מועדים ל"ג בעומר הרב יהושע ויצמןאייר ה'תשס"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.ערך: ישי ויצמן.



תורתו של רבי שמעון בר יוחאי


פתיחה

אחר בקשת מחילה על עצם הנסיון לעסוק ולהבין קצות דרכיו של רשב"י, נאמר כי תורה היא וללמוד אנו צריכין וננסה דרך דבריו ודברים שהובאו משמו, להבין שיטתו.

ק"ש דרבנן

הגמרא במסכת ברכות1 אומרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל2: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא. מאי טעמא - קריאת שמע דרבנן. מתיב רב יוסף3: "ובשכבך ובקומך"! - אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב.

נחלקו הראשונים בהבנת דברי שמואל: "ק"ש דרבנן".
תוס' הבינו כפשטם של דברים, שכל מצות קריאת שמע היא חיוב דרבנן, והפסוקים שהביאה הגמרא כמקור למצוה זו הם אסמכתא:

ההוא בדברי תורה כתיב - והא דאמרינן לעיל בפרק קמא4 בערב משום דכתיב "ובשכבך" - אסמכתא בעלמא הוא.

לעומתם, הבין רבינו יונה, שיש חיוב מדאורייתא לקרא דבר תורה בבוקר ובערב, לאו דווקא פרשת "שמע ישראל", ומשמעות "קריאת שמע דרבנן" היא שקיום מצוה זו ע"י קריאת פרשת שמע בדווקא הוא מדרבנן:

דסבירא ליה לשמואל דק"ש דרבנן, ואע"פ שכתוב בתורה "ובשכבך ובקומך", סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן.

דנו האחרונים, האם החיוב מהתורה הוא לקרא פרשת שמע דוקא או לקרא דבר תורה, והביאו ראיות מדברי רבי שמעון בר יוחאי לכאן ולכאן.
ה"שאגת אריה" הוכיח מדברי רשב"י בענין דברי כהן משוח שקריאת פרשת שמע בדווקא היא חיוב מהתורה:

...ואין בידי שום סעד וראיה לדבריהם ז"ל5 שהלכה כמ"ד ק"ש דאורייתא מדברים המבוארים בהדיא בגמרא, אלא מהא דאמרינן ברפ"ח דמסכת סוטה6 'ואמר אליהם "שמע ישראל"7, א"ר יוחנן משום רשב"י אמר להם הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם', שמע מינה דצריך לקרות פרשה זו דשמע ישראל דווקא מן התורה.

לעומתו, הוכיח הנצי"ב8 מדברי רשב"י בענין "מפסיקין לק"ש", שמדאורייתא אינו חייב לקרא דווקא פרשת שמע:

אלא פשיטא דע"כ באיזו פרשה שהיא, הוא מקיים מצות מקרא (ק"ש), אלא שחכמים בחרו וקבעו פרשיות הללו שכתוב בהם שכיבה וקימה או לטעם אחר ובירושלמי שבת פ"א9: 'ומפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה... ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בת"ת אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין', ומקשה: 'ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב, ולית ליה לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות', ומשני: 'טעמו דרשב"י, זה שינון וזה שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון' וכו'... ומהא דרשב"י ג"כ מוכח הרי דאלת"ה מה זה תשובה זה שינון וזה שינון, הא גזירת הכתוב היא דווקא פרשה זו, אלא מדין תורה יוצא באיזו פרשה ולימוד שירצה.

ולכאורה סתירה גלויה יש בדברי ר' יוחנן שאמר משמו של רשב"י, בדין מצות ק"ש מן התורה10, שמצד אחד משמע מדבריו בענין משוח מלחמה שקריאת פרשת שמע דווקא היא מן התורה, ומצד שני נאמר שיצא ידי חובתו במצוה זו ע"י שינון שאינו בדווקא פרשת שמע.

תורתו של רשב"י

נראה שלמושג "דברי תורה" היה משמעות מיוחדת אצל רשב"י11:

ר' חני בשם רבי שמואל בר נחמן, "כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים"12 כבשים כתיב, הא כיצד בשעה שתלמידין קטנים כבוש לפניהם דברי תורה, הגדילו ונעשו עתודין גלה להם רזי תורה, ודא מסייע למה דתני ר"ש בר יוחאי "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"13 ומה הסימה הזאת אין נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני ב"א כשרים.

