הקדש והטבע בנרות החנוכה
שואל הבית יוסף (או"ח תחילת סי' תר"ע), מדוע תקנו שמונה ימים לחנוכה ולא שבעה, הרי בהדלקת המנורה ביום הראשון לא היה נס, שכן השמן הספיק מלכתחילה ליום אחד.
תירץ הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 478), שאם היו מתקנים להדליק נרות שבעה ימים הרי היתה מנורת החנוכה בעלת שבעה קנים כמנורת המקדש, ודבר זה מטשטש את ההבדלה שצריכה להיות בין הקודש ובין החול, ומאריך הרב בדרשתו לבאר את חשיבות ההבדלה בין הקודש ובין החול הבאה בצורת תקנה זו.
נראה, שיש להוסיף ולהתבונן בדברי הרב ובמשמעותם.
על הפסוק (קהלת י"א, ב'): "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", דרשו חכמים (קהלת רבה פרשה י"א פס' ב'):
ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר "תן חלק לשבעה", אלו שבעת ימי שבת, היך מה דאת אמר "ויהי בשביעית", ביום השבת, "וגם לשמונה", אלו שמונת ימי המילה… רבי יהושע אומר "תן חלק לשבעה", אלו שבעה ימי הפסח, "וגם לשמונה", אלו שמונת ימי החג… ר' יהודה פתר קרייא במלואים, "תן חלק לשבעה", אלו שבעת ימי המלואים, שנאמר "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", "וגם לשמונה", דכתיב "ויהי ביום השמיני". ר' הונא אמר "תן חלק לשבעה", אלו שבעת ימי הנדה, "וגם לשמונה", אלו שמונה ימי המילה, שנאמר "וביום השמיני ימול". ר' לוי אמר "תן חלק לשבעה", אלו שבעה ימי הסוכה, "וגם לשמונה", "ביום שמיני עצרת"…
חכמים רואים ביחס בין המספרים שבע ושמונה עניין עקרוני, הבא לידי ביטוי במישורים רבים בתורה ובעולם. המהר"ל במקומות רבים מבאר את עומקם של המספרים, ובעניין זה כותב (חידושי אגדות ח"ב עמ' ה'), בביאור דברי הגמרא (נדרים ל"א ע"ב): "גדולה המילה שדוחה את השבת":
דבר זה פשוט, כי המילה היא ביום השמיני, ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי, כי שבעה ימים הם נגד שבעה ימי בראשית והמילה היא הויה למעלה מן הטבע. ולכך המילה ביום השמיני שהיא אחר שבעה, ואין לה צרוף אל ימי החול. כלל הדבר כי המילה הוא על השבת במדריגה, ולכך המילה היא דוחה את השבת. וכן מה שאמר גדולה המילה שלא נתלה למשה שעה אחת, הוא דבר זה בעצמו, כי מדריגת המילה שאינה תחת הזמן, כי הזמן הוא מצד העולם שהוא שבעה ימי בראשית, שהרי כתיב "יום אחד", "יום שני", "יום שלישי", עד תשלום שבעה ימים, והמילה שהיא ביום השמיני הוא על הזמן. וזה שאמר גדולה מילה שלא נתלה למשה אפילו שעה אחת, וזה מפני שאין המילה תחת הזמן.
המהר"ל מבאר, שהמספר שבע מבטא את הטבע ונקודתו הפנימית, כששת ימות השבוע והשבת עימם, ושמונה מבטא את המציאות שלמעלה מן הטבע, שאינה נכללת בגדרי הטבע וגבולותיו.
וראה זה פלא, מנורת המקדש היתה דוקא של שבעה קנים, ומנורה שבגבולין, של חנוכה, היא של שמונה קנים. הכיצד? והרי המספר שמונה מבטא את הקדושה שמעל לטבע, ומדוע הוא המופיע במנורת הגבולין ולא במקדש?
נראה, שאור המנורה מבטא את המגמה אליה הוא פונה. הרי זה ככלל הצריך לפרט וכפרט הצריך לכלל. המקדש צריך לגבולין, שכן אורו מתפשט ונותן משמעות לכל הנעשה בחול. התפשטות הקודש אל הגבולין, אל חיי החולין, מבררת את מעלתו ואת השפעתו הגדולה לרומם את כל חיי החולין על מנת שתהא על טהרת הקודש. אבן השתיה שממנה הושתת העולם מקבלת משמעותה מן העוצמה וההיקף של העולם אותו השיתה בקדושתה. על כן מנורת המקדש בעלת שבעה קנים, שכן שאיפתה להשפיע מאורה על שבע החכמות הטבעיות המבררות ומבטאות את ההשפעה הקדושה.
