מוסר וכל מעשיך יהיו לשם שמים הרב יהושע ויצמןכ"א באלול ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"1


הרמב"ם ב"שמונה פרקים" כותב2:

ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול, וכשתזדמן מציאות האדם שזה ענינו, אני אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר, שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד, ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר אלא שהפועל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה, והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה, ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא, ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו, באמרו (דברים ו', ה'), "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", רצונו לומר, בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר (משלי ג' ו'), "בכל דרכיך דעהו", ופירושו חכמינו, זכרונם לברכה, ואמרו (ברכות ס"ג), "אפילו לדבר עבירה", רצונם לומר, שתשים לפועל ההוא תכלית, והיא האמת, אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד.
וכבר כללו חכמינו, זכרונם לברכה, זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות, מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו, תדע שנאמר בכח אלהי בלא ספק, והוא אמרם בצואתיהם "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

המעלה שכל מעשיו של האדם יהיו מכוונים לשם שמים, היא מעלה עליונה ביותר, שרק מעט אנשים מגיעים אליה. חז"ל כללו את כל דברי הפילוסופים והחוקרים במשפט קצר, שנכתב בכח אלוקי: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
דברי הרמב"ם על עומקו והיקפו של המשפט מזכירים את דבריו בהקדמה לפרק חלק, שם חילק הרמב"ם את בני האדם לשלש כתות על פי יחסם לדברי חז"ל:

והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאד עד שאין ראוי לקרותם כת אלא כמו שיאמר לשמש מין ורק היא יחידי, והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמיתיים למאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחיבוריהם הם מורים על שלמותם וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעת הנמנע ומציאות המחוייב להמצא, וידעו כי הם עמי הארץ אינם מדברים התולים ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל כי הוא זה דרך החכמים הגדולים...

מעטים האנשים שמבינים שחז"ל כיוונו בדבריהם לדברים עמוקים.
אדם שנפגש פעמים מספר עם עומק דברי חז"ל, יש לו אמון שדבריהם עמוקים ונשגבים, והוא יודע שכשאינו מבין - כנראה הבעיה בו ולא בחז"ל והוא מנסה להעמיק עוד.
"עדות ה' נאמנה מחכימת פתי"3. מי שעדות ה' נאמנה בעיניו, מי שיש לו אמון בתורה ובחז"ל כי דברו בכח אלוקי ולא אמרו דבריהם לריק - לא ירתע מקושיות וסתירות. להיפך, הן ידרבנו אותו להעמיק יותר ולחקור יותר, וכתוצאה מכך - להחכים יותר. לא ניתן להחכים ולהגיע לעומק דברי התורה, ללא אמון באלוקיותם של דברי התורה וחכמים.
ננסה להעמיק מעט בדברי חז"ל ולחשוף מעט מזעיר מכוונתם במאמרם "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
החידוש הגדול במשפט, הוא המילה "כל".
כמעט כל אחד עושה חלק ממעשיו לשם שמים. הוא מתפלל, מברך, נותן צדקה ולומד תורה, וודאי שמעשיו אלו הם לשם שמים.
אולם, כמעט כל אדם עושה חלק ממעשיו לצרכי עצמו. הוא אוכל וישן, נח ומטייל, קורא ושומע חדשות. החידוש הגדול והקשה הוא לעשות את כל המעשים לשם שמים.
אחד העניינים שמקופלים במשפט זה, הוא החשיבות בכך שכל החיים יהיו מרוכזים במטרה עליונה אחת. על האדם לבנות את חייו כך שתהיה מטרה מרכזית אחת שלשמה הוא חי, והיא זו שמוציאה אל הפועל את כל כוחות נפשו וגופו.
"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"4. הדבר היחיד שיכול לכלול את כל האדם - את כל כוחות נפשו - זה יראת שמים. כל מטרה אחרת היא חלקית, ולכן האדם משקיע בה רק חלק מכוחותיו, וישנם כוחות שעוסקים בדברים הסותרים למטרה או שאינם קשורים למטרה. ממילא כוחות אלה מתנוונים או מתחככים זה בזה, והאדם לא מגיע למטרתו בשלמות.
כשלאדם ישנה מטרה חלקית, הרי שישנם ימים או תקופות בהם הוא אינו עוסק במטרתו, והוא "בחופש". זה יוצר אצל האדם שניות ופיצול אישיות, כיוון שחלק מן החיים מוקדש למטרה מסוימת, ובחלק אחר הוא חי בצורה אחרת.
הדבר היחיד שיכול לכלול את כל האדם נמצא מעל לאדם - לחיות את כל החיים לשם שמים.
במחשבה ראשונית זה נראה קשה ואף מפחיד. יש המרגישים כי זה גורם לצמצום בכך שכל החיים מרוכזים בענין אחד.
בעומקם של דברים - ההיפך הוא הנכון. דבר זה מביא להרחבה והגדלה ולרוממות נפשו של האדם, שכן כל כוחותיו פועלים ללא סתירה וחיכוך, לצורך דבר עליון ולא למטרה חלקית.
זוהי אמנם מטרה נשגבה, שרק "מעט מזעיר" ישיגוה, אך אין זה סותר את חשיבותה ואת הצורך להתקדם בכיוון המטרה.

