מוסר עולמו של שיכור הרב יהושע ויצמןב' בכסלו ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



עולמו של שיכור


ההוא תלמידא דהוה חסיד והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא, ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה באבנים ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא (=תלמיד אחד היה חסיד, והיה לו אבא שהיה שותה הרבה יין, ובכל פעם שהיה נופל בשוק, היו באים נערים ומכים אותו באבנים ובצרורות, וצועקים וקוראים אחריו: "ראו שיכור"), וכשראה בנו החסיד הוא מכלים ושואל את נפשו למות, ובכל יום אומר לו אבא אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך, והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומישנו במטתו ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר (=בוץ) בפניו ובתוך פיו. כשראה זה החסיד אמר בלבו אלך לאבא ואביאנו לכאן, ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן, הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד, אבא, בשביל זה קראתיך, אלא שתראה החרפה שעושים לזה כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין, אמר לו בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה. כששמע החסיד הלך לו במפח נפש1.

שתי נקודות העולות בקריאת המדרש:
א. מה אנו היינו מציעים לבן לעשות כדי לטפל באביו? הגישה ה"פוסטמודרנית" היתה אומרת: מי אמר שזה רע? האב הולך בגישה זו: "אין לי גן עדן אלא זה", אני נהנה מזה, לי זה טוב, ולא אכפת לי איך זה נראה בעיני המתבונן מבחוץ.
המדרש, כדרכה של תורה, קובע מה טוב ומה רע. לשתות לשוכרה זה דבר רע, והבן הולך בדרך טובה בכך שהוא מנסה למנוע מאביו את השתיה. התורה איננה נותנת לכל אדם לקבוע סולם ערכים משלו אלא קובעת את סולם הערכים שכל אדם מחויב לו.
ב. יש להתבונן בדרכו החינוכית של הבן, שהצליחה במובן מסוים. הבן מבין שאיננו יכול לשנות את אביו מן הקצה אל הקצה, ולגמול אותו מהרגלי השתיה שלו. לכן הוא מסתפק במועט - תשתה בבית ולא בבית היין, ואל תבזה את עצמך ואותי. הבן מצליח להכנס לעולמו של האב, ומתוך עולם זה ליצור שינוי. אי אפשר לשנות התנהגות של אדם ללא כניסה לתוך עולמו, והבן מבין זאת ולכן מצליח לשכנע את אביו.

עיקר המסר של המדרש נעוץ, כמובן, בהתנהגותו של האב, ולא בתגובותיו של הבן.
מה אנחנו צריכים ללמוד מסיפור זה?
הרמב"ם, בהקדמה לפרק חלק, מתאר שלוש כתות ביחס לדברי חכמים.
הראשונה, הכוללת את רוב האנשים, המאמינים לדברי חכמים כפשוטם, אף אם הם מנוגדים להגיון ולמציאות העולם, וחושבים שכל דברי חכמים מובנים על פי פשטם.
השניה, הכוללת גם היא אנשים רבים, שמתוך שהבינו דברי חכמים כפשוטם, וראו דברים המנוגדים להגיון ולמציאות, הם לועגים לדברי חכמים ומבזים אותם.
הכת השלישית ואנשיה מועטים ביותר, כוללת אנשים שנפגשו עם גדולת חכמים, ומתוך כך מבינים שאין להבין את דבריהם כפשוטם, אלא יש להתייחס אליהם כמשל, ולהעמיק בדבריהם כדי לחשוף את הנמשל אליו כיוונו בדבריהם.
בסיכום אומר הרמב"ם2:

ואם אתה הקורא מאחת השתי כתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא: "ונפשנו קצה בלחם הקלקל".

את האדם שהתרגל לחשוב בדרך לא נכונה, מדמה הרמב"ם לבני ישראל במדבר. לאחר שהיו רגילים במצרים לאכול מאכלים פשוטים וגרועים, כמו בצלים, שומים ודגים, קיבלו לחם מן השמים, שהתורה מעידה עליו3: "וטעמו כצפיחית בדבש".
מהי תגובתם? "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"4. מי שהתרגל לבצלים ושומים והוא מקבל צפיחית בדבש, זה נראה לו כלחם קלוקל.
כל שינוי מן ההרגל של האדם - נראה לו שלילי. דבר שאדם לא התרגל לטעום או לחשוב - אין הוא מוכן לקבל אותו. לכל אדם יש הרגלי חיים מסויימים, שגרת חיים שהוא נוהג בה, אופי מסוים וכן הלאה, תכונות המלוות אותו בחייו, וכל דבר ששונה ממה שנהג עד היום - הוא איננו יכול לקבל.
כך הדבר באוכל והנהגות חיים, וכך גם בחשיבה ובלימוד. בהקדמה לספר המצוות מסביר הרמב"ם את הצורך בספר המונה בהרחבה את תרי"ג המצוות, ובין שאר הדברים שם הוא אומר5:

וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. ואף על פי שאין להאשימם כי מחבריהם פייטנים לא חכמים, ואת חובתם מצד אמנותם, ערבות הדיבור ויפי החריזה, כבר עשו בשלמות, אבל הדבר החרוז נמשכו בו אחר בעל הלכות גדולות וזולתו מן החכמים האחרונים. וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום המנוי (=המנין) הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי (=המנין) האמיתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום בלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בלבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות היותו הפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו, אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון.

