מוסר אידיאלים ומעשים הרב יהושע ויצמן ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



אידיאלים ומעשים


הגמרא במסכת ברכות1 דנה בסדר הקדימויות בברכת "המוציא":

איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין, אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין... אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו מר בריה דרבינא, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך, אמר ליה מה שמך, אמר ליה שלמן, אמר ליה שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים.

מאמירתו של ר' נחמן בר יצחק: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים", נראה שישנו כאן ענין מעבר למחלוקת ההלכתית.
המחלוקת ההלכתית הזו רומזת לשני דברים, שתי הסתכלויות כלליות שיש צורך לעשות ביניהם שלום, וננסה להעמיק מעט בענין זה.
ישנה שלמה - וישנה פרוסה.
שלמה - שלמות. הדברים כפי שהם באידיאה, ברעיון.
כמו בלחם, השלמות נשארת בארון, וכאשר נגשים לאכול - אי אפשר לבלוע לחם שלם. ישנו הכרח לפרוס את הלחם לפרוסות.
כאשר האידיאל העליון נפגש עם המציאות המעשית - ישנו הכרח לפרוס אותו לפרוסות. אי אפשר לחיות את האידיאל בטהרתו במציאות המעשית, וצריך לחתוך ממנו חלקים, ולהרכיבו עם אידיאלים וצרכים אחרים.
השאלה היא, מה מובחר יותר, הדבר כפי שהוא באידיאה, או הצורה הקרובה לשימוש: שלמה או פרוסה - על איזה מהן מברך?
החידוש של ר' שלמן הוא, שניתן לעשות שלום בין שתי הדעות. אפשר להניח את הפרוסה בתוך השלמה וכך לשלב בין שתיהן.
כאשר אדם עסוק באידיאל, עליו לדעת שכדי ליישם אותו במציאות יש צורך לפרוס אותו - לוותר על חלקים, לקבוע סדרי עדיפויות וסולם ערכים.
וכאשר אדם עסוק במציאות המעשית, עליו לזכור שזו אינה התמונה השלמה, שישנו אידיאל עליון הכולל הרבה מעבר למה שניתן לפעול בתוך המציאות, ולאור האידיאל עליו לכוין את פעולותיו המעשיות.
צורת ההסתכלות הזו חשובה במישורים רבים, כלליים ופרטיים.
א. סמיכת גאולה לתפילה: הגאולה היא האידיאל - השלמות אליה אנו שואפים. התפילה, לעומת זאת, נקראת "חיי שעה", והיא עוסקת בהווה, עם כל בעיותיו וקשייו, הגשמיים והרוחניים.
סמיכת גאולה לתפילה היא חיבור בין שני העניינים הללו. לא ניתן להתפלל על צרכי השעה, בלי שיש ברקע את הגאולה - את היעד אליו צריך להגיע. אך לא ניתן גם לדבר על הגאולה, מבלי להתיחס לחיי השעה - כיצד בחיים המעשיים העכשויים, על כל מורכבותם, אנו מתקדמים לקראת אידיאל גדול ונשגב זה.
ב. סמוך להקמת המדינה היה דיון נרחב בשאלת ה"סטטוס קוו" - כיצד להתייחס לחילול שבת וכדו' במדינת ישראל.
ה"סטטוס קוו", כידוע, "צילם" את המצב שהיה בהקמת המדינה - והקפיא אותו. כך, למשל, ברוב הארץ אין תחבורה ציבורית, אך בחיפה יש, כיון שהיתה גם עד עכשיו.
היו רבנים שהתנגדו להסכם זה: כיצד אנו יכולים לחתום בידינו על כך שיהיה חילול שבת במקומות מסוימים?
מנגד, היו רבנים שתמכו בענין, מתוך שיקול של רווח והפסד - לפחות נרויח שברוב המקומות תישמר השבת2.
