מוסר מה טבו אהליך יעקב הרב יהושע ויצמןי"ד באלול ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



מה טבו אהליך יעקב


המשנה אומרת1:

לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון.

הגמרא מביאה מקור מן התורה לדין זה2:

מנהני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא (במדבר כ"ד): "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו", מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה.

בלעם, שראה שאין אהליהם של ישראל מכוונין זה כנגד זה ובירך אותם, הוא המקור לכך שאין לו לאדם לפתוח פתח כנגד פתחו של חבירו.
הרשב"ם במקום מפרש:

וירא את ישראל שוכן - ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר 'מה טובו אהליך וגו'' שאין פתחי אהליהם מכוונים

כלומר, כתוצאה ממה שראה במחנה ישראל, אמר בלעם: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל".
על דברי רשב"ם אלו שואל בספר "אור הישר"3, מגמרא במסכת סנהדרין.
הגמרא שם אומרת4:

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - (במדבר כ"ד) "מה טבו אהליך יעקב", לא תשרה שכינה עליהם - "ומשכנתיך ישראל", לא תהא מלכותן נמשכת - "כנחלים נטיו", לא יהא להם זיתים וכרמים - "כגנת עלי נהר", לא יהא ריחן נודף - "כאהלים נטע ה'", לא יהיו להם מלכים בעלי קומה - "כארזים עלי מים", לא יהיה להם מלך בן מלך - "יזל מים מדליו", לא תהא מלכותן שולטת באומות - "וזרעו במים רבים", לא תהא עזה מלכותן - "וירם מאגג מלכו", לא תהא אימת מלכותן - "ותנשא מלכתו". אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר (דברים כ"ג) "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך", קללה, ולא קללות.

ר' יוחנן מפרש את הביטוי "אהליך" שבפסוק, על בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואילו הרשב"ם מסביר את דברי ר' יוחנן בבא בתרא, ש"אהליך" הכוונה לבתים הפרטיים של כל אחד ואחד מישראל, שלא היו מכוונים זה כנגד זה. ישנה, אם כן, סתירה בדברי ר' יוחנן.
בפירוש הרי"ף על עין יעקב מבאר, שהדרשה בגמרא איננה קשורה כלל לפסוק "מה טבו אהליך יעקב", אלא מקורה הוא במילים "שוכן לשבטיו". המילה "שוכן", שנאמרה בלשון יחיד, מלמדת שהכוונה לכל אחד ואחד מישראל ששוכן לבדו, ולא פותח פתח כנגד חבירו. ישנו בפסוק שילוב: "שוכן לשבטיו": - אמנם כל אחד שוכן לעצמו - אך זה "לשבטיו", כחלק מן הכלל.
הכלל בעם ישראל אינו מטשטש את ייחודם של הפרטים, ולכן אף במחנה ישראל, המסודר בצורה כללית, כל אחד "שוכן" לעצמו ואינו פותח פתח כנגד חבירו. לכל אחד יש את חייו הפרטיים, כחלק מן המסגרת של מחנה ישראל הכללי.
אולם, נראה שאפשר ליישב גם את דעת הרשב"ם.
המילה "אהליך" מתפרשת גם כאהלים פרטיים, וגם כבתי כנסיות ובתי מדרשות. בעומק - הם קשורים זה בזה. יש בפסוק שתי צורות על אוהל, ששתיהן מחויבות המציאות.
ראשית, "אהליך" - הבתים הפרטיים. לכל אדם יש את חייו הפרטיים, בהם הוא מתכנס בביתו ואיש אינו רואהו. "אין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה". אדם זקוק לזמן בו הוא נמצא לבדו, מוסתר על ידי מחיצות הבית, ומתייחד עם עצמו ועם משפחתו.
אולם, אם זה יהיה האוהל היחיד, עלולות להתפתח תכונות שליליות אצל האדם, ולכן צריך - "אהליך" - בתי כנסיות ובתי מדרשות, שבהם האדם נפגש עם חביריו, בהם הוא אינו מתבודד ואינו מסתגר.
אם העובדה החיובית, שאין פתחיהן מכוונים זה לזה, הופכת לאופי ולדרך חיים, שבה כל אחד חי את חייו ואינו פתוח כלל לחברה ולסביבה, אז זו בעיה ותופעה שלילית.
"מה טבו אהליך יעקב" - פירוש, שאתם יודעים מתי לפרש את המילה "אהל" כבית פרטי, ומתי כבית כנסת ובית מדרש. ישנו בחייכם שילוב נכון של חיי הפרט וחיי הכלל.
הדברים מתבארים על פי הגמרא בברכות5:

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע, שנאמר: (ירמיהו י"ב) "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל".