הירושלמי למד מדברי רשב"י שאמר שאין לך רשות לשקע עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים, שרק כאשר גדלים התלמידים גלה להם רזי תורה, ומכאן שאצל רשב"י דברי תורה הם הם רזי התורה. ומודגש הדבר ביותר בגירסת הסמ"ג14 לדברי הירושלמי:

גרסינן בירושלמי דע"ז תניא רשב"י אומר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מה הפנימה הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה לגלות רזיה אלא בפני אדם כשר.

לפי גירסתו, למד רשב"י מהמילה "לפניהם", שמשה הניח את המשפטים לפניהם ואין פנימיות המשפטים גלויה לכולם אלא רק מה שמונח לפניהם, וכמו שפנימיות דבר אינה נגלית לכל אחד, כך בד"ת אין לך רשות לשקע עצמך בהם לגלות רזיה לפני כל אחד. לרשב"י, השקיעה בדברי תורה היא ברזיה.
אכן ודאי שכל דבר תורה מחובר בשרשו לרזי תורה וליחוד ה', שכן כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה15, אלא שלא כל אחד זוכה לראות זאת ובודאי לא בכל דבר תורה שנפגש עמו, אך אצל רשב"י כל דבר תורה חודר עד עומקו ונפגש עם יחוד ה'.
הבנה זאת תבאר את ההבדל בין רשב"י וחבריו לשאר העם במצות קריאת שמע.

מצות קריאת שמע

נראה שדוקא מהסתירה הנראית לכאורה מדברי רשב"י ניתן ללמוד על שרשה של מצות קריאת שמע ויחוד ה'.
התורה ציותה אותנו להזכיר את יחוד ה' בכל יום "בשכבך ובקומך", והבין רשב"י ש"בשכבך ובקומך" אינו אלא שיעור מינימום לקשר האדם עם יחוד ה', והיינו לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" פעמיים ביום. והדברים נכונים לכל אדם שאין תורתו אומנותו ורק בשעה שאומר "ה' אחד" מיחד את ה'. אך למעלה אין שיעור לכך, "כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה"16, ונפגשים בכל דבר תורה עם יחודו יתברך, "אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין", שכן כל לימוד תורה אצל רשב"י וחבריו הוא יחוד ה', ואין צורך לומר דווקא "שמע ישראל" כדי להפגש עם יחוד ה'.
מעתה אין סתירה בין שני מאמרי רשב"י, כיון שלענין "אין מפסיקין לקריאת שמע" דיבר על עצמו, ובענין דברי כהן משוח דיבר על שיעור המינימום של מצוה זו - "אפילו לא קיימתם אלא...".
בענין הפסקה לקריאת שמע יש הבדל בין רשב"י וחבריו לשאר העם, שרשב"י שהיתה תורתו אומנותו, כל מפגש עם דבר תורה הוא מפגש עם יחוד ה', ולכן אמר ר' יוחנן משמו שאינו מפסיק לקריאת שמע כיון ש"זה שינון וזה שינון", ולעומתו שאר העם לא נפגש בצורה הזאת עם דברי תורה וכדי להיפגש עם יחוד ה' צריך הוא לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
ובענין דברי כהן משוח, דרש רשב"י ש"אפילו אין בידכם אלא קריאת שמע שחרית וערבית", היינו שאין כל חייכם ביחוד ה', אלא רק פעמיים ביום אתם מיחדים אותו באמירת "שמע ישראל", די בזה כדי לא להימסר בידי אויבכם.
אבל לרשב"י וחבריו "זה שינון וזה שינון" שכן כל תורתם היא יחוד ה', וזהו מה שאמרו בירושלמי שתלמודו של רשב"י היה מיוחד, חד וחודר עד לעמקן של דברים:

והא תנינן17 'הקורא מיכן והילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה' הא בעונתה חביבה היא יותר מדברי תורה? אמר רבי יודן: רבי שמעון בן יוחי על ידי שהיה חדיד18 בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה.