אדם הרגיל לשמוע בבית הכנסת בשבועות פיוט המונה את תרי"ג המצוות בצורה מסויימת, והוא לומד ספר המונה את המצוות בדרך אחרת, חושב שהספר טועה, כיוון שהוא שונה ממה שהוא רגיל לשמוע ולחשוב, והוא איננו בודק מי צודק, אלא ההרגל צודק בעיניו.
הלצה מפורסמת מספרת על חלבן, שהיה רגיל לרמות את לקוחותיו, ולמהול את החלב במים. שנה אחת, כשהגיע חודש אלול, נכנסו לליבו הרהורי תשובה, והוא החליט לתקן את דרכיו. בא אל רבו, וביקש דרך תשובה. אמר לו הרב: "ראשית, עליך להפסיק לרמות מכאן ולהבא, ולאחר שתנהג כך ימים מספר שוב אלי ואתן לך דרך לתשובה". כך עשה החלבן, וכעבור יומיים שב אל הרב במרוצה: כל לקוחותיו עזבו אותו, כי לחלב שהוא מוכר יש לפתע טעם מוזר...
עבור אדם הרגיל לשתות חלב מהול, לחלב טהור יש טעם מוזר... כך גם בענייני מחשבה ואמונה, אדם הרגיל לקבל את האמת יחד עם מים, בצורה של הגשמה וכדו' כדי שיקל עליו לקבלה, כאשר יפגש עם האמת הנקיה, הגדולה - יראו לו דברים אלו כמוזרים, משום שאינו רגיל לדרך החשיבה הזו.

נראה, שהדברים נוגעים לדרך העבודה של האדם.
נסיונותיו הגדולים של אברהם היו אלה שבהם נדרש אברהם לפעול בניגוד לדרכו ולטבעו.
הכנסת אורחים איננה נסיון גדול בשביל אברהם איש החסד, שזהו עניינו ותפקידו. אולם, כשהקב"ה מצוה את אברהם לשמוע לשרה הדורשת6 "גרש האמה הזאת ואת בנה", נדרש אברהם לפעול בניגוד לטבעו. אברהם המכניס את כל האנשים לאהלו, גם עובדי עבודה זרה, נדרש לגרש את בנו אל המדבר. זהו נסיון קשה לאברהם.
כך גם עקידת יצחק. אברהם גומל החסדים נדרש לעקוד את בנו ולהקריבו לקרבן.
איש חסד אמיתי נבחן ביכולתו לעשות ההיפך מטבעו. עשיית ההפך, כאשר היא נדרשת, מלמד כי תכונת החסד היא תכונה הנעשית בבחירה, ולא רק משום שזהו האופי של האדם וזהו הרגלו.
נסיון מופיע כאשר נדרש האדם לברר את מידותיו, ולראות האם הוא יכול לעשות ההיפך מאופיו, אם זו האמת במקרה זה7. לכל אדם ישנה הסתכלות מסוימת על העולם, על חייו וכדו', והשאלה היא האם הוא מסוגל לעשות גם ההיפך מרגילותו כאשר הוא צריך. האם הוא מסוגל לחשוב אחרת כשצריך, או שמחשבתו נשארת תמיד באותה צורה, והוא מסביר את כל המציאות וכל ההתרחשויות לפי השקפתו הישנה.
אין זה דבר קל לאדם לחזור מדברים שאמר וממחשבות שחשב. אנו רואים זאת פעמים רבות ביחס לאישי ציבור, שאינם חוזרים בהם מהשקפת עולמם, אף אם המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה שטעו. אולם, גם לנו יש מה להתקדם בעניין. גם אנו צריכים לומר "טעיתי, אני חוזר בי", כאשר הדבר מתבקש, ולא לנסות לתרץ ולהסביר את כל העולם לפי מעשינו ודברינו.

עקרון זה חשוב ביחס לעניין נוסף: חדשנות ושמרנות.
ישנם אנשים שהם חדשנים באופיים, וישנם שהם שמרנים. מנגד, ישנם עניינים בהם ראוי לחדש, וישנם שראוי לשמר אותם.
אדם חדשן באופיו, שבכל עניין שנתקל בו הוא מחפש את החדש - בדרך לימוד, בצורת לבוש, בסגנון התפילה וכדו', אין זו דרך נכונה. הרוצה לחדש צריך להיות שמרן, להקפיד על דברים שאין לשנותם, ורק בדברים שבהם ברור לו, על פי דברי התורה וחז"ל, שכאן יש צורך לחדש, הוא עושה זאת ובודק מהי הדרך הנכונה וכיצד לפעול בה.
וכן גם להיפך. אדם שמרן בטבעו, שאינו מסוגל לחדש דבר - אף הוא אינו הולך בדרך נכונה. הרוצה לשמור צריך לבדוק היכן יש צורך לחדש - ושם לחדש, ובמקומות בהם ברור לו שהישן הוא טוב - עליו לדבוק בו.
מבחנו של החדשן הוא ביכולת לשמר, ומבחנו של השמרן הוא ביכולת לחדש.




1 תנחומא שמיני, י"א.
2 בתרגום הר' קאפח זצ"ל.
3 שמות ט"ז, ל"א.
4 במדבר כ"א, ה'.
5 בתרגום הר' קפאח זצ"ל.
6 בראשית כ"א, י'.
7 עי' דברי סופרים לר' צדוק הכהן מלובלין, אות כ"ח.


-------------------------------------------------------------------------------------------