מועדים יום העצמאות הרב יהושע ויצמןאייר ה'תשס"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד מתוך החוברת "ארץ חיים"1 עמ' 16-18.



מצות המלחמה


יחס מיוחד היה לו לרמב"ן, לארץ ישראל. הדבר בא לידי ביטוי הן בפירושו לתורה, הן בדרשותיו והן במעשיו.
נדמה, שהשפעתו הגדולה של הרמב"ן על דעתנו ומעשינו באה מהוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם, במה שהביא בין המצוות ש"שכח הרמב"ם" את המצוה לרשת את הארץ ולשבת בה.
דברי רמב"ן אלו קבעו לדורות את העליה לארץ והאחיזה בה למצוה מן התורה על כל המשמעות הנובעת מכך.
ביסוד דברי הרמב"ן עומדת מצוות המלחמה על הארץ, ודווקא בעניין זה יש לדון האם נתקבלה דעתו של הרמב"ן או דעתו של הרמב"ם.
ננסה לבאר את הדברים, מתוך התבוננות במשפט אחד מתוך דברי הרמב"ן בהוספותיו למצוות עשה, מצוה ד':

ואל תשתבש ותאמר, כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבעת עממים שנצטוונו לאבד. שנאמר: "החרם תחרימם", אין הדבר כן, שאנו נצטוונו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.

ונראה ברור שכוונת הרמב"ן באומרו: "אל תשתבש ותאמר", לשיטת הרמב"ם שמנה במניין מצוותיו את מלחמת שבעת עממים ולא מנה את מלחמת כיבוש הארץ כמצוה בפני עצמה. ודעת הרמב"ן היא כי יש מצוה בפני עצמה לכבוש את ארץ ישראל.
ונראה, כי שורש המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן במצוות כיבושה של ארץ ישראל נעוץ בשורש הבנת המושג מלחמה, שכפי שמתברר נחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן.
מכמה מקומות בדברי רמב"ן למדנו, כי העניין היסודי של המלחמה הוא לכבוש ארץ, וזהו המושג הבסיסי של המלחמה. ואף שמצאנו גם מלחמות כנגד אנשים שלא על מנת לכבוש, אין אלו מלחמות רגילות, ואף לא נוהגים בהם דיני מלחמה.

בפרשת מלחמת מדין כתב הרמב"ן2:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

הרי לנו ברור שלדעת הרמב"ן יש חילוק בין מלחמה לכבוש ארץ, שבה נוהג ההיתר של שלל אפילו בדבר איסור כגון קדלי דחזירי, לבין מלחמה שלא על מנת לקחת ארץ, שבה אין נוהג ההיתר, ובה נאמרה פרשת כלי מדין.

עוד כתב הרמב"ן, בסוף השגותיו לספר המצוות להרמב"ם בעניין האיסור להתגרות מלחמה בעמון מואב ואדום, והביא הרמב"ן מאגדת בראשית רבה שבשעה שדוד המלך שלח את יואב למלחמה באדום ומואב, טענו הם שאסור ליואב להלחם בהם שהרי נאמר "אל תתגר בם מלחמה" ויואב שאל את דוד המלך ודוד הלך לו אצל הסנהדרין וסיפר להם המעשה וסבר דוד שמותר לו להלחם בהם שכן "הם פרצו את הגדר תחילה" והקשה הרמב"ן שאם אמנם יש איסור להתגרות מלחמה, איזה היתר הוא שהם פרצו את הגדר תחילה, וכי התורה אמרה איסור זה בתנאי כל שהוא. וביאר הרמב"ן וזה לשונו:

והנראה אלי בטענה הזאת שהמניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם. אבל לזנב בהם הנחשלים לא נמענו בתורה אבל הם הוציאו כתובים הללו שהיו בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם, ואמרו ליואב: 'הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתנו מנועה מכם'. ואדוננו דוד הורה ולימד שאין הכוונה בתורה אלא לאסור לקחת ארצם מהם... אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל מהם וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רע, רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם. והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ונקחה נקמתנו מהם כמצוה הבאה במדין: נקום נקמת ה' מאת המדיינים, אף על פי שאין לנו בארצם חלק ונחלה.

אף כאן מבואר שמלחמה שאינה לשם כיבוש ארץ, אינה מלחמה אלא נקמה, ורק מלחמה לקחת ארץ היא המוגדרת בתורה כמלחמה.

לעומת דברי הרמב"ן, נראה שהרמב"ם סובר שהמושג הבסיסי של מלחמה הוא דווקא מלחמה נגד אנשים החייבים כליה, ואין הכיבוש אלא אחד האמצעים לכלות את הרשע בעולם.
במצוות מינוי כהן משוח מלחמה כתב הרמב"ם3:

ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בתורה ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת ה' ולשמרה ולהנקם מהסכלים בה המפסידים יושר המדינות.

הרי שתפקיד המלחמה לפי הרמב"ם אינו לכבוש ארצות אלא להנקם מהסכלים מפסידי יושר המדינות.

ונראה, שגם ביחס לארץ ישראל מבין הרמב"ם שאין המצוה במלחמת שבעת עממים באה מפני הכיבוש אלא מפני רשעת העמים וחיובם כליה. וזה לשונו4:

היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם שהם שורש ע"ז ויסודה הראשון.

הרי לנו שיסוד מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הוא ביחסנו למלחמה בכללה אם נועדה לכבוש ארצות או לביעור הרשעה. ומיסוד זה נובעת מחלוקתם ביחס למצוות הכיבוש בארץ ישראל שלרמב"ם אינה מצוה בפני עצמה, אלא תוצאה של רשעת העמים היושבים בה ולרמב"ן זו מצוה בפני עצמה ללא קשר ושייכות לאופי העמים היושבים בארץ.

אם נתבונן במלחמותינו על הארץ בתקופתנו, נדמה שנראה שהמציאות כאילו "פסקה" הלכה כרמב"ם. שכן לא יצאנו למלחמה על מנת לכבוש את הארץ אלא על מנת להגן על עצמנו מרשעת הגויים הסובבים אותנו. אף צבאנו ניקרא "צבא הגנה לישראל", שם שבא להדגיש את כוונתנו ולהרגיע את שכנינו שעדיין לא הוכשר הדור לפסוק ההלכה כרמב"ן.




1 ארץ חיים - עיון בענייני ארץ ישראל קדושתה, תורתה ומצוותיה / ראש הישיבה - הרב יהושע ויצמן.
2 רמב"ן במדבר ל"א, כ"ג.
3 ספר המצוות להרמב"ם, מצות עשה, מצוה קצ"א.
4 ספר המצוות להרמב"ם, מצות עשה, מצוה קפ"ז.


-------------------------------------------------------------------------------------------