גמרא מסכת פסחים הרב מנשה וינרכ"ב באדר ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: יעקב קופל.



פתיחה למסכת פסחים


אור לי"ד

המשנה הראשונה במסכת פסחים אומרת: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר...". הגמרא פותחת בשאלה "מאי אור"? ובעקבות כך מתעוררות מספר תמיהות.
לכאורה מדוע לחשוב שהמשנה מדברת על יום, ניתן לפרוך זאת בסברא פשוטה של "שרגא בטיהרא למה לי" (למה צריך נר אם מדובר על יום)?
האם האמוראים אף פעם לא עשו בדיקת חמץ לפני כן, מדוע מתעוררת כעת השאלה מתי עושים בדיקת חמץ?
כאשר חז"ל חיפשו מקור בפסוקים ל"פרי עץ הדר" - ברור שהם ידעו שמדובר על אתרוג, אלא שחיפשו האם יש לכך מקור בפסוקים. אולם, מלשון הגמרא שלנו נראה שהם לא מנסים להסביר את מקור המנהג אלא ממש לחפש מה כוונת המשנה במילה "אור".

אם באמת לא ברור מה הכוונה במילה "אור" רש"י צריך להעיר על כך ולומר "מפרש בגמרא" - אך הוא לא מתייחס לכך, מכאן משמע שהפירוש פשוט. (ההתייחסות היחידה שלו בד"ה "לאור הנר" - "בגמרא מפרש טעמא", והכוונה לא לפירוש מילולי אלא הסבר לטעם הדבר).

הגמרא מביאה את החילוק בפירוש המילה אור:

רב הונא אמר - נגהי. ורב יהודה אמר - לילי. קא סלקא דעתך במאן דאמר נגהי - נגהי ממש. ומאן דאמר לילי - לילי ממש.

וצריך להבין את ה"קא סלקא דעתך". לכאורה הגמרא אומרת שהיתה לנו "הוא אמינא" שמי שאמר נגהי התכוון ברצינות וכן מי שאמר לילי, גם התכוון ברצינות. האם באמת כוונתה ש"קא משמע לן" שלא התכוונו ברצינות?
על כן מגיע רש"י ולא גורס זאת - "מאן דאמר לילי לילי ממש לא גרסינן דהא ודאי לילי הוא ממש". אולם תוספות מעיר שאין צורך לשנות את הגירסא.

ההוכחות בגמרא

מדוע ההוכחות לא מתחילות בהוכחה הפשוטה ממעשה בראשית "ויקרא אלקים לאור יום..."?
"הבוקר אור" - מנסים להוכיח מכאן ואז דוחים בכך שהכונה באמת "הבוקר האיר". האם היתה לגמרא הוא אמינא שהכוונה שונה? לכאורה ההבנה בדחיה פשוטה ביותר ומדוע לחשוב אחרת?

לאחר שבע ראיות מהפסוקים ישנם מספר ראיות מדברי תנאים, ובינהם מספר הוכחות שלא נדחו ש"אור אורתא הוא". על כך מעיר רבינו חננאל:

וכיון שנתברר כי זה האור ששנינו במשנתנו אורתא הוא ולמה לי למימר עוד ת"ש? יש לומר כי לא מזו המשנה לבדה שמענו כי אור אורתא הוא אלא גם יש לנו ללמוד מזו האחרת

פירושו קשה - הרי מלכתחילה רבינו חננאל שאל מה מוסיפות לנו שאר הראיות וכיצד הוא עונה על כך?

השאלה מתחזקת בראיה האחרונה "דתני דבי שמואל - לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר...", לכאורה זה המקור שהכי מתבקש להביא, מדוע לא יכלו להביא מלכתחילה את הברייתא הזו?

לסיכום אומרת הגמרא:

אלמא אור אורתא הוא. אלא בין רב הונא ובין רב יהודה, דכולי עלמא אור אורתא הוא. ולא פליגי. מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דרב הונא קרי נגהי ובאתרי דרב יהודה קרי לילי.

אם לבסוף מסתבר שהם אינם חולקים אלא זהו עניין של סלנג, מדוע הגמרא הלאתה אותנו דף וחצי?

