מוסר צופים ומקשיבים הרב יהושע ויצמןי"ד באלול ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



צופים ומקשיבים


כאשר יש מתיחות בין אומות העולם, אנו נזכרים במאמר חז"ל1:

אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם.

משמעות דברי המדרש היא, כי מאבקים בין אומות אינם רק כפי שנראה במבט החיצוני אלא הם נובעים מתסיסה שישנה בעולם - ובעולם הרוחני בפרט. המאבקים שאנו רואים הם ראי להתגרות שקיימת בין שרי האומות, הם תוצאה של מאבק בין אידיאולוגיות עמוקות. כאשר העולם מתקדם, צועד צעד נוסף, ישנו צורך נוסף בבירורים חדשים - כל אומה מבררת מחדש את תכונותיה, את אופיה ואת האידיאולוגיה שלה, ותוצאת הדבר הזה היא המלחמה בין האומות.
גם בימינו - המאבק בין העולם המערבי לעולם האיסלאמי, שמתעורר שוב בימים אלו, אינו סובב רק סביב משחקי כבוד חיצוניים וכדו'. ישנו כאן מאבק אידיאולוגי עמוק, כשכל צד מאיים על קיומו של הצד השני. ההשקפה האיסלאמית מתנגדת לקיומו של העולם המערבי המודרני, וכן להיפך. המוטיבציה לפיגועי טרור ולהתאבדויות היא אידיאולוגית.
מה מקומנו בתהליך זה?
המדרש אומר: "אם ראית אומות מתגרות" - המדרש פונה לכל אחד ואחד. על כל אחד ואחד לצפות לרגלו של משיח. מה הכוונה?
כאשר מעמידים חייל בעמדת תצפית, ישנם כאן שני תפקידים. הצופה מקבל גבול גיזרה מוגבל, שבו הוא צריך להתבונן ולדווח על התרחשויות חריגות. לחייל הצופה אין שום משמעות לעובדות עליהם הוא מדווח. העובדה שביום שלישי בשעה 08:40 עבר חמור בשביל ממול לא אומרת לו כלום. התפקיד השני הוא של אנשי המודיעין, המקבלים את הדיווח מכל הגזרות, ומכל שעות היממה, ומרכיבים ממנה תמונה שלמה הנותנת משמעות לאירועים עליהם מדווח החייל הבודד בעמדתו.
כך גם בציפיה לרגלו של משיח.
ישנם הצופים ומדווחים על האירועים. בשנת ת"ש היתה שואה, בשנת תש"ח הוקמה המדינה, בשנת תשכ"ז שוחררה ירושלים וכן הלאה.
מאיתנו מצפים להיות אנשי המודיעין הרואים את התמונה בכללה ומבינים שיש כאן תהליך אלוקי. גם בהתגרות בין האומות - עלינו לא רק לראות את ההתרחשות הבודדת, אלא להבין שישנו כאן תהליך, המוביל בסופו של דבר אל המשיח.
לדבר הזה ישנו ביטוי בהלכה. הרמב"ם כותב2:

מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו, ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנאמר 'מפני שיבה תקום' כל שיבה במשמע.

הרמב"ם פוסק שבפני זקן יהודי צריך לעמוד כדי להדרו, וזקן כותי מהדרין אותו בדברים ואין צורך לעמוד.
שואל על כך הכסף משנה במקום:

אבל קשה, שכיון שרבינו סובר דכל שיבה, ואפילו זקן אשמאי מרבה, ואפילו כותי, מאן פליג ליה לחלק בין זקן כותי וזקני ישראל?

המקור לכך שצריך לעמוד בפני זקן שאיננו תלמיד חכם הוא במילים "מפני שיבה", שדורשים "כל שיבה במשמע", ואם כן, מדוע יש חילוק בין זקני ישראל לזקני גויים?
נראה להסביר, שאכן יש הבדל מהותי בין ישראל לגוי. זקן גוי מכבדים מפני שהוא עבר הרבה בחיים, ויש לו נסיון חיים וחכמת חיים. אך אצל זקן יהודי, התקופה שהוא עבר, ההסטוריה שהוא חווה - היא תורה. אדם שצופה עשרות שנים אחורה, ורואה את התגלגלותו של עם ישראל בעולם, בכל המצבים ובכל המציאויות השונות, רכש לעצמו הרבה מעבר לנסיון חיים. זוהי תורה, ולאותו צופה, המאחד במבטו עשרות שנים, ניתן להתייחס כתלמיד חכם. כך עלינו להביט אל המציאות, ולנסות לקבל לעצמנו את המבט הנכון, המבין את התהליך ולא רק צופה בו מן הצד.
כשם שעלינו לצפות במציאות, עלינו גם להקשיב למציאות.
הגמרא אומרת3:

דרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין - דכתיב (שמות כ') 'לא תעלה במעלת', וסמיך ליה (שמות כ"א) 'ואלה המשפטים'.

מהפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי" נלמד גם, שאסור לפסוע פסיעה גסה במקדש, וכן אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת.
המתינות היא הניגוד לפסיעה גסה. בפסיעה הגסה אדם עובר במהירות ממדרגה למדרגה ואיננו מקשיב למציאות.
"הוו מתונים בדין" - על הדיין להמתין, לא לפסוק כפי מה שנראה לו בהסתכלות ראשונה. עליך להאזין לכל הצדדים, לנסות ולהבין מי דובר אמת ומי לא וכדומה. המתינות עניינה הקשבה למציאות לעולם.
בעל הטורים מביא, ש"מעלות" בגימטריא "מתונים" ולכן למדו חז"ל מהפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי" שצריכים להיות מתונים בדין. מלבד הלימוד מכאן שעל אנשי מעלות להיות מתונים... נראה שיש כאן עומק.
גם גאולתן של ישראל היא מתונה - "קימעא קימעא". מדוע?
אומרים חז"ל במדרש4:

כתוב אחד אומר מגדול וכתוב אחד אומר מגדיל, ר' יודן אומר לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת, אלא קימעא קימעא, ומהו מגדיל, לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, עכשיו הן שרויין בצרות גדולות וכשתבוא הגאולה בבת אחת אינן יכולים לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו, לפיכך משולה הגאולה לשחר, שנאמר אז יבקע כשחר אורך ולמה נמשלה כשחר, שאין לך אפילה יותר גדולה מאותה שעה הסמוכה לשחר ואם יעלה גלגל חמה באותה שעה שהבריות ישינין, היו כל הבריות נלכדין, אלא עמוד השחר עולה ומאיר לעולם תחלה, ואחר כך גלגל חמה עולה ומאיר ואין הבריות נלכדין, שנאמר ואורח צדיקים כאור נוגה...

כאשר עוברים מחושך גדול לאור הגדול - מסתנוורים ולכן צריך לעבור בהדרגה. כדי שנוכל לקלוט את האור הגדול של הגאולה, היא צריכה לבוא בשלבים, בהדרגה, בלי דילוגים וקפיצות שיסנוורו אותנו. האור הגדול של הגאולה בא במסוה של טבע, ורק אחר כך מגלים שזוהי גאולה. גם האדם הפרטי, בהתקדמותו, צריך לעכל כל שלב לפני שעובר לשלב הבא. שינויים דרסטיים ללא הפנמה שלהם יביאו לסינוור ולנפילה.
ר' צדוק כותב5:

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות.

את קבלת ההחלטה צריכים לעשות בבת אחת: האם אני בפנים או בחוץ, מקושר לתורה או לא, מחויב לדבר ה' או לא - החלטות אלו נעשות ברגע אחד.
היישום, ההפנמה, החיים על פי ההחלטה - נעשים במתינות מתוך הרבה הקשבה למציאות, לעולם, לתורה.
ישנם הרואים "מתינות" כדבר שלילי. מדברי חז"ל אנו רואים את ההיפך. ההבדל בין המתון לשאיננו כזה אינו ברמת אהבת העם או הארץ, אלא ביכולת ההקשבה למציאות, מתוך פתיחות וקבלה ולא מתוך אטימות. "הוו מתונים בדין" - בהקשבה, בהתבוננות, ובציפיה לרגלו של משיח.




1 בראשית רבה פרשה מ"ב, ד'.
2 הל' תלמוד תורה ו', ט'.
3 סנהדרין ז', ע"ב.
4 מדרש תהילים י"ח.
5 צדקת הצדיק א'.


-------------------------------------------------------------------------------------------