מועדים פורים הרב יהושע ויצמןאדר ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



קריאת פרשת זכור וקריאת התורה


חיוב הקריאה מן התורה
אחת מארבע הפרשיות הנקראות בחודש אדר היא פרשת "זכור", ומצאנו שנחלקו ראשונים בתוקף חיוב הקריאה, אם הוא מדאורייתא.
מקור הדברים הוא בגמרא במגילה (י"ח ע"א), הדנה בדברי המשנה (י"ז ע"א): "קראה (את המגילה) על פה... לא יצא":

מנלן, אמר רבא אתיא "זכירה" "זכירה". כתיב הכא 'והימים האלה נזכרים' וכתיב התם "כתב זאת זכרון בספר", מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא סלקא דעתך, דתניא "זכור", יכול בלב, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים "זכור", בפה.

הגמרא לומדת בגזרה שוה מן הפסוק "כתוב זאת זכרון בספר", שנאמר על מלחמת עמלק, שגם קריאת המגילה צריכה להיעשות מתוך ספר, ולכן קראה על פה לא יצא. ואי אפשר לומר שזכירת עמלק היא בעיון בעלמא ולא בקריאה, שהרי המילה זכור משמעה בפה. צירוף שני הפסוקים, המלמדים על חיוב הקריאה בספר ועל חיוב האמירה בפה, מלמד שישנו חיוב מן התורה לקריאת פרשת זכור מן הספר. כך לומד בעל האשכול1:

ושמעת מהאי שמעתא דזכירת עמלק נמי ספר בעי, דאי האי לא בעי בספר, מקרא מגילה נמי לא בעי ספר, דהא אתיא זכירה מזכירה דעמלק.

החיוב לקרוא מגילה מספר דוקא, ולא בעל פה, נלמד מזכירת עמלק, ומכאן שזכירת עמלק אף היא בספר דוקא.

שיטת הרמב"ם
א. חיוב פרשת זכור
בשני מקומות מגדיר הרמב"ם את מצות זכירת מעשה עמלק, בספר המצוות וביד החזקה. זו לשונו בספר המצוות (מצות עשה קפ"ט):

מצוה קפ"ט היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן, והוא אמרו ית' "זכור את אשר עשה לך עמלק". ולשון ספרי, "זכור את אשר עשה לך" בפה, "לא תשכח" בלב, כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות. ולשון ספרא "זכור את אשר עשה לך עמלק" יכול בלבבך, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך. הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחלה מעשהו הרע, ואחר כך צוה להרגם, והוא אמרו ית' "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל".

הרמב"ם מגדיר את המצוה כאמירת מאמרים המעוררים את השנאה לעמלק כדי להלחם בו, וכלל אינו מזכיר את עניין הקריאה בספר2. גם ביד החזקה מגדיר הרמב"ם את המצוה בצורה דומה (הל' מלכים פ"ה ה"ה):

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק", מפי השמועה למדו "זכור" בפה, "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

אף כאן לא מזכיר הרמב"ם את חיוב הקריאה בתורה.
יש להבין, כיצד הבין הרמב"ם את הגמרא במגילה המובאת לעיל, ממנה מוכח, לכאורה, שחיוב הקריאה בספר הוא מדאורייתא3.
בצורה פשוטה ניתן לומר שהבין הרמב"ם שהלימוד מן הפסוק "כתוב זאת זכרון בספר" הוא אסמכתא, שהרי קריאת המגילה ודאי איננה מן התורה, וכשתקנו חכמים לקרוא מגילה, תקנו זאת כפי שתקנו הם לזכור את עניין עמלק - בספר, אך אין כוונת הגמרא לומר שמן התורה החיוב הוא לקרוא בספר.
עוד יש לומר בשיטת הרמב"ם, על פי הגמרא לעיל (ז' ע"א):

אמר רב יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה, והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה, נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב.