הרב קוק זצ"ל באורות הקודש כותב5:

הויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית, של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי הזמן רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים. וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה, ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן בעומק האמת בעדה. הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלא מובנם. השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות, ומוחה דמעה מעל כל פנים.
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.

הרב מדבר על צורת חיים עליונה, ואנשים שהכירו את הרב מספרים שהוא אכן חי כך.
כל רגע ורגע, כל יום ויום שעובר על האדם, הוא חלק מן הנצח, ורק כך ניתן לחיות באמת את הרגע למלוא משמעותו. אדם שחי כך, יודע כיצד להתיחס לכל דבר שמגיע אליו מתוך תפיסה נצחית.
האנשים הגדולים אכן מתייחסים לדברים קטנים, הם חיים את הרגע ולא מתעלמים ממנו, אך הם עושים זאת "בדרכים של גדלות".
גדלותו של האדם איננה בכך שאין לו רגעים קטנים, שהוא אינו עסוק בשאולת קטנות ורגעיות. אדם גדול עוסק בדברים קטנים, אך בגדלות. הרגע אינו מעמעם את הנצח שהוא מהוה ניצוץ ממנו.
גם כשהוא מתעסק בקטנות, הרי שהוא ניגש לכך כאדם גדול, ומתייחס לכך כחלק ממערכת החיים הגדולה שהוא חי בה.
משל למה הדבר דומה?
שני סוגי לוחות שנה יש, לוח קיר ולוח כיס.
בלוח קיר - כל יום שעובר נתלש ונעלם. אין יחס בין היום שהיה לימים שיבואו. הרגע תלוש מהנצח.
בלוח כיס - בכל יום נושא איתו האדם את השנה כולה. בבחינת "'בא בימים' - בא וכל ימיו עמו". כל יום מקושר לימים שלפניו ושלאחריו, וכולם נסקרים בסקירה אחת. כל רגע הוא חלק מן הנצח ואינו עומד לבדו6.
גם בעין איה מתייחס הרב קוק זצ"ל לנושא זה7:

שלמות האדם תלויה, באשר תהיה לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלית העליונה הזו כללוה חכמינו האלהיים באמרם "כל מעשיך יהיו לשם שמים". כדברי הרמב"ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית, ולא השלימוה, והם ז"ל ספרו לנו בקיצור הנמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו גם כן רגשי לבבו ושאיפותיו על פי זאת התעודה הנכבדת ועל פי זה יסדר גם כן כל מעשיו לתכלית הנכבדה, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושית. אמנם דרכי ההפסד המה, באשר יאבד דרך, ותעקר משכלו המטרה הראשית, אז ממילא ההרגשות הנפשיות הן פועלות באדם, תחת שהיו פועלות את תכלית טובה, יעלו בתהו ויפעלו פעולתן בלא תכלית כי אם לפי התעוררות הכוחות החמריים, שאין להם מצד הרגשתם תעודה, כי אם נעימות החוש של שעה. ובאשר נפש האדם תבחל מלהיות כאניה מטורפת בלא שום מטרה, וכאשר עזב את התכלית העליונה שהיא באור השי"ת, והתרחק ממנה, אז ממילא יבקש לו איזו מטרה, וימצא בדמיונו מטרה כוזבת המביאה אותו לאבדון, בהיות תכליתה איננה... השלימות האנושית ורוממותה, כי אם השפלתה ורדתה מרום ערכה.