הביטוי "שכן רע" תמוה. מה הקשר בין העובדה שאדם לא בא לבית הכנסת, ליחסי השכנות שלו? היה מתאים לומר "אדם רע", אך מה זה נוגע לאיזה סוג של שכן הוא?
המהר"ל מבאר6:

בארו כי מי שאינו הולך לבית הכנסת נקרא שכן רע, ויש לפרש שהוא שכן רע אל בני אדם, וזה כי בית הכנסת בו מתאספים בני אדם להתפלל, והנה שמו מעיד כי הוא המקום מוכן שיתאספו ביחד בני העיר להתפלל ליוצרם והתפלה מיוחדת שתהיה באסיפה בצבור, ואם אינו נכנס לשם הרי אינו מבקש החבור והאסיפה הזאת להתאסף לתפלה, וזה נקרא שכן רע כי כן ענין שכן רע שהוא פורש מן שכנו שהוא עמו.

המילה "שכן" מבטאת את יחס האדם לסביבתו. הלכות שכנים עוסקות במחיצות שיש להקים בין אנשים כדי שיוכלו לחיות יחד, ובכך ש"אין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה".
הגמרא מלמדת אותנו, שאם השכן נשאר סגור במחיצותיו ואינו בא לבית הכנסת, אינו נפגש ומתערה בסביבתו - הרי שהוא שכן רע. ישנה בעיה גם ביחסי השכנות שלו.
שתי הדרשות על הפסוק תלויות זו בזו. לא ניתן לומר ש"אהליך" זה הבית הפרטי, ולהשתבח בכך שאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה, אם אין שלב נוסף של "אהליך" - בתי כנסיות ובתי מדרשות, בהם באה לידי ביטוי החברה, ולא רק האדם הפרטי.
חסרון ביחס לבתי כנסיות, גורר חסרון גם בביתו פרטי של האדם, והוא מוגדר כ"שכן רע", כיון שהוא לא יודע כיצד להתקרב לאנשים אחרים ולהתחבר אליהם.

נראה, גם בשני דברים אלה אין די. ישנו שלב נוסף, מעבר לחיים הפרטיים ומעבר להתאגדות הקהילתית בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כפי שעולה מהמשך הגמרא בברכות:

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא! אמר ליה, הכי אמר רב חסדא: מאי דכתיב (תהלים פ"ז) "אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" - אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

ישנו דבר שאהוב יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ומהו? "שערים המצויינים בהלכה". משמעות הדברים מבוארת על ידי הרב קוק זצ"ל בעין איה7:

והנה התיחדות ישראל בסגולתו אי אפשר לבא בהיותינו בגלות ביחוד, על ידי ההזמנה לשעה לעבודת ה' בבית הכנסת, או אפילו במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כי אם הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל על פי דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ה' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לה', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית.

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ישנה התיחדות לשעה לתפילה ולתורה, והיא חשובה ביותר אך עדיין איננה המטרה.
המטרה היא התאחדותו של כל עם ישראל לחיים על פי דרכה של תורה, בכל תחומי החיים - בחיי הפרט והמשפחה, במאכל ובמלבוש, ועוד.
בתי הכנסיות והמדרשות משפיעים לשעה, ואין בכך די כדי לאחד את כלל ישראל סביב דרכה של תורה - שזהו האידיאל. "שערים המצויינים בהלכה" - גם השער, המקום הפתוח, הציבורי, יהיה מצוין בהלכה, ניכר בהליכתו לאור דבר ה'.
כשבית המקדש קיים, הרי שהשפעתו מאחדת את כל ישראל סביבו, ובשובם לביתם - שבים הם מאוחדים ומחוזקים בדבר ה'. כשחרב בית המקדש, הדבר שמאחד את ישראל זה "ד' אמות של הלכה" - העובדה שהליכות החיים של כלל ישראל מודרכות לאור דרכה של תורה.
בתי כנסיות ובתי מדרשות הם חשובים ביותר, אך אינם המגמה הסופית. המגמה היא שזה ישפיע בחוץ, בשער, על כלל ישראל, ולא רק על מי שנמצא בבית הכנסת.
הגמרא בסנהדרין אומרת שכל ברכותיו של בלעם חזרו, חוץ מ"מה טבו אהליך יעקב". את זה אי אפשר לבטל, ועל זה אי אפשר לוותר.
הערובה היחידה לקיומו של עם ישראל, היא קיומם של בתי כנסיות ובתי מדרשות בתוכו, בהם מגבש עם ישראל את דרכי החיים שלו, ודרכם הם מופיעים בשער, ומשפיעים על כלל ישראל.
ישנם שלבים בחייו של האדם ושל העם, בהם הוא בבתי כנסיות, בהשפעה סביבתית מצומצמת. אך גיבוש הדרך שנעשה בהם, אינו מספיק. יש הכרח בעליה לשלב הבא, שלב כלל ישראל - "שערים המצויינים בהלכה".
השפעת בתי המדרש חייבת לצאת החוצה, ולהשפיע על דרכי החיים של האומה, בכל תחומי החיים.




1 בבא בתרא פ"ג מ"ז.
2 בבא בתרא ס' ע"א.
3 להרב שמואל יצחק הילמן, חותנו של הרב הרצוג.
4 סנהדרין ק"ה ע"ב.
5 ברכות ח' ע"א.
6 נתיב העבודה פרק ה'.
7 ברכות פרק א', פסקא צ"ט.


-------------------------------------------------------------------------------------------