הלך לתומו פתאם ראה אשה רוכבת על סוס ורש"י בצדקותו לא חשב על הסוס והרוכבת אלא הבין שדבר זה מסביר לו מהו אפוד.

כך גם אנשים גדולים כשיארע ויראו דבר שאמור להובילם למחשבות רעות, מכיוון שראשם עוסק בדברים רוחניים ההסתכלות שלהם על הדברים חיובית, הם מסוגלים לכוון את ראיתם וזוהי "עין טובה" – עין שרואה טוב. וישראל טובים הם וממילא נתברכו בעין טובה אך יש הרבה עבודה כדי לראות את זה ולהוציא זאת לפועל.

"ר' ישמעאל אומר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' למה נאמר לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך (קהלת יא ט) בדרך ישרה או בדרך שתרצה? ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם". לכאורה יכול לבא אדם ולומר, אני מוכן ללכת בדרכי ליבי, לעשות מה שאני רוצה ולתת את הדין על כך. אומרת התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם". ללב נטיות רבות, אדם רוצה לעסוק באמנות, פיסול, ציור וכדומה, והרי אם נגביל את נטיות הלב, כמאמר התורה, יפגע הדבר בחופש האמנות? ולהבדיל "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" אם כך: האם ניתן לאדם דרור מוחלט?! יש כאן לאו מוחלט בלי סברות ובלי תירוצים "ולא תתורו אחרי לבבכם" הרמב"ם דיבר על כך שאדם לא יכול לתת לעצמו חופש המחשבה וכאן ר' ישמעאל מוסיף שהתורה מנחה אותנו שנטיית הלב בלבד אסור לה שתוביל את האדם וחפץ ליבו של האדם בא לידי ביטוי אבל בצורה מוגבלת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן