חג הראיה
חנוכה הוא חג הראיה. מצות החג העיקרית היא הדלקת הנרות, מצוה הקשורה כמובן לראיה.
בפרק "הרואה", פרק תשיעי במסכת ברכות, מפורטות הברכות השונות שמברכים על ראית מקומות שנעשו בהם ניסים וכדומה. ר' אחאי גאון, בעל ה'שאילתות', בהביאו את דיני חנוכה, פתח בדינים אלו, ומדיון בהם עבר לדיון בעניני חנוכה1:
"שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא (=שחייבין בית ישראל להודות ולשבח לפני ה' בזמן שמתרחש להם נס), דכתיב: 'הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו'…
וכד מטי דוכתא דאיתרחיש להון ניסא (=וכשמגיע מקום שנעשה להם נס) כגון מעברות הים ומעברות הירדן… כולן הרואה אותן צריך ליתן הודאה ושבח לפני המקום…
וכד מטי יומא דאתרחיש להון ניסא (=וכשמגיע יום שנעשה להם נס) לישראל מחייב לברוכי 'ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה', בחנוכה על שרגא (=נר), בפורים על מקרא מגילה…"
עיקר העניין בחנוכה הוא ברכה על הנס, שיסודה בברכות הראיה. את הברכה הזו מברכים על נר שכן הנר מבטא את משמעות הנצחון של האור על החושך.
מתוך כך יש לעיין בדין מיוחד שמביאה הגמרא2:
אמר ר' חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך ב' ומדליק מברך ג' מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת.
מדוע מברכים על ראית הנרות, או ראית מקום שנעשה בו נס?
אנו רגילים להבין את הראיה כקליטה פסיבית של רשמים מן החוץ, אך בעומק העניין אין זה כך. מציאותו של כל דבר בעולם מורכבת מרבדים מוחשיים ומרבדים רוחניים. יכולת הקליטה של העין היא מצומצמת ביותר, והיא קולטת רק את הרבדים הנמוכים והמוחשיים ביותר. מקומות בהם נעשו ניסים לישראל הם מקומות בעלי משמעות עמוקה ביותר, והדרך לקלוט את המשמעות הזו היא בברכה על ראית המקום. ברכה זו אינה רק היזכרות אסוציאטיבית בנס שאירע במקום זה, אלא קליטה של הרשמים הרוחניים שהותיר הנס במקום.
דוגמא בולטת לכך ניתן לראות באחת מהדוגמאות שמביאה הגמרא3 לברכות הראיה.
תנו רבנן הרואה… ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
נס המלחמה בעמלק לא נעשה במקום בו עמדה האבן אלא בשדה הקרב, ומבחינה אסוציאטיבית מקום הקרב מזכיר את הנס יותר, אך העניין הרוחני שבמלחמה נעשה על ידי משה, על האבן, ולכן הרואה מקום זה מברך על הנס, כיון שבמקום זה הוא קולט את הרשמים הרוחניים שפעל משה באותו זמן.
הרמח"ל מסביר את עניין הראיה בצורה מעמיקה. נשמתנו האינסופית כוללת בקרבה את כל המציאות, ולכן כל מה שאנו רואים כבר קיים בעצם בנשמתנו, והראיה שלנו את הדברים מגדירה את המציאות על פי מה שכבר קיים בנו. אדם הרואה מקום שנעשה בו נס, רואה בעצם את השתקפותו של אותו נס בעצמו, ולכן הראיה פועלת עליו ומרוממת אותו. הברכה מוציאה עניין זה מן הכח אל הפועל.
כך גם בחנוכה. הדלקת הנרות אינה רק כדי להזכיר את נס הדלקת המנורה בצורה חיצונית. בהדלקת הנרות אנו מתחברים אל הדלקת המנורה בבית המקדש על כל משמעויותיה ואל משמעות הנצחון של המכבים – נצחון הרוח על החומר, נצחון האור על החושך, ומקבלים מהנרות את כל משמעותם. "כי נר מצוה ותורה אור". רבדים רוחניים אלה אינם נראים בצורה הפשוטה, אך הראיה הפנימית מתחברת אליהם והופכת את ביתו של האדם בו הודלקו הנרות למקדש מעט. אדם הרואה את נרות החנוכה, רואה את נס החנוכה ואת מנורת המקדש בנפשו פנימה, והוא מתרומם ומתעלה מכך.
על כן בחנוכה ישנו ערך רב בראית הנרות, ומתוך כך להתקדשות והתרוממות, ולכן תוקנה ברכה גם על ראית הנרות. "הרואה נר חנוכה מברך".
מול חג החנוכה שעניינו הוא הראיה עומד חג הפורים שעניינו הוא השמיעה, מצות המגילה.
ההבדל נובע מהבדל יסודי בין שני הניסים. נס חנוכה התרחש בארץ ישראל ונס פורים התרחש בחוץ לארץ.
ארץ ישראל היא 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'4. בארץ ישראל יד ה' הפועלת בעולם ברורה יותר וקליטה יותר. בחוץ לארץ יד ה' נסתרת ואינה נראית בבירור. בארץ ישראל אנו רואים את יד ה', ובחוץ לארץ אנו רק שומעים על כך, אך איננו יכולים לראות זאת בעינינו. לכן בחנוכה נקבעו מצוות החג בצורה של ראיה ובפורים בצורה של שמיעה, המבטאות את צורת הקליטה של העניין האלוקי בכל מקום ומקום.
בהקשר זה מעניין לציין הבדל בין התלמוד הבבלי, תלמודה של חוץ לארץ, ובין התלמוד הירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל. כאשר בבבלי רוצים להביא ראיה לעניין מסוים, אומרת הגמרא "תא שמע" – בוא ושמע, ואילו בירושלמי משתמשים לעניין זה בביטוי "תא חזי" – בוא וראה. דברים אותם רואים בארץ ישראל, ניתן בחוץ לארץ רק לשמוע עליהם.
1 פרשת וישלח, שאילתא כ"ו.
2 שבת כ"ג ע"א.
3 ברכות נ"ד ע"א.
4 דברים י"א, י"ב.