וכתב רש"י (ד"ה "הוא דאמר כר' יהושע"): "...אבל במגילה לא ניתנה ליכתב, אלא לגורסה על פה ולקרותה". הרי שסובר שמואל, שהמגילה לא ניתנה ליכתב, אלא ללימוד ולקריאה על פה, ועל כן אין חיוב של קריאה מתוך הכתב.
התוס' במקום (ד"ה "נאמרה") מקשה על דברי שמואל: "משמע דסבר דמותר לקרותה על פה, וקשה דהיכי פליג על סתם משנה דלקמן דפרק ב' דתני קראה על פה לא יצא...". אמנם ניתן לתרץ, שאף שהמגילה לא נאמרה לקרות מן הכתב, תקנו חכמים צורת קיום המצוה בקריאה מספר, ולכן שמואל אינו חולק על המשנה. על פי הבנה זו, חולק שמואל על הגמרא בדף י"ח, הלומדת חיוב קריאת המגילה בספר מן התורה, וסובר שהמקור לאיסור קריאה על פה אינו מפסוק, שהרי המגילה לא ניתנה ליכתב, אלא מתקנת חכמים. יתכן שכך למד הרמב"ם, ופסק כשמואל, שחיוב הקריאה מספר במגילה אינו נלמד מפסוק, ואם כן לא מצאנו מקור לחיוב קריאת פרשת זכור מן התורה.
תוספת הבנה בעניין עולה מדברי הירושלמי (מגילה פ"א ה"א):

ר' חלבו ר' חונה בשם רב "והימים האלה נזכרים ונעשים", נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להידרש. רבי חלבו ר' יסא בשם ר' לעזר נאמר כאן "דברי שלום ואמת", ונאמר להלן "אמת קנה ואל תמכור", הרי היא כאמיתה של תורה מה זו צריכה סירטוט אף זו צריכה סירטוט, מה זו ניתנה להידרש אף זו ניתנה להידרש.

הירושלמי לומד מדברי רב שמגילת אסתר ניתנה להידרש. מדברי הירושלמי משמע, שישנה דעה החולקת על רב, וסוברת שמגילת אסתר לא ניתנה להידרש. יתכן שדעה זו היא דעתו של שמואל, שהמגילה לא ניתנה להיכתב, ועל כן לא ניתנה להידרש. אם כך, אין כלל מקום לשאלת הגמרא "מנלן", על דיני קריאת המגילה, שכן אין ללמוד מדרשת פסוקי המגילה אם לא ניתנה להיכתב ולהידרש4.
נמצא, אם כן, שיש מחלוקת אמוראים כיצד להתייחס למגילת אסתר, האם ניתנה להיכתב ולהידרש או לא. בהמשך למחלוקת זו יש מחלוקת בין הראשונים כיצד להתייחס לדרשת הגמרא בדף י"ח. האשכול רואה בה דרשה גמורה, ולומד מכאן שקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא, והרמב"ם מבין שאין אלו דרשות גמורות, ולא ניתן ללמוד מכאן לקריאת פרשת זכור.

ב. מצות זכירת מעשה עמלק
דברי הרמב"ם במצוה זו מעוררים כמה שאלות.
א. הרמב"ם הביא את דרשת הספרא כראיה לכך שהזכירה היא בפה. זו לשון הספרא (בחוקותי, פרשתא א', ג'):

וכן הוא אומר "זכור את יום השבת לקדשו", יכול בלבך, כשהוא אומר "שמור" הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהיה שונה בפיך.
וכן הוא אומר "זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר", יכול בלבך, כשהוא אומר "אל תשכח" הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים", יכול בלבך, כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות" הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהיה שונה בפיך.
וכן הוא אומר "זכור את אשר עשה לך עמלק", יכול בלבך, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהיה שונה בפיך.

הספרא מונה ארבע זכירות שיש לזוכרן בפה: שבת, מעשה מרים, הקצפת ישראל במדבר ומעשה עמלק. מתוכן מונה הרמב"ם רק את זכירת שבת (מצות עשה קנ"ה) ומצות זכירת מעשה עמלק, ויש להבין את ההבדל ממצוות אלה5.
ב. בשורש י' מן השורשים שהקדים הרמב"ם לספר המצוות קבע הרמב"ם שאין למנות במניין תרי"ג מצוות הכשר מצוה. דבר שאיננו מצוה לעצמו אלא הכשר לקיום מצוה אחרת, איננו נמנה כמצוה בפני עצמה. מצוה זכירת מעשה עמלק מוגדרת על ידי הרמב"ם כמצוה לזכור את מעשיו של עמלק, "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו", ואם כן, הרי שהזכירה היא הכשר למצות המלחמה ולא מצוה בפני עצמה, ואין למנותה במניין תרי"ג מצוות?!
ג. בסיום המצוה כתב הרמב"ם: "הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחלה מעשהו הרע, ואחר כך צוה להרגם, והוא אמרו ית' 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'". משמע מלשונו שדברי שמואל הם ראיה לכך שזוהי מצוה, ויש להבין לשם מה זקוק הרמב"ם לראיה זו, ומה למד מדברי שמואל.
נראה, ששאלות אלה מתורצות האחת בחברתה. מדברי שמואל למד הרמב"ם שמצות זכירת עמלק איננה הכשר מצוה אלא מצוה בפני עצמה. אלו הם דברי שמואל (שמואל א' ט"ו, א'-ג'):

ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה'. כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור.

