פרשת השבוע פרשת משפטים הרב יהושע ויצמןכ"ז בשבט ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



לאן אתה רץ?


במדרש תנחומא בפרשת משפטים1 דרשו את הקשר בין סוף פרשת יתרו לתחילת פרשת משפטים:

ודיינים צריכין לחמוצי דינייהו (=להיות מתונים בדין) כדדרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונים בדין שנאמר 'לא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים', ותנא 'אשר לא תגלה ערותך' וכי ערותן של כהנים מגולות היו והלא כבר נאמר 'ועשה להם מכנסי בד' אלא לומר לך כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין, שנאמר 'אשרו חמוץ' אשרי הדיין המחמיץ את דינו.

יש להבין, מדוע אין לפסוע פסיעות גסות במקדש, ומהו הקשר של דין זה לציווי המוטל על הדיינים "הוו מתונין בדין".
נעיין בעניין נוסף שנאסרה בו פסיעה גסה - השבת2:

מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול... בשלמא כולהו לחיי אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא... אלא כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת אמר לו וכי בחול מי הותרה שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי.

למסקנת הגמ', כפי שהבינו הפרשנים וכפי שפסק הרמב"ם3, אין לפסוע פסיעה גסה בשבת, כדי להבדיל בין הילוך של שבת להילוך של חול.
מהו העניין שלא לפסוע פסיעה גסה בשלושת הדברים: במקדש, בדין ובשבת?
האם ניתן לראות קשר בין שלושת ההדרכות?

מדוע על הדיינים להיות מתונים בדין? נראה, שמילת המפתח בעניין זה היא הקשבה. על הדיינים להקשיב היטב לדיון, ולא למהר לחרוץ דין. אפשר להרחיב עניין זה לא רק לטענות בעלי הדין. על הדיינים להיות קשובים, כדי שכל עניין הדין יתיישב על ליבם.
שלא לפסוע פסיעה גסה פירושו, אם כן, שלא למהר לעבור את העניין, אלא לפסוע בנחת, ולקבל מה שיש לקבל מן העניין.
על הכהנים לפסוע בנחת במקדש, עליהם לקבל מן המקדש, ולא למהר "לעבור דרכו". דברים שיש בהם ערך עצמי מלבד היעד, איננו רק עוברים אותם, אלא אנו מקבלים גם מן הדרך.
אדם הפוסע פסיעה גסה בשבת אינו מקבל מן השבת - "איידי דטריד למיפלט לא בלע" - כלי שפולט את שבלוע בו, אינו בולע, ואדם שפוסע פסיעה גסה כדי להגיע לאיזה מקום, טרוד בענייניו ואינו מפנה את מחשבתו לקבלה.
הרוצה לקבל מן המציאות, להקשיב לה ולהתמזג בתוכה - במקדש, בשבת ובדין - עליו להיות מתון, לפסוע בנחת.
הפסיעה הגסה גורמת לאדם שלא להקשיב למציאות, כיון שהוא טרוד בהגעתו אל היעד, וממילא אין הוא מקבל מן הזמן הקדוש - השבת, או המקום הקדוש - המקדש, ואין הוא יוכל להגיע לתפיסה שלמה של הדין ולפסוק דין אמת מתוך שאינו קשוב למתפרש בדין.

במסכת כלה ישנה הרחבה של הענין, שיכולה ללמד אותנו מעט על משמעות הציווי: "הוו מתונים בדין"4:

הוי דן את דבריך עד שלא תוציא אותם מפיך, חשוב מעשיך לדרך ארץ ותן שכר לפסיעותיך, והצדק לעולם עליך את הדין והוצא עצמך מן התרעומת, ודן את חברך לכף זכות אל תכריעהו לכף חובה.

במקור זה רואים קשר נוסף בין "תן שכר לפסיעותיך", לבין "ודון את חבירך".
על האדם לחשב את מעשיו, ולתת שכר לפסיעותיו - וכן לדון את חבירו לכף זכות.
ראשית, נראה שדברי הברייתא במס' כלה קשורים לציווי "הוו מתונים בדין", שכן ההדרכה העיקרית בדברי הברייתא היא לנהוג במתינות - בדיבור, במעשים, בפסיעות וביחס לחבריך.
נראה, אם כן, שהציווי שלא לפסוע פסיעה גסה בדין, של "הוו מתונים בדין", הוא ציווי לכל אדם ולא רק לדיינים.
כדי לדון אדם לכף זכות יש לנהוג במתינות - לשקול את כל הצדדים, ולהתחשב בשיקולים שאינם נראים בפעם הראשונה.
פירוש הדברים הוא, שכל אדם הוא דיין ביחס לחבירו. ההתייחסות שלך לחבירך, הצורה בה אתה מתייחס למעשיו היא בעצם חריצת דין, ולכן על האדם להיות מתון תמיד, לקלוט מהמציאות את כל התמונה כדי שהדין שהוא דן את חבירו יהיה דין אמת.
כך גם בציווי: "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו". אל תמהר לחרוץ דין על זולתך, נסה להגיע למקומו - לקבל את כל הפרטים על עניינו כדי שתוכל לדון אותו כראוי.
"הוו מתונים" - תמיד, כי בכל רגע אנו "בדין" - אנו שופטים את אשר אנו רואים5.




1 סימן ו'.
2 שבת קי"ג ע"א.
3 הל' שבת פכ"ד ה"ד.
4 מסכת כלה רבתי פרק חמישי.
5 ולמשפחת ישיבת מעלות נאמר: בעל הטורים מביא ש"מעלות" בגימטריא הוא "מתונים".


-------------------------------------------------------------------------------------------