פרשת השבוע פרשת מטות מסעי הרב יהושע ויצמןכ"ד בתמוז ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



די לכיבוש?1


האם ישנה מצוה לשבת בארץ ישראל?
הרמב"ם, כידוע, לא מנה מצוה זו כאחת מתרי"ג המצוות.
הרמב"ן, לעומתו, מנה את ירושת הארץ וישיבתה, וזו לשונו2:

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי ל"ג ורמב"ן שם) 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ'. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך (דברים א) 'באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם' ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום...
ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד וכעי"ז כתובות ק"י ע"ב, מלכים ספ"ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים' וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב, כ"ט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה 'וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות' אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

על פי הרמב"ן ישנה מצוה על עם ישראל לכבוש את הארץ וליישב אותה. גם ישיבת כל יחיד מישראל בארץ ישראל, הוא חלק ממצוה לאומית זו, כפי שכותב הרמב"ן בסוף דבריו.
מהו שורש המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן?
בתוך דבריו במצוה זו כותב הרמב"ן:

ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעת עממים שנצטוו לאבדם שנאמר (ס"פ שופטים) 'החרם תחרימם'. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות...

הרמב"ן מביא דעה, הטוענת כי המצוה שנצטוינו בתורה איננה מצוה לכבוש את הארץ, אלא מצוה להילחם בשבעת עמי כנען שישבו בארץ ולאבדם.
הרמב"ן דוחה את טענה זאת, ואומר שגם כאשר אין מצוה להרוג שבעה עממים, נשארת המצוה לכבוש את הארץ.
נראה, כי הדעה שאיתה מתמודד הרמב"ן היא דעת הרמב"ם, ואם כן, הרי שמחלוקתם היא האם ישנה מצוה להילחם כדי לכבוש את הארץ מידי האומות, כדעת הרמב"ן, או שהמצוה היא להילחם כדי להרוג את שבעת העממים שיושבים בארץ, כדעת הרמב"ם.
עיון בשיטתם, כאן ובמקומות נוספים, מלמד שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בהבנת המושג "מלחמה".
לדעת הרמב"ן תפקידה של מלחמה הוא לכבוש ארץ מידי האויב.
ביטוי לשיטה זו מופיע בדברי הרמב"ן בפרשת השבוע. מלחמת מדין, המופיעה בפרשה, היתה כדי לנקום את נקמת המדיינים, ולא כדי לכבוש את ארצם. ואכן הרמב"ן מסביר, שמסיבה זו דיני מלחמה זו שונים ממלחמות אחרות, בהן כבשנו ארץ3:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב', ל"ה) 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו'. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו', י"א) 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ואמרו רבותינו (חולין י"ז ע"א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

הסיבה שרק במלחמת מדין היו צריכים להגעיל את הכלים, בניגוד למלחמת סיחון ועוג, למשל, היא שמלחמת מדין אינה מלחמה ממש, כיון שלא לקחו את ארצם, ולכן כלי האויב נאסרו במלחמה זו, אף על פי שהותרו במלחמות אחרות, שהן כבשו ישראל חלקים מארץ ישראל.
באותו אופן מסביר הרמב"ן את דברי המדרש4:

בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים בקש לזנבן הוציאו לו אפיסטולי שלהם (דברים ב') 'רב לכם סוב את ההר וגו'', פגע במואביים בקש לזנבן והוציאו לו אפיסטולי שלהם (דברים ב') 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', באותה שעה שלח יואב אצל דוד אמר לו פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבן הוציאו לי אפיסטולי שלהם 'רב לכם', במואביים והוציאו לי אפיסטולי שלהם 'אל תצר את מואב', באותה שעה לא נהג דוד כבוד מלכות בעצמו אלא עמד והעביר פיפורין מעליו ועטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו והלך לו אצל סנהדרין אמר להם רבותי לא באתי לכאן אלא ללמד אם נותנים אתם לי רשות אני מלמד, שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה ופגע באדומיים והוציאו לו אפיסטולי שלהן 'רב לכם', והלא הם פרצו את הגדר תחלה?! (שופטים ג') 'ויאסוף אליו את בני עמון'. פגע במואביים ובקש לזנבן והוציאו לו אפיסטולי שלהן, 'אל תצר את מואב', והם לא פרצו הגדר תחלה?! (במדבר כ"ב) 'וישלח מלאכים אל בלעם ועתה לכה ארה לי'.

שואל הרמב"ן: אם ישנו איסור להילחם נגד מואב, כיצד הטענה ש"הם פרצו את הגדר תחילה" מבטלת מצוה זו?
ועונה על כך הרמב"ן5:

והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתנו מנועה מכם, ואדוננו המלך דוד עליו השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם... אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם. והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות ל"א) 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים' אף על פי שאין לנו בארצם חלק ונחלה.

כלומר, גם כאן מסביר הרמב"ן בצורה דומה: כיון שדוד רצה להינקם מהם ולא לכבוש את ארצם, הרי שאין זו מלחמה שאסרה התורה, ולכן הותר הדבר.
מול דבריו של הרמב"ן, נראה שסובר הרמב"ם אחרת.
כך כותב הרמב"ם על מטרתה של המלחמה6, בהסבירו מה אומר הכהן משוח המלחמה ללוחמים:

...ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בתורה ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות.

מטרת המלחמה היא, לדעת הרמב"ם, להינקם מהסכלים, כלומר: המלחמה מכוונת נגד אנשים רעים ולא כדי לכבוש ארץ מידם.
נראה, שכך הבין הרמב"ם גם את המלחמה על ארץ ישראל, שתפקידה הוא להרוג את שבעה עממים ולא לקחת את ארצם מידם7:

היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון.

כלומר, אנו מצווים להשמיד את שבעה עממים, מצד רשעתם ואמונתם הפסולה, אך לא נצטוינו לכבוש את ארץ ישראל מידם כמצוה עצמית.
סיכום: המחלוקת על מצות המלחמה על הארץ נובעת ממחלוקת כללית יותר על מהותה של המלחמה, האם היא נועדה לכבוש ארץ, או להילחם נגד הרשעים.

מבט לאחור, על ההיסטוריה של מדינת ישראל, מלמד כי המציאות "פסקה" כרמב"ם. מדינת ישראל לא פתחה במלחמה כדי לכבוש חלק כלשהוא מארץ ישראל, אלא רק כדי להגן על עצמה מידי אויביה. עם זאת, מלחמות אלה הביאו גם לשחרור חלקים מארץ ישראל והרחבת קיום מצות המלחמה גם לדעת הרמב"ן.




1 מבוסס על פי החוברת "ארץ החיים" שכתב ראש הישיבה, עמ' 14 והלאה.
2 הוספות למצוות עשה, ד'.
3 רמב"ן על במדבר ל"א, כ"ג.
4 בראשית רבה פרשה ע"ד, ט"ו.
5 בסוף הוספותיו למצות לא תעשה.
6 מצות עשה קצ"א.
7 מצות עשה קפ"ז.


-------------------------------------------------------------------------------------------