אילו היתה המצוה להילחם בעמלק בלבד, היה פותח שמואל את דבריו בקריאתו להילחם בעמלק, ומנמק זאת במעשיו הרעים. שמואל איננו נוהג כך, אלא פותח בתיאור מעשיו של עמלק, ורק אחר כך מזכיר את הציווי להילחם בו. מכאן למד הרמב"ם שהזכירה איננה רק לצורך המלחמה, אלא יש לה ערך עצמי, והיא מצוה בפני עצמה. מדויקים הדברים בלשון הרמב"ם שכתב: "שהוא זכר תחלה מעשהו הרע, ואחר כך צוה להרגם", הדגיש הרמב"ם את הסדר בדבריו של שמואל שהוא המהווה ראיה לכך שזו מצוה בפני עצמה ולא חלק ממצות המלחמה בעמלק.
על פי זה מובן מדוע לא מנה הרמב"ם מצוות זכירה נוספות, שכן הם הכשר למצוות אחרות ועל כן אינן נמנות כמצוה בפני עצמן6.

גדרי קריאת התורה
מתוך שקריאת פרשת זכור נעשית ככל קריאה בתורה, הרי שנכנסת היא תחת הגדר המקובל של קריאה בתורה.
הבה"ג קרא להל' קריאה בתורה "הלכות ציבור", ובנוסחאות אחרות "הלכות צרכי ציבור". כפי שנראה, מתאימים הדברים לשיטתו ביחס לקריאה בתורה.
בגמרא בברכות (ח' ע"א) מובא:

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי מאי דכתיב "ועוזבי ה' יכלו" זה המניח ספר תורה ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו, תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו.
רש"י: מהדר אפיה וגריס - משנתו, כשקורין בספר תורה.

הבה"ג מביא גמרא זו בספרו בסדר שיש לעמוד עליו:

רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. והני מילי דאיכא עשרה דצייתין לספר תורה, אבל ליכא עשרה דצייתין לא. אמר ר' לוי בר לחמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות וגו'", "לוחות האבן" זו מקרא, "והתורה" זו משנה, "והמצוה" כמשמעה, "אשר כתבתי" אלו נביאים וכתובים, "להורותם" זה תלמוד, מלמד שכולם נתנו לו למשה בסיני. אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי מאי דכתיב "ועוזבי ה' יכלו" זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא ולא נפיק.

