מוסר על כביסות ועבודת המידות הרב יהושע ויצמןי"ב בטבת ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


על כביסות ועבודת המידות


בלימוד הגמרא אנו נתקלים לפעמים במימרות הנותנות עצות שונות. כיצד יש להתייחס לגמרות כאלה?

ניקח לדוגמא את הגמרא במסכת שבת1:

תניא, אמר רבי צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנין כלי לבן לכובס שלשה ימים קודם לשבת, וצבועים אפילו בערב שבת. ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין. אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא, אמר ליה: כמה בעית עילויה? אמר ליה: כדחיורא. - אמר ליה: כבר קדמוך רבנן. אמר אביי: האי מאן דיהיב מנא לקצרא - במשחא ניתיב ליה, ובמשחא נשקול מיניה. דאי טפי - אפסדיה, דמתחיה, ואי בציר - אפסדיה, דכווציה.
תרגום: אביי נתן בגד לכובס. אמר לו: כמה אתה רוצה עבורו? אמר לו: כמו על לבן. אמר לו: כבר קדמוך חכמים. אמר אביי: הנותן בגד לכובס - במידה ייתן לו ובמידה ייקח ממנו. שאם יותר - הפסידו שמתחו, ואם פחות - הפסידו שכווצו.

השאלה עולה מאליה. האם אביי בא לומר לנו הדרכה כלכלית? מדוע דברי אביי מובאים בגמרא ואנו מתייחסים אליהם כדברי תורה?

התשובה היא בשני רבדים.
ראשית, המישור הפשוט. הגמרא נותנת לנו גם הדרכות כיצד לחיות. הדרכות רפואיות, חברתיות, משפחתיות וגם כלכליות. כל התחומים האלה הם בריאה אלוקית, והתורה מתייחסת גם אליהם.
התורה היא תורת חיים, ולכן הדברים מופיעים בה כפי שהם מופיעים בחיים, וזה כולל הדרכות לחיים נכונים. הגמרא מדגישה דבר זה2:

אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? אמר ליה: מאי איזיל לגביה? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי. דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה. אמר ליה: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה.
תרגום: אמר לו רב הונא לרבה בנו: מדוע אינך מצוי לפני רב חסדא ששמועותיו מחודדות? אמר לו: מה אלך אליו? שכאשר אני הולך אליו מושיב אותי בעניני העולם. אמר לי: מי שנכנס לבית הכסא לא ישב מיד ולא יתאמץ מידי, כי המעי התחתון תלוי על שלוש שיניים שמא יתאמץ מידי ויישמטו השיניים ויבוא לידי סכנה. אמר לו: הוא עוסק בחיי הבריות ואתה אומר שבעניני העולם? כל שכן, לך אליו.

עלינו להרחיב את המבט שלנו על התורה, ולהבין שלא רק מה שנראה לנו ממבט ראשון כתורה, הוא התורה. התורה אינה מצטמצמת רק בבית המדרש, אלא משפיעה גם בשדה אשר ברכו ה'.

ברובד עמוק יותר, עלינו לדעת שהכוחות הפועלים במישורים שונים בעולם הם זהים. אותם כוחות פועלים בתוך נפשו של האדם, ובמפגש של האדם עם אנשים אחרים וכדו'. אותם דברים שגורמים לאדם בעיות במפגש עם הכובס, גורמים לבעיות של האדם עם עצמו, ולכן הדרך להתמודדות היא זהה. הלימוד כיצד מתנהגים עם הכובסים, הוא בעצם לימוד על עצמנו. גם בתוך נפשו של האדם יש בחינה של "כובס" ובחינה של "בעל הבית", וההתמודדות בשני המישורים היא באותו אופן.
ניתן ללמוד ענין זה מדברי הגר"א על הפס'3:

'היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה' - ...והמידות הן נקראים בגדים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ספרא ויקרא ו', ג'): "מִדו - כמידתו". וזה שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קי"ד ע"א): איזהו תלמיד חכם? כל שיכול להפוך חלוקו ללובשו כדרכו, והיינו להרגיל המידות ולהעמידו לפי התורה ושיהיו דרכו וטבעו ממש, אף שהיה טבעו בהיפוכו.

