מועדים פסח - חירות אמיתית הרב יהושע ויצמןניסן ה'תשס"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. סיכם: מנחם ויצמן.



חירות אמיתית


פירושו של הרב קוק זצ"ל בעולת ראי"ה להגדה של פסח מתייחד בכך שהוא סובב כולו סביב נקודה אחת: החירות. מנהגי הסדר וקטעי ההגדה השונים מוסברים כמבטאים וכמוציאים אל הפועל את החירות שאנו צריכים להיות שרויים בה בליל החג.
בטרם נביא את ביאורו של הרב לחלק מההגדה יש לדון תחילה מהי בכלל חירות?
החירות היא עשיית כל המעשים מתוך רצון לעשותם, לא כאמצעי לערך אחר אלא כערך עצמי, כתכלית.
כשהאדם בן חורין, אין הוא עושה דברים מפני שהם מביאים לדברים אחרים אלא מפני שיש ערך לעשיית הדברים הללו.
מובן, שבעולמנו זה איננו יכולים להגיע לחירות גמורה מאמצעים. כדי להשיג דברים, כדי ליצור אנו נדרשים לאמצעים רבים שאינם התכלית עצמה.
באורות התשובה כותב הרב1:

מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל.
התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז. לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים


אולם, ניתן כבר בעולמנו "לחוש" מעט מערך החירות ע"י "טעימה" ממנה.
הקדושה היא תכלית. בקדושה לא עושים מעשים לצורך דברים אחרים אלא מצד שהמעשים עצמם הם טובים.
אכילה, למשל, היא אמצעי לבניין הגוף, לאספקת אנרגיה וכדו', אין ערך עצמי באכילה.
בקדושה הדברים שונים: אכילת קדשים היא מצוות עשה. עצם האכילה היא התכלית, לא לשם משהו אחר, אלא כערך עצמי, כתכלית2.
אם כן, השעבוד הגדול ביותר שהאדם משועבד לו, הוא השעבוד לאמצעים הרבים הנדרשים כדי להגיע אל השלמות.
החירות היא היכולת לחיות את התכלית ללא אמצעים, לא בשביל דברים אחרים אלא כערך עצמי.
בעולמנו, ניתן לחיות בחירות כאשר מעלים את הדברים לערך של קדושה שם הדברים הם תכלית, ונעשים לצורך עצמי ולא כאמצעים לדברים אחרים.

מתוך כך, נבוא לביאור דברי הרב זצ"ל את החלק הראשון בסדר - "קדש".
הרב נדרש לכך שאנו אומרים "קדש" ולא "קידוש". אין כאן רק השתלבות של האדם בקדושה, אלא ציווי על האדם לפעול קדושה על היום.
האמת הכללית כשהיא יורדת אל הפרטים, חלים בה שינויים, הנובעים ממציאותו של הפרט, ממילא המציאות הפרטית איננה כל כך אמיתית.
כך הוא באומות העולם, הפרט באומות יכול לבטל עצמו ולהיות עבד הכלל, אך זאת רק כאשר הוא מבטל את פרטיותו. אין הפרט יכול להוסיף כח וקדושה בכלל אלא רק לשאוב ולקבל מהכלל.

בישראל שונה הדבר. בעם ישראל, "בנים לא ישקרו", האמת הכללית פועלת בפרטים ללא שינוי ולכן הפרטים יכולים להוסיף מכוחם אל הכלל, ולפעול בו. הפרט יכול לפעול קדושה ביום הקדוש - קדש.

החידוש הגדול של יציאת מצרים הוא היכולת של כל פרט להופיע את האמת הכללית ולפעול בה. ענין זה בא לידי ביטוי גם בקרבן פסח. את הקרבן מקריבים כל משפחה ומשפחה, כפרטים, אך הוא קרבן ציבור ולכן הוא דוחה את השבת. הציבוריות מופיעה בשלמותה אצל כל פרט ופרט.
על כן בפתיחת ליל הסדר, חג החירות, אנו מכריזים "קדש!", שכן בכוחנו להשפיע קדושה על היום ועל הכלל.




1 אורות התשובה ו', ז'.
2 להרחבה עי' עולת ראיה א' עמ' תל"ד "אשר קדשנו…", ומסילת ישרים פ' כ"ו.


-------------------------------------------------------------------------------------------