בה"ג הביא את דברי ר' ששת לפני שאר הסוגיא, ובאמצע הביא את הגמרא בברכות (ה' ע"א, בגירסא שונה מאשר לפנינו). שיטתו של בה"ג, שכאשר ישנם עשרה השומעים את הקריאה רשאי לעסוק בלימוד תורה לא התקבלה להלכה על ידי הרבה מן הראשונים (ראה תוס' בסוגיא שם, ד"ה "רב ששת"), ויש להבין שיטתו.
נראה, שבה"ג הבין שקריאת התורה היא דין השייך לציבור ולא לכל אחד מישראל (כפי שקרא להלכות "הלכות ציבור"). על כן כאשר יש ציבור השומע את הקריאה, אין חיוב על כל יחיד לשמוע אף הוא, שכן החיוב חל על הציבור ולא על היחיד.
לשון הגמרא שהביא הבה"ג (מברכות ה' ע"א), חילופי גירסאות יש בה. הגירסא שלפנינו היא: "'לוחות' אלו עשרת הדברות, 'תורה' זה מקרא, 'והמצוה' זו משנה...", ואילו בה"ג גורס: "'לוחות האבן' זו מקרא, 'והתורה' זו משנה, 'והמצוה' כמשמעה...".
רש"י פירש: "זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (כ"ב ע"א)". על פי רש"י יש מצוה לקרוא בתורה, ומתאימים הדברים לשיטתו במקומות נוספים בגמרא7.
נראה שפירש רש"י כך מתוך שהיה קשה לו, מדוע דרשו חז"ל את המילה "תורה" - זה מקרא, ולא אמרו שתורה כמשמעה, חמישה חומשי תורה. מתוך שקראו חז"ל לתורה בשם מקרא, ומתוך שדרשו כל מילה בפסוק על חלק אחר מן התורה, הבין רש"י שפסוק זה נדרש על ידי חז"ל כמלמד את צורת הופעתה של תורה בישראל. ישנן צורות שונות של לימוד תורה - יש צורה המתאימה לתורה שבכתב, יש המתאימה למשנה, וכן לכל חלק, וכך פירש רש"י. "מקרא" מלמד שאופן לימוד התורה הוא על ידי קריאתה. הבין רש"י, שזוהי צורת הלימוד של תורה שבכתב בציבור. כל אדם ואדם עוסק במשנה או בשאר צורות הלימוד, והציבור לומד תורה שבכתב בכך שקוראים בתורה בבית הכנסת8.
נראה, שבה"ג, על פי גירסתו, הבין בצורה דומה את הגמרא. אף בה"ג הבין שהמקרא מלמד על חיוב קריאת התורה בציבור, אלא שכיון שהדרשה מוסבת על המילים "לוחות האבן", הבין בה"ג שהתפקיד שממלאת הקריאה בתורה הוא תפקיד לוחות האבן. הלוחות לא נועדו ללימוד, שהרי מונחים הם בארון, בקודש בקודשים, ואינם מוצאים משם. תפקיד הלוחות הוא עצם מציאות תורת ה' בידי עם ישראל. אף קריאת התורה כך. עניינה הוא עצם מציאות תורה בישראל, ועל כן חיובה על הציבור ולא על כל יחיד, ויחיד שאיננו שומע לקריאה איננו פוגם בכך, שכן לא לימוד התורה עיקר בעת הקריאה, אלא עצם הופעת התורה בציבור.
נראה, שהמקור לעניין קריאת התורה בציבור הוא מעמד הקהל. כך עולה מדברי ה"מגן אברהם" (או"ח סי רפ"ב ס"ק ו'). על דברי השו"ע (שם סע' ג') "הכל עולים למנין שבעה (קרואים) אפילו אשה...", כתב:

משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום תלמוד תורה, ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה.

כשם שבהקהל נשים חייבות מן התורה, אף שאינן בלימוד תורה, אף בקריאת התורה כך. מתאימים הדברים לשיטת הבה"ג, כפי שבארנו, שעניינה של קריאת התורה הוא עצם מציאות התורה בישראל, ועל כן גם נשים שייכות לכך, שאף שאינן לומדות תורה, נתינת התורה לכלל כוללת גם אותן.
אף שלא מצאנו דברים בבה"ג לגבי חיוב נשים בקריאת התורה, דבריו לגבי קריאת המגילה מחזקים עניין זה:

אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במשמע מגילה, שאף הן היו באותו הנס... נשים ועבדים וקטנים פטורין ממקרא מגילה, אלא שחייבין במשמע. למה, שהכל היו בספק "להשמיד להרוג ולאבד", והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבים במשמע... ועדיף משמע מקרא מגילה בזמנה, מלמגרס באורייתא.

הלשון "משמע מגילה" דומה ללשון חז"ל לגבי הקהל (חגיגה ג' ע"א): "נשים באות לשמוע", ונראה שאף כאן כוונת העניין היא שהשמיעה עניינה השתתפות במעמד, שאף לנשים יש חלק בו.
העולה מן הדברים, שרש"י ובה"ג רואים בצורה דומה את קריאת התורה כעניין הקשור לציבור, בהבדל מסוים: רש"י רואה בכך דרך לימוד תורה שבכתב לציבור, ועל כן חייבים כולם לשמוע את הקריאה, ובה"ג מבין שהעניין הוא עצם מציאות התורה בישראל, כלוחות האבן המונחים בארון, ועל כן אם הציבור שומע את הקריאה, אין היחיד מחויב אף הוא בשמיעה9.