הגמרא ממשיכה ושואלת על המשנה "ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי?" ומדוע השאלה מופנית דווקא למשנתינו. הרי ראינו מקורות תנאיים נוספים שנקטו בלשון 'אור'?

הגמרא עונה על כך "לישנא מעליא נקט". וקשה, האם לילה זה לשון מגונה? האם זה דומה ל"בהמה טמאה"?
ועוד, אם זה לא לשון טובה מדוע הברייתא אכן נקטה בלשון הזאת? האם שווה לנקוט בלשון מעליא אך להטעות אותנו?

זמנו של החג

בגמרא דף ד: מופיעה מחלוקת בין ר"מ לר"י, כאשר לכולי עלמא שורפים את החמץ בתחילת שעה שישית. הגמרא שואלת "מנלן?" ומביאה סתירה בין הפסוקים:
שמות (י"ב, י"ט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"
שמות (י"ב, ט"ו) "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".
מהפסוק הראשון משתמע שאיסור השאור הוא "שבעת ימים". אולם, מהפסוק השני מתברר שרק באמצע היום הראשון חל חיוב השבתת השאור, אם כן מדובר על פחות משבעה ימים.
על כך עונה הגמרא:

לרבות ארבעה עשר לביעור, ואימא לרבות לילי חמשה עשר לביעור. דסלקא דעתך אמינא "ימים" כתיב. ימים אין לילות לא, קא משמע לן אפילו לילות.

מדוע שתהא הוא אמינא שמדובר דוקא על היום והרי כל החגים מתחילים מהערב?

בהמשך הגמרא (ה.) מנסים להוכיח ש"ביום הראשון" הכוונה לי"ד ומביאים ראיה מהפסוק (י"ב, י"ח) "בראשון בארעה עשר יום לחודש". ולא מובן מה הקשר? הרי מדובר על החודש הראשון!

יציאת מצרים

ישנו בלבול הנוצר כתוצאה מהפסוקים לגבי מועד היציאה ממצרים.
משמות (י"ב, מ"א-נ"א) משמע שיצאו ביום. את הפסוק היוצא דופן (מ"ב) "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים" ניתן להסביר בכך שהלילה היה ליל שימורים, ובעקבותיו יצאו ביום.
מדברים ט"ז (א'-ו') משמע שיצאו בלילה. את הפסוק היוצא דופן (ג') "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" ניתן לפרש על צד ש"יום" הכוונה ל"יממה" (אך ישנו קושי לפרש זאת על המקומות שכתוב בהם "בעצם היום הזה").
אף לפירוש זה מתעוררת קושיא רצינית, כאשר ה' מצווה את בני ישראל בשמות (י"ב כ"ב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". מהפסוק משמע שלא יתכן שבני ישראל יצאו בלילה.

חג הפסח

ויקרא (כ"ג, ה'-ו') "בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח..." - "ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות". יש כאן סתירה חזיתית - האם פסח הוא בי"ד בין הערביים או בט"ו ביום?
במדבר (כ"ח, ט"ז-י"ז) "בארבעה עשר יום לחודש פסח לה' " - "ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל". שוב מופיעה אותה סתירה.

דברים (ט"ז, ז') "ובשלת ואכלת... ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" - זהו, נגמר פסח? אין איסור תחומין? הרי זה יום טוב!
על כן דורש הספרי "לבוקרו של שני" (מובא ברש"י). דהיינו, לאחר שהזכרנו כבר בוקר אחד בפסוק ד' באנו לדבר כעת על בוקר ט"ז.
האם זה הפשט העולה מהפסוקים? מדוע אם כן התורה כתבה את הדברים בצורה כזאת?

(ח') "ששת ימים תאכל מצות" - ומה עם היום השביעי? "וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה". והרי בפסוק ג' כתוב "שבעת ימים תאכל מצות".

