"אנכי ה' אלקיך" – מצות האמונה
בפרשת השבוע מופיעים עשרת הדברות, ומתוכם נייחד את הדיבור על הראשון שבהם: "אנכי ה' אלקיך".
כותב הרמב"ם בספר המצוות:
מצוה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אומרו: "אנכי ה' אלקיך"…
הרמב"ם הבין שבמילים אלה נצטווינו במצות האמונה בבורא העולם.
אולם, לא כל הראשונים הסכימו לדעת הרמב"ם. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות בא להסביר את שיטת הבה"ג, שהרמב"ם חלק עליו בכמה מקומות, ואחד מהם הוא במצוה זו. הבה"ג לא מנה את האמונה בבורא עולם כאחת מתרי"ג המצוות.
כך מסביר הרמב"ן את שיטתו של הבה"ג1:
והנראה מדעתו של בעל ההלכות, שאין מניין תרי"ג אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיענו באותות ומופתים וגילוי שכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות (ולכן) לא ימנו בחשבון.
לפי הרמב"ן, האמונה איננה נכללת בכלל תרי"ג מצוות שכן היא השורש לכל המצוות, ולא אחת מהמצוות.
נראה, שהרמב"ם ראה אחרת את עניין המצוות, ולכן מנה את האמונה כאחת מתרי"ג מצוות.
ישנה כאן מחלוקת בעיקר עניינן של המצוות2, ויש לעמוד על שורשה.
שיטת הרמב"ם, על פי דבריו במורה נבוכים3, היא שהמצוות הם המעשים וההשקפות המקנים לאדם את שלמותו. מעשה שעשייתו מקנה שלימות, או השקפה שידיעתה וקבלתה מקנים שלימות לאדם ימנו בכלל תרי"ג מצוות. מובן אם כן, שהאמונה היא אחת מההשקפות המרכזיות שיש למנותה בתרי"ג המצוות.
הרמב"ן לעומת זאת, ראה את המצוות כגזירותיו של המלך על עמו, כציוויים שציווה הבורא את עם ישראל, ואם כן, עצם קבלת המלך אינה חלק מהמצוות אלא השורש הקודם להן.
יש לעיין בדעתו של הרמב"ן. מצד אחד הוא רואה את המצוות כגזירותיו של המלך, ואם כן האמונה אינה אחת מהמצוות, ומצד שני הוא כותב4:
והטוב בעיני בזה העניין כולו שנמנה "אנכי ה' אלקיך" מצוה…
הרי שביארנו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלוהות…
והאמונה ההיא הזכירם עתה וקיבלו אותה עליהם ואמרו עליהן "הן הן" שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק האמונה שיש אלוה נמצא והוא המוציא ממצרים כלומר החפץ היכול המחדש.
נראה להסביר את שיטת הרמב"ן כך: אמנם עצם האמונה בבורא עולם היא השורש למצוות ואינה יכולה להיות אחת מהמצוות, אלא שמצות האמונה היא להאמין שבורא העולם הוא שהוציאם ממצרים. עצם האמונה בה' היתה קיימת כבר במצרים, שנאמר "ויאמן העם". עתה, במעמד הר סיני, התחדש ציווי להאמין שאותו בורא הוא המוציא ממצרים ומנהיג את העולם, וחידוש זה הוא הנמנה כמצות עשה.
הסמ"ג הלך אף הוא בדרכו של הרמב"ן, וכך הגדיר את מצות האמונה:
המצוה הראשונה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא ה' אלוקינו שהוציאנו ממצרים, וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
הסמ"ק הלך אף הוא בשיטת הרמב"ן אלא שהוסיף על דבריו:
לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות… ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת ל"א ע"א) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו 'צפית לישועה?', והיכן כתוב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' ", ועל כרחין מאחר שהוא דיבור הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב "ושב וקיבצך מכל העמים וגו'".
לדעת הסמ"ק כוללת מצות האמונה גם את הציפיה לישועה. מצות האמונה היא להאמין שיש בורא לעולם, וממילא יש לעולם תכלית ומטרה, והישועה השלמה, שהיא תכלית הבריאה, בוא תבוא.
דברי הסמ"ק מאירים באור חדש את ההתמודדות עם הקשיים העומדים מול עם ישראל בכל זמן ובזמננו אנו. האמונה בבורא עולם דורשת מאתנו לראות את כל המשברים כחלק מתהליך שתחילתו בריאת העולם וסופו הישועה השלמה. עלינו להפנים את האמונה כי לבריאה ישנה תכלית ומטרה, ו"לא איש אל ויכזב", ולכן הבריאה תגיע אל תכליתה, עם כל הקשיים שאנו רואים בדרך. ידיעה זו בכוחה לתת לנו כוחות חדשים בימים קשים אלו, מתוך אמונה שלמה בבורא העולם ומנהיגו אל שלימותו במהרה בימינו.
1 בהשגות למצוה א'.
2 למחלוקת זו ישנן השלכות נוספות מלבד מצות האמונה. עי' 'מצוה ברה' עמ' נ"ז-ס"ג.
3 ח"ג פכ"ז.
4 השגה למצוות ל"ת ה'.