1 ובאופן דומה בראב"ן (ספר ראב"ן למסכת מגילה): "זכירה דהתם ('כתוב זאת זיכרון בספר') מנלן דקריאה היא, דכתיב 'זכור', יכול בלב, כשהוא אומר 'לא תשכח' הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים 'זכור', בפה, קריאת פרשת עמלק". הרי שקיום מצות "זכור", הוא בקריאה בתורה את פרשת עמלק. וכן נפסקו הדברים להלכה, עי' שו"ע סי' תרפ"ה סע' ז'.
2 אף שמקל הרמב"ם, וסובר שאין חיוב מן התורה לשמוע פרשת זכור, יש בדבריו גם חומרא גדולה, שכן יש חיוב בכל ימות השנה לזכור את מעשה עמלק, ולא ניתן להסתפק בקריאה בתורה פעם אחת בשנה.
3 יש לציין, שהרי"ף, אשר הרמב"ם הולך בדרכו בדרך כלל, השמיט גמרא זו ולא הזכירה כלל.
4 יש לומר שזו משמעות דברי ר' חלבו בהמשך, הלומד שני עניינים מהשוואת המגילה לתורה: שהמגילה צריכה סרטוט, ושניתנה להידרש. על פי דברינו מובן הקשר בין שני הלימודים. אם ניתנה להיכתב הרי שצריכה סרטוט, ואף ניתנה להידרש, ואם לא ניתנה להיכתב, ולא צריכה סרטוט, הרי שלא ניתנה גם להידרש.
5 עי' ברמב"ן בהוספות למצוות עשה (מצוה ז') שמוסיף מצות זכירת מעשה מרים, ודן אף לגבי זכירת הקצפת ישראל במדבר, וב"מגילת אסתר" שם איננו מוצא חילוק בין המצוות השונות המוזכרות בספרא, וכותב שראוי לדעתו למנותן.
6 זכירת מעשה מרים מזכירה את איסור לשון הרע, כלשון הרמב"ן בספר המצוות (הוספות למצוות עשה, ז'): "נצטווינו לזכור בפה... מה שעשה יתעלה למרים... כדי שנתרחק מלשון הרע". לגבי זכירת הקצפת ישראל את ה' במדבר מתלבט הרמב"ן שם האם היא מצוה לאנשי דור המדבר בלבד או לדורות, ויתכן שהרמב"ם סובר שהיא לדור המדבר בלבד.
זכירת שבת נמנית כיון שהיא עומדת לעצמה, ולא רק לצורך מניעה מחילול שבת, והמצוה היא לקדש את השבת בדברים, כפי שאומר הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנ"ה) וביד החזקה (הל' שבת פכ"ט ה"א).
7 בברכות (י"ג ע"א) לגבי שיטתו של רבי שקריאת שמע ככתבה, כתב רש"י: "לימא קסבר ר' וכו' - מדאיצטריך ליה קרא לקריאת שמע שתהא ככתבה, סבירא ליה בשאר כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות". במגילה (י"ז ע"ב) בביאור אותו עניין כתב: "בכל לשון נאמרה - לקרותה בכל לשון". ובתוס' (במגילה שם, ד"ה "כל התורה") הקשה על פירוש רש"י שהרי אין מצוה מן התורה לקרוא בתורה, וביארו שהכוונה שכל קריאה שבתורה - בכל לשון, היינו אותן פרשיות שמצוה לקרותם, כגון ביכורים, וידוי מעשר, סוטה וכדומה. אלא שאין הדברים עולים לפירוש רש"י שפירש בסוטה (ל"ג ע"א): "כל התורה בכל לשון נאמרה - לקרותה בבית הכנסת".
8 נראה להסביר על פי זה את שיטת רבי (י"ג ע"א) האומר "קריאת שמע ככתבה", שקריאת שמע היא צורת לימוד תורה שבכתב ליחיד, ועל כן אמר "ככתבה", ולא "בלשון הקודש" (המקביל לחכמים האומרים "בכל לשון"), ללמדך שטעם הדבר הוא לימוד התורה שבכתב. לכן השוותה הגמרא את דעתו של רבי בקריאת שמע לצורת הכתיבה (והקריאה, על פי רש"י) של כל התורה, שכן הדברים קשורים זה לזה: כל התורה נאמרה לקרות, כלימוד תורה שבכתב לציבור, וקריאת שמע כלימוד תורה שבכתב ליחיד.
9 הבנה זו יכולה לבאר כמה עניינים בהלכות קריאת התורה.