הירושלמי שאל במה שונה שינונו של רשב"י משאר העם, וענה רבי יודן שכיון שאצל רשב"י כל דבר תורה חד וחודר עד לשורש בו הוא נפגש עם יחוד ה' לכן אינה שונה פרשת שמע משאר ד"ת בענין זה, ומכאן נובע ההבדל בינו לשאר העם בקיום מצות קריאת שמע ויחוד ה'.

"חזר ואמר"

נראה שהיו שני שלבים במשנתו של רשב"י.
הירושלמי בשבת הסביר את שיטתו של רשב"י מדוע סובר שאין מפסיקין לק"ש ולא לתפילה:

רבי שמעון בר יוחי כדעתיה, דרבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתייהיבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין לבר נשא תרין פומין, חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעביד בה כל צורכוי, חזר ומר, מה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוון תריי על אחת כמה וכמה!19

ושמא יש להשוות דבריו עם מה שהיה לו בצאתו מן המערה20:

נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. 21

בשני המקורות הנ"ל ראינו שמתוארים שני שלבים אצל רבי שמעון בר יוחאי. המפגש הראשוני עם סתרי תורה ושרשה העליון, יוצר ניתוק בין עולם זה לעולם המעשי. "אילו הייתי בשעת מתן תורה" שכל העולם המעשי בטל היה מול התגלותו של הקב"ה על הר סיני בנתינת התורה, "הייתי תובע שיבראו שני פיות", שכן באותה שעה לא היה מובן כיצד אותו פה שעוסק בדברי תורה הוא זה שעושה בו האדם שאר צרכיו המעשיים.
אף בצאתו מן המערה בפעם הראשונה, לאחר שעסק שם בסתרי תורה ונפגש עם שרשם העליון, לא יכול היה רשב"י להבין כיצד מניחין העם חיי עולם - לימוד תורה, ועוסקים בענינים מעשיים. אך אין הדבר כך ויש מקום לחיים המעשיים גם בעם ישראל העוסק בתורה, ולכן "יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!".
"חזר ואמר", לאחר שחזר רשב"י לעולם המעשי והבין שאותו עולם עליון צריך לתקן ולהעלות את המציאות המעשית ולחבר אותה אליו, אמר שאין לנתק את הפה שעוסק בעניני העולם הזה מן הפה שעוסק בד"ת אלא יברא פה אחד שעוסק בשני המישורים וע"י כך עסק התורה יתקן ויעלה את הענינים המעשיים.
ואף כשיצא מן המערה בפעם השניה הבין זאת, וכל מקום שהיה מחריב רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון, כי הבין שיש לעסוק אף בענינים המעשיים ואף המציאות המעשית קשורה ליחוד ה'.
ולא רק שהבין זאת רשב"י, אלא אף רצה הוא בעצמו לעסוק בישובו של עולם:

אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא, דכתיב22 "ויבא יעקב שלם" ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. "ויחן את פני העיר" אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? - אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי - טהריה, וכל היכא דהוה רפי - צייניה.23

הבנתו המחודשת של רשב"י את העולם המעשי הביאה אותו לעסוק בישוב העולם ולטהר מקומות שהיה עליהם ספק טומאה שגרם לצער לכהנים שהיו צריכים להקיף את המקום, ומכאן ששיטתו של רשב"י לאחר שיצא מן המערה בשנית הביאה אותו לראות אף בעולם המעשי את יחוד ה', ולכן יש פה אחד שעוסק גם בתורה וגם בעניני העוה"ז, וכיון שאצל רשב"י כל צרכיו וכל תורתו קשורים היו ליחוד ה', לכן הולך הוא כשיטתו ואין מפסיק אפילו לקריאת שמע.

"עיבור שנה"

האמור לעיל בענין רשב"י וחבריו שלא היו מפסיקין מתלמודם לק"ש, הוא רק לדברי הירושלמי, אך לשיטת התלמוד הבבלי אף רשב"י וחבריו הפסיקו לקריאת שמע, ואת הברייתא האומרת שאין מפסיקין בין לק"ש ובין לתפילה, העמיד התלמוד הבבלי בעיבור שנה24:

חברים שהיו עוסקין בתורה - מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו - מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה. והתניא: כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לקריאת שמע! - כי תני ההיא - בעיבור שנה. דאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי דהגרוניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה.