צד אחד תומך ב"שלמה" - אם אין זו השלמות, לא ניתן להצטרף לתהליך. אינני יכול לחתום על הסכם שאיננו שלם מבחינת התורה.
הצד השני, לעומת זאת, מחבר את ה"שלמה" עם ה"פרוסה". אמנם האידיאל הוא שלא יהיה כלל חילול שבת, אך בפועל, יש צורך לבחון איך להתנהג במציאות הקיימת. עדיף למזער נזקים, להרויח מה שאפשר, "לאכול את הפרוסה", וה"שלמה" נשארת באידיאל - בתפילה, בדרשות וכדו'. עלינו להתפלל לה' שנגיע לשלמות, ואף לדבר, לכתוב ולהעיר את הלבבות לציפיה זו, יחד עם התבוננות במציאות ובחינת הדרך המעשית שתוביל אותנו, שלב אחר שלב, אל השלמות.
גם כל אחד ואחד מאיתנו צריך להתרגל למורכבות זו בין ה"שלמה" וה"פרוסה".
ג. אדם לא מכוין בתפילה. מתוך ידיעתו כמה חשובה הכונה, וכמה אין ערך לתפילה מבלעדיה - הוא עלול להישבר - כיצד אוכל לכוון בכל מילה בתפילה? וכיצד אוכל להתפלל כל עוד אינני מכוין בצורה מלאה? גם כאן יש להניח "פרוסה בתוך השלמה". בשאיפה, עלינו לכוון בכל מילה, ולא לוותר כלל, אך במציאות יש לשמוח במה שיש, ולפעול בצורה הדרגתית: יתחיל מכוונה בברכה אחת, ומכאן ימשיך לברכות אחרות. יתחיל בכוונה כשאומר שם ה', ואח"כ יוסיף עוד, וכדו'. חוסר היכולת ליישם את האידיאל לא צריך לשבור אותנו, אלא לגרום לנו לשמוח במה שהשגנו בדרך אל האידיאל, ולבנות מהלך הדרגתי של התקדמות.
ד. גם בלימוד אנו נתקלים בעניין זה. כולנו שואפים לשלמות: סיום הש"ס, למדנות מעמיקה, הבנת עמקי סודותיה של תורת ארץ ישראל, ועוד. זוהי שאיפה שקשה ליישם אותה - ואדם עלול להישבר. ללמוד כפי שצריך - אינני יכול, וללמוד כפי שאני יכול - אין לזה ערך, כי זה איננו שלם.
גם כאן - צריך לחתוך את ה"שלמה" לפרוסות: ראשית ללמוד היטב פשט, לדעת מהי קושיא ומהו תירוץ, וכיצד להתייחס למחלוקות. לאחר מכן להתקדם בהבנת הסברות, בלימוד ראשונים ואחרונים ולמעלה בקודש, אך לאורך כל הדרך לא לזלזל בפרוסות - מה שהשגת הוא טוב, וצריך לשמוח בו, יחד עם המשך השאיפה לשלמות ולהשגות רוחניות.
ה. גם בתשובה אנו מוצאים עניין זה3:

התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והצבוריות, היא מצות ד' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בעולם ובחיים.

אדם שלא מסתפק בתשובה חלקית, שתופס רק את הצד שהיא "קשה שבקשות", לא ישיג כלום, אך אדם ששואף לשלמות ויחד עם זאת מבין שגם להרהור תשובה יש ערך, שעצם הצער על הנפילה בחטא גם הוא דבר גדול - יצליח להתקדם ולהתעלות.
האומר "הכל או לא כלום" - משיג את הכלום.

"שלמה משנתך" - התפיסה הזו גורמת לשלמות פנימית, להשלמה של האדם עם עצמו. הוא שומר על מה שיש בו, יחד עם השאיפות הגדולות הנמצאות ברקע.
עלינו לשאוף לשלמות, המורכבת מן ה"שלמה" וה"פרוסה", מן האידיאל הגדול יחד עם דרך יישומו בעולם המעשה.




1 ל"ט ע"ב.
2 כך פסק, למשל, הר' ישראלי זצ"ל.
3 הקדמה לאורות התשובה.


-------------------------------------------------------------------------------------------