א. הנצי"ב בביאורו לשאילתות (שאילתא ט"ז, סוף אות א'), מביא את הירושלמי (ברכות פ"ז ה"א): "אמר ר' שמואל בר אבדימא לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. ואם לרבים אפילו בינו לבין עצמו לא יברך, אמר ר' אבא מרי אחוי דר' יוסי עשאוה כשאר כל מצותיה של תורה. מה שאר כל המצות טעונות ברכה אף זו טעונה ברכה". מדברים אלה לומד הנצי"ב: "סבירא ליה להירושלמי דהא דברכת התורה מן התורה היינו מה שקורין בציבור, אבל ברכת התורה בפני עצמו מפורש בירושלמי שם שהיא בכלל ברכת המצוות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ואם כן מצוה דרבים ואחד עושה על ידי כולם מן התורה חייב לברך כמו ברכת התורה, ולא תקנו אנשי כנסת הגדולה אלא ליחיד". ברכת התורה בציבור שונה מברכת התורה שמברך כל אחד על לימודו, שברבים זו ברכה מן התורה, וביחיד - מדרבנן. הרי שקריאת התורה כמצות הציבור היא מן התורה, ומחוייבת בברכה לעצמה.
ב. הרשב"א כותב בתשובה (המובאת בספר הזכרון "אבן ציון" עמ' מ"א): "מי שאינו יודע לקרות בתורה, מהו שיעלה ויברך בבית הכנסת ברכת התורה ויקרא אחר במקומו... והלה נמי שברך ולא קרא לא הוי ליה מברך לבטלה, דכיון שקריאת התורה חיובא דצבור הוא, שפיר מצי מברך אף על פי שאינו קורא". עניין זה של חיוב הציבור בקריאת התורה, הוא המתיר לאדם שאינו יודע לקרוא לעלות לתורה, שכן אין הוא קורא לעצמו, אלא לציבור, ואין בעיה בכך שהוא אינו קורא.
ג. ב"בית הלוי" על התורה (בראשית, בליקוטים שבסוף ענייני חנוכה) כתב: "מה שאמר חכם אחד בברכות כהנים דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה. הנה אם היה מקום לומר כן בודאי דהיינו מרויחין בזה לפרש לשון המשנה במסכת מגילה "המפטיר בנביא כו' והוא פורס על שמע והוא נושא את כפיו", דלא ידענו פירושה של המשנה בפשיטות, דהא כל כהן נושא כפיו, ולפי זה ניחא דהוא יאמר הפסוקים להוציא שארי הכהנים. אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה מקרא דאמור להם ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא". כלומר, לא ניתן להוציא ידי חובה מדין "שומע כעונה", במצוות בהן האמירה כוללת תנאי מסוים, כגון אמירה בקול רם. כתב על כך הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"א תש' מ"ז): "ברכת כהנים אינו יכול להוציא (את חברו ידי חובתו), והטעם שמעתי משום דבעינן קול רם, וסברא דשומע כעונה לא מצינו אלא במדבר בלבד. וליתא, דהא בקריאת התורה מוציאין את המברך ואת הציבור, אף על גב דבעינן דווקא שיקרא מתוך הכתב. וכן בפרשת זכור, דמן התורה לקרות בספר, מהא דכתיב 'כתוב זאת זיכרון בספר'...". כלומר, ראיה לסתור את שיטת "בית הלוי" מקריאה בתורה, שבה יש תנאי המצטרף לאמירה, והוא שיהיה קורא מתוך הספר, ובמיוחד בפרשת זכור שהיא מן התורה בספר, ואף על פי כן, יכול היחיד להוציא את הרבים ידי חובתן, הרי שאף שיש תנאי המצטרף לאמירה - ניתן להוציא אחרים מדין שומע כעונה.
ונראה שיש לחלק בין ברכת כהנים ושאר מצוות שיש בהן אמירה, לקריאה בתורה. בכל המצוות חל החיוב על כל יחיד, והיחיד שאינו אומר, יוצא באמירתו של האומר, כשומע. קריאת התורה, לעומת זאת, היא מצות הציבור כולו, והקורא אינו בגדר מוציא הרבים ידי חובתם, אלא שכולם מחויבים בקריאה כציבור, והקורא - קורא בשם כל הציבור. הציבור קורא "דרך גרונו" של שליח הציבור, ואין זה מדין "שומע כעונה" (יש להעיר מדברי הירושלמי מגילה פ"ד ה"א, שמספר על ר' מאיר שקרא בתורה, ונתן לאחר לברך עליה, ושואל הירושלמי: "מה נתנה לאחר ומברך עליה, זה קורא וזה מברך?! רבי הונא בשם ר' ירמיה מכאן ששומע כקורא. כתיב 'אשר קרא לפני מלך יהודה' ולא שפן קרייה, אלא מכאן ששומע כקורא", הרי שדין קריאה בתורה הוא מדין "שומע כקורא", וצ"ע ויש ליישב).


-------------------------------------------------------------------------------------------