פרשת השבוע פרשת וארא הרב יהושע ויצמןכ"ח בטבת ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



הכל תלוי בנקודת המבט


פתיחת הפרשה היא בפניה של ה' אל משה, המופיעה בצורה כפולה1:

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'.

חציו הראשון של הפסוק משתמש בביטויים של מידת הדין "וידבר" - שזו לשון קשה2, ושם "אלוקים" המבטא את מידת הדין.
חציו השני של הפסוק הוא במידת הרחמים: "ויאמר", לשון רכה3, ושם "הוי"ה" שהוא מידת הרחמים.
כפילות זו מתבארת בדברי חז"ל בפתיחת הפרשה4 בכמה פנים.

א.

הדא הוא דכתיב (קהלת ב') 'ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו' הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה... כיצד נאמר על משה, לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו' ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר 'ה' למה הרעות לעם הזה'. התחיל לדון לפניו. ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה, של הוללות וסכלות היו, 'כי מה האדם שיבא אחרי המלך', וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, 'את אשר כבר עשוהו' מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה הדא הוא דכתיב 'וידבר אלהים אל משה' ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים הדא הוא דכתיב 'ויאמר אליו אני ה''.

מידת הדין מבקשת לפגוע במשה5, שמתלונן כלפי ה' על קושי השעבוד ועל האטת תהליך הגאולה, אף שכבר נאמר לו שפרעה לא ישלח את בני ישראל. אלא שראה הקב"ה שצרתן של ישראל היא שגורמת לו לומר כך, מתוך שהוא כואב את כאבם של אחרים, ועל כן נהג עימו במידת הרחמים.
הן מידת הדין והן מידת הרחמים מופנות כלפי משה.
המדרש מדגיש את הבעייתיות שבדברי משה אל ה' מצד שהוא כבר יודע שכך צריכים הדברים להתנהל, ואת העובדה שאהבתו של משה לאחיו היא שגרמה לו לומר דברים אלה.
אנו למדים מכאן, שאף שאמונתנו שלימה בתהליך הגאולה ובהשגחת ה' עלינו, מכל מקום אסור לנו להישאר אדישים לכאבם של אנשים. מחד עלינו לבטוח בה' ולשמוח בימים הגדולים שאנו מצויים בהם, ומאידך עלינו להיות רגישים לסבל הבא בתוך בתהליך.

ב.

דבר אחר 'וידבר אלהים אל משה' הדא הוא דכתיב (קהלת ז') 'כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה' כשחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה, 'ויאבד את לב מתנה' מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם, דבר אחר 'כי העושק יהולל חכם' המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו. אמר ר' יהושע בן לוי שישים הלכות למדני ר"י בן פדייה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור. אמר ר' יהודה בר סימון 'כי העושק יהולל חכם' זה משה, עושק שעשקו אותו דתן ואבירם. 'יהולל חכם' עירבבו אותו. 'ויאבד את לב מתנה' וכי תעלה על דעתך שהיה משה מתאבד, אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו 'ירא ה' עליכם וישפוט' ואף הוא מקפיד ואומר 'ומאז באתי אל פרעה'. אמר לו הקב"ה אני הכתבתי עליך שאתה עניו, ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע, שנאמר (שם) 'טוב אחרית דבר מראשיתו' טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים שנאמר 'ויאמר ה' אל משה עתה תראה'. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר 'וידבר אלהים אל משה', אמר לו הקב"ה וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם, הדא הוא דכתיב 'ויאמר אליו אני ה''.

על פי מדרש זה, הסיבה בגללה אמר משה את דבריו כלפי ה' שונה: דתן ואבירם שעמדו מולו בלבלו את דעתו. אפילו משה רבינו, העניו מכל אדם שכל עניינו הוא אמירת דבר ה' אל העולם בשלמות, כאשר הוא נפגש עם אנשים קטנים ועם הסתכלות של העולם הזה - דעתו עלולה להתערבב. "כי העושק יהולל חכם" - דתן ואבירם מהלו את הסתכלותו של משה בהסתכלותם, ובזה ערבבו את דעתו. מתוך כך בא משה לפני ה' בטענה על אשר "הרע לעם הזה". חז"ל מבינים שישנה בעייתיות בכך שמשה איננו מתבטל כלפי התהליך האלוקי, אלא בוחן אותו מנקודת מבט אנושית.
על הצד השני, מידת הרחמים, אומר המדרש: "אמר לו הקב"ה, וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם?! הדא הוא דכתיב 'ויאמר אליו אני ה'". בקהלת רבה6 מובא מדרש זה בצורה שונה מעט:

ונאמר 'ויאמר אליו אני ה'' אמר לו את בשר ודם לא יכולת לסבול אותם, אני ה' רחמן בעל הרחמים במדותי ארחם, שנאמר (ירמיה מ"ו) 'אני עשיתי ואני אשא'.

מכאן מובן, שמידת הרחמים של הקב"ה מופנית כלפי ישראל, ולא כלפי משה כבמדרש הקודם. ה' אומר למשה שהנהגתו אינה כהנהגת בשר ודם, אלא היא במידת הרחמים, אף שלמשה נראה שזו מידת הדין.
כך עולה גם מדברי המדרש הקודמים: "טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים". כבר מן הראשית התחיל הטוב של האחרית. אף שבהסתכלות של בשר ודם נראה שה' מתנהג עם ישראל במידת הדין, מלמד ה' את משה שבאמת האלוקית זוהי מידת הרחמים. "עתה תראה" - כבר מעתה תראה כיצד זהו טוב. הטוב לא רק יופיע מאוחר יותר, ביציאת מצרים, אלא גם בעומק השעבוד חופפת מידת הרחמים על ישראל.