מנורת החנוכה היא בעלת שמונה קנים שכן היא כפרט הצריך לכלל. אין כל משמעות לחיי חולין בלא שנחברם אל הקודש. על כן דוקא במנורה שבגבולין אנו מכריזים על הקודש שמעל לטבע שאלמלא הוא אין לטבע קיום ועמידה.
* * *
נחלקו בית שמאי ובית הלל בצורת הידור מצות הדלקת הנרות (שבת כ"א ע"ב), אם המהדרין מן המהדרין מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ומכאן ואילך פוחת והולך, כדעת בית שמאי, או שביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך, כדעת בית הלל.
מחלוקת זו מזכירה לנו שני היבטים בתהליך העובר על העולם.
מחד, הדורות הולכים ופוחתים. אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים (עי' שבת קי"ב ע"ב). גדולתם של גדולי ישראל הולכת ופוחתת.
מאידך, הדורות הולכים ומתפתחים, והעולם הולך ויוצא מבערותו. דברים שהיו בעבר נחלתם של יחידי סגולה, חכמי הדור, ידועים היום לכל אדם. ההשגה וההבנה מתפתחות עם הדורות.
כך כתב הרב קוק זצ"ל באגרותיו בבארו עניין זה (אגרות ראי"ה א', אגרת של"ב):
לאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד ירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו במהרה בימינו.
הירידה שישנה מדור לדור היא בפרטים – במעשים, בלימוד ובמידות של פלוני ואלמוני. אולם, הכלל כולו הולך ומתעלה. הקדושה, המצוות והחכמה של כל דור נבנים על גבי הבניין של הדורות הקודמים, ועל כן בכל דור, עם כל קטנותו, יש יותר אור תורה וקדושה מאשר בדורות הקודמים לו. בכלל כולו, ישנה התעלות.
מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל ביחס לנרות חנוכה, קשורה לשני המבטים על העולם, האם הוא הולך ומתעלה, או הולך ויורד. בית שמאי רואים את הירידה הגדולה של העולם. בעבר היו גילויי אלוקות גדולים כמו בריאת העולם, שהיא התגלות עליונה ביותר, מתן תורה, גילוי השכינה בבית ראשון וכדומה. הדורות פוחתים והולכים, הולכים ומתרחקים מן ההתגלות האלוקית בעולם. דבר זה מתבטא בנרות החנוכה, ההולכים ופוחתים. גילוי האור האלוקי בעולם הולך ופוחת, ואיננו זוכים היום לגילויים שהיו מנת חלקם של הדורות הקודמים.
בית הלל, לעומתם, רואים את התפתחות העולם. אמנם אין גילויים מרעישים, אך העולם כולו הולך ומתעלה, ובכך מגלה את האלוקיות הגנוזה בו. לא כגילוי חיצוני הבא אל העולם, אלא מתוך פנימיותו של העולם אנו הולכים וחושפים את האלוקיות, בתורה ובחכמה, בהבנה פנימית של דבר ה' ושל המציאות הטבעית, ההולכת ומגלה את סודותיה בפני האדם. אף נרות החנוכה, מן הנר הראשון דרך שאר הנרות, מבטאים את החכמות והמדעים הפועלים בעולם ומקדמים ומפתחים אותו עד לנר השמיני המעלה את כל המציאות כולה אל הקודש.
מחד, דורנו קרוב כבר לנר הראשון לדעת בית שמאי. עניי אנן, ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
מאידך, דורנו קרוב כבר לנר השמיני, לדעת בית הלל. גם בחכמת העולם ובמדעו אנו מגלים אלוקות, והעולם כולו, בחיצוניותו ובפנימיותו, מכריז והולך: "ה' הוא האלהים".
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם" (עי' עירובין י"ג ע"ב), ושני המבטים נכונים, והם מלמדים אותנו שתי צורות להתבוננות על היחס בין הדורות.
1 מעובד מחדש. לקוח מתוך הספר "משוש הארץ".