ישנם שני חגים נפרדים - חג הפסח וחג המצות.
חג המצות זמנו שבעת ימים, מתחיל בט"ו ומסתיים בכ"א. חג הפסח שונה, אך ההגדרה שלו מסובכת.
חג הפסח נחגג על יציאת מצרים - ועיקרו הקרבת קרבן הפסח. יציאת מצרים היתה בתאריך שאי אפשר להבין. הכל התחיל בי"ד בין הערביים (הקרבת קרבן הפסח) עד חצות הלילה ואז נהיה בוקר. השתבשו כל סדרי הזמנים. לכן מסובך להגדיר מתי זה "ממחרת הפסח". בשלב מסויים מסתיים חג הפסח ומתחיל חג המצות (יש חפיפה מסויימת בין הזמנים).
לכן בפסוק כתוב שלכאורה, לאחר הקרת קרבן הפסח (ז') "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" - מפני שחג הפסח נגמר. אמנם, להלכה זה לא נכון שכן יש את חג המצות ולכן בירידה למציאות אנו דורשים את הפסוקים ועושים סדר. הפסוק (ח') שאומר "ששת ימים תאכל מצות" מדבר על אכילת המצות זכר לכך שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ואכלו מצות. אולם המצות ביום הראשון הם לכאורה מצות רגילות הנאכלות עם הקרבן "על מצות ומרורים יאכלוהו".
שמות (י"ב, י"ד) - "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו חג לה'".

העניין המיוחד של ליל הפסח מתואר בזכריה גם על הגאולה - (י"ד, ז') "והיה יום אחד הוא וידע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" - יש פסיחה מיוחדת מעל משוכת הזמן.

הפסוק שהגמרא מביאה שמות (י"ב, י"ח) "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב" קשה גם מבחינה לשונית. מדוע התורה לא כותבת ט"ו - אלא י"ד בערב?
הפסוק ממשיך "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" - האם אנו לא יכולים לחשב לבד כמה זה שבעה ימים?
אלא שהתורה לא רוצה שתתבלבל. יש כאן עירוב של שני חגים כפי שמופיע בפסוק הקודם: "ושמרתם את המצות" שזה בחינת חג המצות - "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" שזה בחינת חג הפסח.
זוהי הנקודה בה הגמרא מתלבטת האם יש קשר בין איסור השאור לבין אכילת המצה. ועל כן לא ברור מתי איסור החמץ מתחיל: ומתברר שיש בחינת פסח שמתחיל בי"ד ביום. ומאידך יש הוא אמינא שחג המצות יתחיל רק ביום. אם כן הלימוד מהפסוק "בראשון" הוא לכאורה לאו דווקא מילולית - אלא הוא מנסה ליישב את הסתירה בין הפסוקים (חג הפסח - חג המצות) ומכאן ש"ביום הראשון" הוא י"ד.
אמנם, המסורה מגלה שבתורה מופיעים רק שתי פעמים המילה "ראשֹן" בכתיב חסר, בפסוק (י"ח) "בראשֹן..." ובפסוק (ט"ו) "שבעת ימים מצות תאכלו... מיום הראשֹן עד יום השביעי" משמע שיש גם רמז בלשון, המקשר בין "בראשן" - החדש ל"מיום הראשן" - היום.

סדר הראיות בסוגית הפתיחה

הסוגיא הראשונה עוסקת במושג האור. אם מטרת הסוגיא היתה להכריע הלכתית היה מספיק להסתמך על המסורת או להביא את הברייתא של "ליל י ארבעה עשר".

המטרה של שבעת ראיות הפסוקים היא לספר את סיפור האור בבריאת העולם (לא נעסוק כרגע בשאר המקורות התנאיים).

לכאורה היינו צריכים להתחיל בראיה השלישית - "ויקרא אלקים לאור יום" - אך האמת שהסיפור של האור מתחיל עוד קודם לכן.

1. בראשית (מ"ד, ג') "הבוקר אור - ...דאמר רב יהודה אמר אב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" - בפעם הראשונה שהקב"ה מתייחס לאור בראשית (א', ד') "וירא אלקים את האור כי טוב". ומסתבר שהראיות הולכות לפי הסדר.
כאשר אחיו של יוסף משולחים ועמם גביע הכסף שהוטמן ללא ידיעתם (על כך מדבר הפסוק) - מתחילה גלות מצרים. לאחר מכן הדברים יתגלגלו ובסופו של דבר יעקב ובניו יהיו כולם במצרים על הגאולה ביציאת מצרים.
אולם ניתן להסתכל על אותו סיפור בכיוון שונה. הלשון "הבוקר אור והאנשים שולחו" מזכיר את "שלח את עמי", "ויהי בשלח פרעה את העם". מסתבר שבאותו הסיפור גנוזה כבר הגאולה, גם גביע הכסף המזכיר את "ויצאו ברכוש גדול". אמנם האחים לא יודעים זאת עדיין - אך לבסוף יתברר שהכל מסובב על ידי תכנית אלקית.

