פרשת השבוע פרשת תצוה הרב יהושע ויצמןי"א באדר ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



"ולא יזח החושן מעל האפוד"


מבין שמונת הבגדים של כהן גדול, נתייחדו החושן והאפוד בציווי מיוחד הקושרם זה לזה1:

ולא יזח החשן מעל האפוד.

ציווי זה נמנה על ידי הרמב"ם כמצוה לדורות2.
אף כי אין לנו בית מקדש, ולא כהן העומד ומשרת בבגדי זהב, יש משמעות למצוה זו. החושן והאפוד הם ביטוי לערכים וליסודות שעלינו לראות אותם יחד, ולא להפריד ביניהם.
כבר הלכו גדולים בדרך הדרוש בפרשה זו, ונביא מדבריהם.

א. על החושן אומרת התורה3:

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד.

החושן מונח על לב אהרן, והוא מכוון כנגד ליבו של אדם בכלל.
האפוד הוא כנגד הפה, שכן "אפד", המופיע בכמה מקומות בכתיב חסר, בגימטריא "פה". על החשן והאפוד להיות מחוברים זה לזה, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב.
ברמה המוסרית הפשוטה, אל לו לאדם לומר דברים שאין הוא מתכוין אליהם בליבו, כדברי חנופה או הבטחות שוא.
אולם, נראה שיש כאן עניין עמוק. הפה והלב יחד הם כלי הביטוי של האדם, וניתוק ביניהם מהווה קלקול חמור. כל אחד מהם זקוק לשני לביטוי הנכון והמלא. הלב, החושב מחשבות, ללא הפה הרי הוא ככלי חתום, שאיננו יכול לרדת אל עולם המעשה ולהשפיע. אף הפה, תפקידו לבטא את נפשו ורוחו של האדם, ככתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", ומתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא". הדבור הוא חיותו של האדם, כשהוא מהווה כלי ביטוי ללבו ולמחשבותיו, אך בהיותו מנותק מן הלב, הוא משמש ככלי חיצוני בלבד, והרי זו מורידו ממעלתו והוא מזיק ומקלקל. הפה זקוק ללב כדי לתת משמעות לדבריו, והלב זקוק לפה כדי להוציא את המחשבות אל הפועל. שניהם ביחד מהוים שלמות אחת יחד, בחינת "ולא יזח החושן מעל האפוד".

ב. מדברי השל"ה הקדוש4 עולה הבנה נוספת בענין.
החושן הוא בחינת תורה5, והאפוד הוא בחינת ישראל. ישראל והתורה הם שני יסודות, המהוים יחד שלמות של הופעת שם ה' בעולם. אף עליהם נכונה האמירה שלעולם הם צריכים להופיע ביחד בלא הפרדה.
התורה, התבנית הרוחנית שעל פיה נברא העולם, איננה מופיעה ואיננה משפיעה על המציאות ללא ישראל החיים אותה ומורידים אותה אל חיי העולם הזה. אף ישראל, ללא תורה אין הם יכולים למלא את תפקידם ויעודם והרי הם "יורדים עד עפר".
שלמות של תורה וישראל יחד מביאה את העולם הרוחני לביטוי בעולם המעשה, ואת העולם המעשי להיות בנוי לאור העולם הרוחני6.

ג. הגמ' במסכת ערכין7 מבארת כי כל אחד מבגדי הכהן הגדול נועד לכפר על עברות מסויימות שעלולות להיות בעם ישראל. כך נאמר שם על החושן והאפוד:

חושן מכפר על הדינין דכתיב 'ועשית חושן משפט'. אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב 'אין אפוד ותרפים'.

הציווי שלא יזח החושן מעל האפוד הוא ציווי שלא להפריד את הדינים - מערכת המשפט, מן האמונה.
ענין זה מתבאר לאור דברים שכתב הרב קוק זצ"ל8:

משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי. "כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.
המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו.

בישראל, הרצון לשפוט בין איש ובין רעהו מכונה "דרישת אלהים". הצדק האלוקי העליון יורד וחודר עד חייו של כל אדם ויחסו לסביבתו. המינות, שהפקירה את המשפט, וניתקה בין המשפט ובין האמונה, גורמת בכך להרס העולם.
בדבריו אלה טמונה הבנה עמוקה של משמעות המשפט בישראל.
הרב קוק זצ"ל כותב, בפסקה הרומזת למהותו של החושן9:

כוחות המתגלים בעולם בצורות מסומנות, ציורים המתגלים בנפש בתוארים מיוחדים, אינם באים מתוך האפס לידי מציאות, אלא הם יורדים מתוך מעלה עליונה במציאות, שמתוך גבורתה ועשרה אין כל תואר יכול לסמנה, למידה מוגבלה המחשיכה את אורם ומתוך כך הננו חשים ואתם בדמות כוחות פרטיים, ציורים מפורטים, ואותיות בולטות ומצטרפות.

האותיות שבחושן, הבולטות ומצטרפות בנתינת התשובה לשאלה באורים ותומים10, הם ביטוי לכוחות המתגלים בעולם. כוחות אלה אינם באים אל המציאות מתוך האפס, כלומר מצד המציאות בעצמה, אלא מקורם עליון, ומתוך ירידת העולמות העליונים אל המידה המוגבלת בעולם הזה, מופיעים הכוחות בעולם בצורה מפורטת.
המשפט בישראל אף הוא אינו נובע מאפס, אין הוא נובע מן המציאות אלא בונה אותה. ניתן להביט אל המשפט כמגיב למציאות. ישנה בעיה בין אנשים וכדומה, והמשפט בא לפתור אותה. המשפט הישראלי אינו כזה. אין הוא מגיב למציאות אלא בונה את היחס הנכון אליה. המשפט הוא הורדה של האידיאל האלוקי אל העולם, והמציאות היא הכלי דרכו הוא מופיעה.
זוהי הסתכלות המאחדת את המשפט את האמונה, ועלינו נצטוינו לדורות - "ולא יזח החושן מעל האפוד".




1 שמות כ"ח, כ"ח.
2 ספר המצוות לא תעשה פ"ז.
3 שמות כ"ח, ל'.
4 של"ה לפרשת תצוה, תורה אור ב'.
5 כדברי חז"ל (ברכות נ"ח ע"א): "והתפארת זה מתן תורה".
6 בשיחה לפרשת בחוקותי ה'תשס"ג המופיעה באתר מבואר בהרחבה ענין שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, המקבילות לתורה ולישראל, ומבואר שם כי אף שתי התורות ראויות להתאחד.
7 ט"ז ע"א.
8 אורות, ישראל ותחייתו ג' (עמ' כ"א).
9 הערות בסוף ראש מילין, ג'.
10 עי' יומא ע"ג ע"א.


-------------------------------------------------------------------------------------------