מוסר על תפילה בציבור הרב יהושע ויצמןי"ג בשבט ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



על תפילה בציבור


הגמרא במסכות ברכות מספרת1:

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי, אמר ליה לא יכילנא, אמר ליה לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בר יוחי מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין.
תרגום: שאל רבי יצחק את רב נחמן: מה הטעם שמר לא בא לבית כנסת להתפלל, אמר לו (רב נחמן): איני יכול (מפני החולשה), אמר לו: יאספו מנין עשרה ויתפללו בביתו, אמר לו: קשה עלי הדבר להטריח את הציבור לביתי, אמר לו: ויאמר מר לשליח הציבור שבזמן שהציבור מתפללים יבוא ויודיע לו (ויתפלל עם הציבור),שאל אותו: מדוע כל ההשתדלות הזו, אמר לו: שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחי מהו שכתוב "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", מתי היא עת רצון, בשעה שהציבור מתפללים.

ר' יצחק מדבר על שלושה מישורים של תפילה בציבור:
א. מקום של הציבור - היית צריך לבוא לבית הכנסת.
ב. צבור אנשים - היית מכנס בביתך עשרה אנשים.
ג. זמן של הציבור - היית מתפלל בזמן שהציבור מתפללים.

המקום, הזמן והאדם מכונים בלשון ספר יצירה, "עולם, שנה, נפש", וכפי שכותב הכוזרי2:

כי שלשתם - עולם, נפש ושנה - עדים נאמנים הם על אחדות האלוה.

בעולמנו זה, מופיעים הדברים בצורה של פירוד. הזמן הוא מפורד - היום אינו אתמול ואינו מחר. כך גם המקום - כאן איננו שם, וכן האדם - כל האדם וכל יצור שונה מחברו.
דווקא בדברים נפרדים אלה ישנה עדות על אחדות האלוה. הכיצד? נתבונן, למשל, במקום. גודלו של המקום הוא אינסופי. פירוש הדברים הוא, שמקום מסוים, סופי ומוגדר, ועוד מקום כזה, ועוד, ועוד... מגיעים לאינסוף. התבוננות כזו נותנת הבנה רוחנית למקום. המקום הזה - המוגדר והסופי, הוא בעצם חלק מהאינסוף, ולכן יש בו ניצוץ של אינסופיות - יש למקום נשמה! מקורו של המקום הזה, הוא רוחני, וכך המקום מעיד על מקורו האחד של הדברים הנפרדים.
כך גם בזמן ובאדם - התבוננות עמוקה מגלה כי מקורם של הדברים הוא אחד, והוא הנותן משמעות לכל החלקים הנפרדים.
ככל דבר, גם תפילה בציבור מופיעה בשלושה רבדים אלה - תפילה עם הציבור, בבית הכנסת ובשעה שהצבור מתפללים. בתפילה כזו אנו לוקחים את הדברים הנפרדים, ומאחדים אותם בכך שאנו חושפים את המקור הרוחני של הכוחות האלה.
תפיסה כזו מחזקת אותנו בעניין התפילה בציבור. איך אפשר לעמוד מן הצד ולא להצטרף לעניין כה גדול ומרכזי?

בהמשך הגמרא בברכות3 מובא:

...שנאמר 'הן אל כביר ולא ימאס' וכתיב 'פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'' אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

הרב קוק זצ"ל4 מסביר, שתורה וגמילות חסדים מייצגים שתי צורות של שלמות. ישנה שלמות אישית של האדם, המתעלה ומתקדש - ושלמות זו באה על ידי התורה, וישנה שלמות של האדם הפונה אל הציבור, אל מה שמחוץ לו - וזוהי גמילות חסדים.
התפילה, ובמיוחד תפילה בציבור, היא המכריע ביניהם, הכולל את שניהם.
מצד אחד, תפילה היא עמידה של האדם עצמו מול ה', בבקשות אישיות, בהתבודדות והתעלות. אך, יחד עם זה, התפילה היא בציבור, והאדם שותף עם הציבור בענייניו. תפילה בציבור מלמדת את האדם ש"תכלית השלמות הפרטית היא רק שלמות הכלל".
זוהי הנקודה המיוחדת בישראל, שבה הפרטים מתכללים בכלל האומה, ולכן נחשב האדם כאילו "פדה לי ולבני מבין אומות העולם". תפילה בציבור היא התחברות של היחיד לכלל האומה. בכך תרם לגילוי כוחה של האומה, שהיא הוצאת הטוב מן הרע - הוצאת הנקודות האלוקיות מן העולם הזה, ומאומות העולם השולטות בו.
העוסק בתורה, בתפילה, ובגמילות חסדים פועל לגילוי הטוב במישור האישי הפרטי, במישור הציבורי - בינו לבין חבירו, ובמישור האלוקי - האדם מול אלוקיו.
כל המישורים הללו נכללים בתפילה בציבור, שיש בה כוח לפדות את הקב"ה ובניו מאומות העולם - להופיע בעולם את הנקודה האלוקית בכל עניין ובכל דבר.

על צורתה של תפילה בציבור ניתן ללמוד מדברי הגמרא5:

תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר 'לשמוע אל הרנה ואל התפלה' במקום רנה שם תהא תפלה.

ופרש רש"י:

במקום רנה - בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.

אבא בנימין בא בעצם לענות על שאלה: מדוע תפלה צריכה להיות בבית הכנסת, הרי עיקר התפלה היא בלחש, כל אחד לעצמו, ומדוע יש צורך לעשות זאת בציבור?
תשובת אבא בנימין היא כי "במקום רינה שם תהא תפלה". רינה היא שירות ותשבחות, וזה יכול להיעשות רק בציבור. שירה "בנעימת קול ערב" היא דבר שנובע מכך שישנו ציבור ששר ומשבח לה' וקול הציבור כולו הוא ערב. מתוך שירת הציבור ניגש כל אדם לתפלה שלו. הרינה שקדמה לתפלה הופכת גם את התפלה בלחש לתפלה בציבור - לתפלה שנובעת מתוך הציבור. אמירת פסוקי דזימרא בציבור, בקול רם ובנעימה, מהווה הקדמה מתאימה לתפילת שמונה עשרה הנאמרת ביחידות ובלחש.
כפי שראינו, התפלה בציבור מופיעה בשלושה מישורים: המקום, הזמן והאדם. שלושת המישורים האלה הופכים תפלה בלחש של כל אדם לתפלה בציבור. כאשר אדם מתפלל בזמן שהציבור מתפללים ובמקום שהציבור מתפללים, זו תפלה בציבור. את מישור הנפש (האדם) משלימים השירות והתשבחות, שאומרים הציבור יחדיו. אז הם מופיעים כציבור, ואז גם תפלת לחש נחשבת כתפלה בציבור.




1 ברכות ח' ע"א.
2 מאמר רביעי, כ"ה.
3 שם.
4 בעין איה שם.
5 ברכות ו' ע"א.


-------------------------------------------------------------------------------------------