ג.

ורבי יוסי ב"ר חנינא אמר 'אלהים' על המצריים, 'אני ה'' על ישראל.

אותה הנהגה של ה' מופיעה אצל המצרים כמידת הדין, ואצל ישראל כמידת הרחמים. השפע האלוקי על העולם אחד הוא, והשינוי בהנהגה הוא מצד המקבלים. רשעותם של המצרים גורמת לכך שאצלם יופיע השפע כמידת הדין, וסגולתם של ישראל מביאה עליהם את מידת הרחמים.
כך דורשים חז"ל בגמרא7:

אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, שנאמר 'וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו'' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר 'ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק' והרשעים נידונין בה שנאמר 'הנה יום בא בוער כתנור'.

אותה שמש מופיעה אצל הצדיקים כצדקה ומרפא, ואצל הרשעים כאש מלהטת, שכן השינוי בהנהגה הוא לעולם מצד המקבלים, ולא מצד הקב"ה.

ד.

דבר אחר 'וידבר אלהים אל משה'. ר' מאיר אמר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו. קרא לקרתני אחד להיות סרסור ביניהן, התחיל מדבר בגסות כנגדו. אמר המלך מי הגיס את לבך לא אני הוא שעשיתיך סרסור. כך אמר הקב"ה למשה מי גרם לך שתרבה דברים הללו אני הוא שגדלתי לך. ורבי יהודה אמר כך אמר משה בשעה שאמרת לי 'לך ואשלחך אל פרעה' במדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלן, שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, אמר לו הקב"ה 'אני ה'' במדת רחמים אני עומד, הוי 'ויאמר אליו אני ה''.

המלך קרא לקרתני שינהל את ענייני הנישואין ויפקח בשמו על הנעשה. הקרתני הרגיש שיש לו תפקיד ומשמעות עצמית כלפי המלך - ופנה אליו בגסות.
כך משה, נשלח על ידי הקב"ה לגאול את ישראל, והבין שאף להתנהלות הדברים הטבעית, מצד העולם הזה, יש משמעות, ועל כן פנה בדברים אל ה' - מדוע הגאולה אינה מתקדמת כפי הבנתנו.
עומקם של דברים יתבאר לאור דברים שנאמרו על הפסוק הפותח את הפרשה. האור החיים בביאורו לפסוק כותב:

עוד רמז ה' סוד אומרו 'ה' הוא האלהים' (מלכים א' י"ח, ל"ט) והוא אומרו 'וידבר אלהים ויאמר וגו' אני ה'', וזה הוא גילוי יחוד ה' אשר גילה ה' סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו.

ובנפש החיים כתב8:

זהו שכתוב 'וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה'. הודיעו בחינת השגת נבואתו שגם השם אלהים אצלו הכל בחינת הוי"ה. כענין הכתוב 'כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו'.

משה הבין שגם ההתנהלות הטבעית של האירועים - יש לה משמעות, וזוהי בחינת אלוקים. "הטבע" בגימטריא "אלהים". מתוך כך פנה אל ה' להבין כיצד מתנהלים הדברים בצורה הטבעית. על כן אומר לו ה': אני ה'. "ה' הוא האלוקים". אף מה שנראה כהנהגת אלוקים - הנהגה טבעית, אף התפקיד שניתן לך להנהיג את ישראל - הכל מיד ה', והכל בהשגחה אלוקית עליונה שמעל לטבע, ועל כן אין לבוא כלפי ה' בשאלות.
מתאימים הדברים לר' מאיר, שהיה כתוב בתורתו "כתנות אור" במקום "כתנות עור". אף מה שנראה לעינינו כעור, מבין ר' מאיר שמקורו באור העליון. מה שלעינינו נראה כלבוש, המסתיר את האור, כטבע העולם המסתיר את הנהגת ה', מבין ר' מאיר כי מקורו באור, הלבוש הוא גילוי לאור שמתלבש בו, והטבע הוא גילוי להנהגת ה'.
ר' יהודה רואה זאת במבט שונה. משה חשב שהשתנתה המידה - הגאולה התחילה במידת הרחמים, ולפתע הפכה למידת הדין. אומר לו ה': "במידת הרחמים אני עומד". שינויי ההנהגה הנראים לעיניך, אינם שינויים כלל, ובעומק הדברים נשארה מידת הרחמים. מה שאתה חושב להנהגת דין, בעיני ה' הוא הנהגה של רחמים, שאינה מובנת לאדם.




1 שמות ו', ב'.
2 עי' מכות י"א ע"א.
3 עי' ילקוט שמעוני שמות רמז רע"ו, על הפסוק: "כה תאמר לבית יעקב".
4 שמות רבה פרשה ו', א'-ג'.
5 אנו למדים את דברי חז"ל על משה, ומנסים להבין את כוונתם, אך מובן שאין לנו כל השגה במעלתו של משה רבינו, והבעייתיות שמוצאים חז"ל בדבריו אינה כלל בערכנו.
6 פרשה ז' פסוק ז', ב'.
7 נדרים ח' ע"ב.
8 שער ג' פרק י"ג.



-------------------------------------------------------------------------------------------