יש להבין מה המיוחד בעיבור שנה, שלכן קבע התלמוד הבבלי שכאשר עוסקים בו, אין מפסיקין.
בזהר מובאים דבריו של רשב"י המתאר את לימוד סודות החכמה בקרב תלמידי בבל, שאינם קולטים לימוד זה כראוי, ועם כל זה מציינם רשב"י לשבח בענין עיבור שנה וקביעות החודש25:

אר"ש כד אנא בין אינון חברייא דבבל מתכנשי גבאי ואולפי מלי באתגלייא ואינון עיילי לון בגושפנקא דפרזלא תקיפא סתימא מכל סטרין, כמה זמנין אוליפנא לון אורחוי דגנתא דמלכא אורחוי דמלכא, כמה זמנין אוליפנא לון כל אנון דרגין דצדיקיא דבההוא עלמא וכלהו מסתפי למימר מלין אלין אלא לעאן בגמגומא בגיני כך פסילוסין אקרון כההוא פסילותא דמגמגם בפומיה.
אבל לזכותא דאיננא להו הואיל ומסתפי דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא...
אמר רבי שמעון אי הני בבלאי טפשאי, ינדעון מלין דרזי דחכמתא על מה קאים עלמא וסמכוי על מה קא מתרגשן כד ישתכח בדוחקא ינדעון שבחא דרב (המנונא) ייבא סבא כד אשתכח בינייהו ולא הוו ידעי שבחיה והא אשכחנא מלוי מתקשרן במלוי דשלמה מלכא ברזא עלאה דחכמתא ואינון ולא הוו ידעי שבחיה.
והשתא אזלין בתר מלי דחכמתא ולית מאן דקאים עלה ולית מאן דקרי, ועם כל דא אית בינייהו פקחין בעבורא דשתא ובקביעותא דירחי אף על גב דלא אתייהיב להו ולא אתמסר בידייהו.26

מדברים אלו ניתן ללמוד, שלפי מדרגת בני בבל אין מקום לראות בכל דבר ודבר את סודו ופנימיותו, ועל כן את דברי הברייתא "אין מפסיקין לקריאת שמע" פירשו על עיבור שנה ולא על רשב"י וחבריו שכל תלמודם הוא ביחוד ה'.
אך אעפ"כ בענין עיבור שנה הם השכילו והבינו שכולו פנימיות התורה ויחוד ה', ועל כן "כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה", כי כל העיסוק בענינים אלו הוא עיסוק ביחוד ה'.