הגר"א משתמש בדברי הגמרא על יחס הת"ח לחלוקו, ומשליך ממנה על עבודת המידות, כי הבגדים של הגוף, כמו המידות של הנפש, הם ביטוי בחוץ למה שיש בפנים. אותם כוחות פועלים בשני המישורים.

לענין הגמרא שפתחנו בה, הרי שמלימוד על כביסת בגדים ניתן ללמוד על עבודת המידות, וננסה לבאר את הדברים, על פי כיוונו של הרב קוק ב"עין איה".
בגדים זה דבר שמתלכלך. כך טבע העולם. המפגש של האדם עם העולם גורם לבגד להתלכלך והבגד כבר לא מבטא את האדם כמקודם. הפתרון הוא בכיבוס הבגד, אלא שצריך לעשות זאת בזהירות.
כך גם במידות. המידות זה דבר שבצורה טבעית מתלכלך. המפגש של האדם עם העולם גורם ללכלוך המידות, ואם לא נעשה עבודה של נקיון, המידות ישארו מקולקלות.

"הלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין". מדוע? בבגדים לבנים הלכלוך נובע מגופו של האדם - זיעה וכדו', ובבגדים צבועים הלכלוך הוא חיצוני. לכן בגדים לבנים צריכים כביסה חזקה יותר (הרתחה) מאשר בגדים צבועים שמכבסים בעדינות רבה יותר.

ביטוי נוסף לכך מופיע בדברי המשנה4:

העורות והבגדים הצבועים - אין מיטמאין בנגעים.

וכפי שמובא במפרשים, המקור לכך הוא בדברי ה"תורת כהנים"5:

יכול יהו מטמאים בין צבועים בין שאינן צבועים? ת"ל 'בבגד צמר או בבגד פשתים', מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו. אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים, ת"ל 'לפשתים ולצמר' מה פשתים לבנה אף צמר לבנה.

בטבעיותם, הבגדים הם לבנים, ורק העיבוד, המפגש עם העולם, הופך אותם לצבועים. בגדים לבנים קרובים יותר למקור, לפנימיות, ולא לחיצוניות. ישנם קלקולים הנובעים מן הנפש פנימה, וישנם קלקולים חיצוניים שאינם מלמדים על קלקול פנימי אלא על בעיה חיצונית ומקרית.
כאשר ניגשים לתיקון מידה, אצלנו או אצל אחרים שאנו מחנכים אותם, יש לשים לב האם הבעיה נובעת מקלקול פנימי, מהשחתה פנימית, ואז יש להשקיע בתיקון עוצמה רבה, או שיש כאן בעיה מקרית והטיפול בה צריך להיות עדין יותר.

"האי מאן דיהיב מנא לקצרא - במשחא ניתיב ליה, ובמשחא נשקול מיניה" - פעמים שאדם נותן בגד לכובס, והוא מחזיר לו דבר אחר ממה שנתן.
העבודה על המידות מקלקלת לפעמים את המידה עצמה, וזו בעיה. כאשר ישנה מידה רעה צריך לכבס את הבגד - אך צריך שישאר בגד. מידות - מלשון מדידה. אין מידה שהיא רע מוחלט או טוב מוחלט - הכל תלוי במידה בה משתמשים. "אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל"6. גם למידה רעה יש מקום בו צריך אותה, וגם למידה טובה ישנם מקומות בהם היא מזיקה. למשל: מים הם דבר טוב, חסד, אך כאשר הם באים בלי גבולות זה מבול שמשחית את העולם. אברהם אבינו היה איש חסד, אך בעקידה נצטווה לכבוש את רחמיו, וזה היה נסיונו הגדול - האם הוא יודע את המידה הנכונה של החסד - כלומר מתי אין משתמשים בו.

כאשר אנו עובדים על המידות, עלינו לשים לב שאנו רק מתקנים אותם, ולא מקלקלים את המידה עצמה מרוב תיקון.




1 י"ט, ע"א. השיעור מתייחס דווקא לגמרא זו, כיון שלגביה נשאלה שאלה בענין זה.
2 שבת פ"ב ע"א.
3 משלי ו', כ"ז.
4 נגעים פ"א, מ"ג.
5 פרשה ה', פרק י"ג, פסקה ג', ד'.
6 ויקרא רבה פרשה ט"ו, ב'.




-------------------------------------------------------------------------------------------