שלמות האדם היא כאשר יש לו מטרה עליונה, שכלית, שכל כוחות נפשו משועבדים אליה.
פעמים רבות אנו מבינים בשכלנו כי דבר מסויים הוא טוב, אך הרגש מתקומם ואינו רוצה בכך. זוהי סתירה בין המטרה השכלית לכוחות הרגש שאינם משועבדים לה.
אצל אנשים גדולים ניתן לראות כיצד הרגש פועל לטובת המטרה השכלית.
אצל הרצי"ה קוק זצ"ל, למשל, היה הדבר בולט.
בשיחת מוצאי שבת, קודם הבדלה, היה ברוממות הנפש, מחייך ושמח, כיאה לשבת קודש. אולם, מיד לאחר הבדלה, פרץ בבכי מעומק הלב, על שמועה רעה ששמע בשבת. זוהי שליטה של השכל על הרגש. כאשר צריך לשמוח - ישנה שמחה אמיתית, וכאשר צריך לבכות - זהו בכי מעומק הלב.
נכחתי פעם אחת בהדלקת נרות חנוכה אצל הרצי"ה זצ"ל. כאשר זימר "מעוז צור" לאחר ההדלקה, היתה התאמה מוחלטת בין מילות השיר לבין רגשותיו. כששר על צרות עם ישראל - בכה, וכששר על הגאולה ועל הניסים - שמח והתרונן. שוב - הרגש פועל בהתאם למה שמבין השכל.
זוהי דרגה עליונה ביותר של שליטה, אך אנו יכולים לנסות להתקדם לקראתה. לא לתת לרגש לשלוט, אלא לשכל, ולנסות לכוון את הרגשות בהתאם.
בהמשך הדברים8 כותב הרב, על דברי הגמרא9:

תניא, סומכוס אומר: כל המאריך באחד - מאריכין לו ימיו ושנותיו.
אריכות החיים נאותה למי ששם לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שיתרבה ערך האמצעיים שמגיעים אותו אל מטרתו יגדל ערך מטרתו. על כן צריך שיחיה חיים ארוכים כדי שיוכל להרבות בהצעות המגיעות אל התכלית. מה שאין כן מי שאין לו בחייו מטרה, אם כן כל רגע בחייו בודד הוא, ומאחר שהם עוברים, אין הבדל בין רב למעט ואורך או קוצר.

אריכות הימים היא ברכה כאשר החיים מתקדמים למטרה מסויימת, ובכל יום שעובר בונה האדם נדבך נוסף במטרה שלשמה הוא חי.
אולם, החי את חייו ללא מטרה, הרי שכל יום בודד ואינו קשור לימים אחרים, שכן אין דבר המאחד אותם, אם כן - אין הבדל אם יחיה חיים קצרים או ארוכים, שכן תוספת ימים לחייו לא תועיל מאומה.

עלינו לבנות את חיינו לאור המטרה שלשמה נבראנו - "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור", ובכך חיינו יהיו שלמים, הרמוניים ומאוחדים.




1 אבות פ"ב מי"ב.
2 סוף פרק חמישי.
3 תהילים י"ט, ח'.
4 קהלת י"ב, י"ג.
5 אורות הקודש ב', עמ' שע"ז.
6 בעולם המודרני ניתן להמשיל זאת להבדל בין שעון מחוגים - בו רואים את הדקה הנוכחית ביחס לכל היום, לשעון דיגיטלי - בו כל דקה עומדת לעצמה. ייתכן שיש בכך סמל לתפיסת העולם המודרני, החסר אידיאה מרכזית אחת שתרכז ותרומם את כל הפרטים...
7 ברכות פרק ב', פיסקא ב'.
8 שם, פסקא ג'.
9 ברכות י"ג ע"ב.


-------------------------------------------------------------------------------------------