1 דף כ"א ע"א.
2 בגמרא לא מובא "אמר שמואל", ובמסורת הש"ס תיקן את הגירסא ע"פ הרי"ף והרא"ש.
3 דברים ו' ז'.
4 דף ב' ע"א.
5 כוונתו לרוב הפוסקים שפסקו שהלכה כרבי אלעזר שק"ש דאורייתא.
6 דף מ"ב ע"א.
7 דברים כ' ג'.
8 העמק שאלה, שאילתא נ"ג.
9 הלכה ב'.
10 יש להעיר שלפי הבבלי אין סתירה ואפשר שהבבלי לשיטתו, שכן בבבלי (ברכות י"א ע"א) אמרו שלרשב"י מפסיקין לק"ש והדין שאין מפסיקין לק"ש העמידוהו בעבור השנה.
אבל הירושלמי קשה כיצד יתיחס למאמר ר' יוחנן משם רשב"י בהבנת דברי כהן משיח מלחמה, שם משמע שיש לומר מן התורה דוקא פרשת "שמע ישראל", ובזה לא מצאנו חילופי לשונות.
11 ירושלמי ע"ז, פ"ב ה"ז.
12 משלי כ"ז כ"ו.
13 שמות כ"א א'.
14 מ"ע י"ב.
15 עיין זוהר פרשת משפטים דף קכ"ד ע"א: "תנינן אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא".
16 נראה שיש בדברים אלו הגדרה מיוחדת למצות תלמוד תורה, שכן רשב"י אמר "כגון אנו שעסוקים בדברי תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין", ורבי יוחנן אמר שם על עצמו "כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפילה אנו מפסיקין", וברור מאליו שאין מדובר על לימוד תורה באופן הרגיל, שכן בודאי שגם רבי יוחנן לא התבטל מתלמודו.
ונראה שיסוד מצות תלמוד תורה הוא הדביקות בדרכיו של הקב"ה, וכיון שהתורה היא שמותיו של הקב"ה הרי שבתלמוד אנו דבקים בו יתברך. ובזאת נבדל רבי יוחנן מרשב"י, שאצל רשב"י כל לימוד תורה היה דביקות ואף שעסק בדיני ממונות ובלימודים אחרים, היה לימודו עיסוק בשמותיו של הקב"ה, אבל רבי יוחנן כשהיה עוסק ביחוד ה' היה לימודו בבחי' דביקות וכאשר היה לומד דברים אחרים לא היה זה לימוד של יחוד ה', ולכן אמר רבי יוחנן שהוא חייב להפסיק לקריאת שמע כדי לקיים מצות יחוד ה' שחרית וערבית, משא"כ רשב"י שכל ימיו אין מחשבתו נפרדת מדביקות בו יתברך.
17 ברכות פ"א ה"ב.
18 בברכות (פ"א ה"ב) הגירסא היא "תדיר".
19 תרגום: רשב"י אמר, אם הייתי על הר סיני בשעת מתן תורה לישראל, הייתי תובע מלפני הקב"ה שיברא לבן האדם שני פיות, אחד שיעסוק בו בתורה, ואחד שיעשה בו כל צרכיו. וחזר ואמר, אם (עכשיו) כאשר יש רק פה אחד אין העולם יכול להתקיים מהלשון הרע שלו, אם היו נבראים שני פיות על אחת כמה וכמה!
20 שבת ל"ג ע"ב.
21 תרגום: יצאו. ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודש. אמרו: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו, כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר - היה מרפא רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
22 בראשית ל"ג י"ח.
23 תרגום: אמר: הואיל והתרחש לי נס, אלך ואתקן דבר... אמר: היש דבר שצריך תיקון? אמרו לו: יש מקום שיש בו ספק טומאה ויש צער לכהנים להקיפו. אמר: היש אדם היודע שהיתה מוחזקת כאן טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עשה גם הוא כן (היה מקצץ תורמוסין ומשליכן שם, ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם, וציינו למקום הקבר - רש"י), כל מקום שהיה קשה - טיהרו, וכל מקום שהיה רפה - ציינו.
24 שבת י"א ע"א.
25 זוהר ויחי דף רכ"ד ע"ב.
26 תרגום הסולם: א"ר שמעון, כשאני בין החברים מבבל, הם מתאספים אלי ולומדים הדברים בגלוי, והם מכניסים אותם בתיבה חתומה מברזל קשה, הסתום מכל הצדדים.
כמה פעמים למדתי אותם, דרכי הגן של המלך ודרכי המלך, כמה פעמים למדתי אותם, כל אלו המדרגות של הצדיקים שבעולם ההוא. וכולם יראים לומר דברים אלו, אלא לומדים בגמגום. משום זה נקראים פסילוסין, שהם כפסילוס הזה שמגמגם בפיו.
אבל אני דן אותם לזכות, שהוא משום שיראים, כי אויר הקדוש ורוח הקדוש סר מהם, והם יונקים מאויר ורוח של רשות אחר...
א"ר שמעון, אם אלו בבלים הטפשים ידעו דברי סודות החכמה, כגון על מה עומד העולם, ולמה מתרגשים עמודיו כשהעולם נמצא בדוחק, היו יודעים שבחו של רב המנונא סבא. כי היה נמצא ביניהם ולא ידעו שבחו, והרי אני מוצא שדבריו מתקשרים בדברי שלמה המלך בסוד העליון של החכמה, והם לא ידעו שבחו.
ועתה הם הולכים אחר דברי חכמה, ואין מי שיעמוד עליהם ואין מי שילמוד. ועם כל זה יש ביניהם חכמים בעבור השנה ובקביעת החודש, אע"פ שלא ניתן להם ולא נמסר בידם.


-------------------------------------------------------------------------------------------