2. הפסוק בשמואל ב' (כ"ג, ד') "וכאור בוקר יזרח שמש". רש"י "וכאור בוקר - ... והכי קאמר דוד וכאור זה דהיינו בוקר כן יזרח שמש לצדיקים שיצאו מאפילתו לעולם הבא". הדרשה הזו מזכירה את רש"י על התורה בבראשית (א',ה') על המשך הפסוק "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", שכן קשה אם האור טוב מדוע יש צורך בהבדלה? רש"י "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל - אף בזה אנו צריכים לדבר אגדה. ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא".
לאחר בריאת האור, ראה הקב"ה שהעולם לא ראוי לו לכן גנזו לצדיקים לעתיד לבוא.

3. (א', ה') "ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה" - ולאחר שנגנז האור ונעשתה ההבדלה מסבירה הגמרא "קרייה רחמנא לנהורא ופרדית אמצותא דיממה, וקרייה רחמנא לחשוכא נפקדה אמצותא דלילה". רש"י - "קרייה רחמנא לנהורא וכו' - האי ויקרא לאו קריאת שם הוא, דתימא שקרא את שם האור - יום. אלא קרא לבריאה המאירה שברא מהוד מעטה לבושו". רש"י מסביר שהגמרא מבינה שאין מדובר בקריאת שם אלא בפעולה של לקרוא למישהו שיבוא.
נראה שלשונו המיוחד של רש"י מכוון למזמור ק"ד "ברכי נפשי" - "עוטה אור כשלמה". חז"ל - בגדו של הקב"ה. מטרת הבגד היא להסתיר, לכסות. והמשמעות שהאור בעולם הזה יותר מסתיר ממגלה.
בדרשות הבאות יתבררו התחליפים לאור הגנוז.

4. תהילים (קמ"ח, ג') "הללוהו כל כוכבי אור" - כל המזמור עוסק בבריאת העולם. המסר המובא במזמור הוא שכל הבריאה צריכה לשבח את ה'. במזמור מופיעים כל חלקי הבריאה, אפילו התנינים, אך האור לא מופיע בפני עצמו אלא הוא מובלע בפסוק "הללוהו כל כוכבי אור". על כן דורשת הגמרא "דאור כוכבים נמי אור הוא" גם הכוכבים מאירים מעצמם.
מתברר שלאחר שהאור נגנז יש תחליפים "הללוהו כל צבאיו, הללוהו שמש וירח, הללוהו כל כוכבי אור". הגמרא אומרת "למאי נפקא מינה - לנודר מן האור" - הדין של נדרים הולך לפי לשון בני אדם. והחידוש בלשון בני האדם, שבדיעבד, בעולם הזה גם כוכבים הם אור.
על כן זו ההוכחה בפסוקים היחידה שבה אומרים "אלמא אור אורתא הוא" - שכן מדובר כאן לאחר שנגנז האור וכעת יש את המאורות כתחליפים, ולכאורה האור שקיים הוא חושך, אלא שמבחינת בני האדם אין זה חושך אלא אור.

5. אצל האדם הראשון הכל היה אמור להיות טוב אם היה נדבק לעץ החיים. אולם הוא אכל מעץ הדעת טוב ורע ואז נוצרה תערובת. ערבבו בין אור לחושך (מזכיר בלשון את ה"ערב"). בעקבות החטא הזה ירד המוות לעולם. על כן מביאים דרשה על רוצח מאיוב (כ"ד, י"ד):

"לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב" - ...אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי - רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו. ואי מספקא לך מילתא כליליא "יהי בעינך כגנב" ולא ניתן להצילו בנפשו.

רש"י - "אם ברור לך הדבר כאור שהוא בא על עסקי נפשות..." - צריך לעשות ברירה בין האור ובין החושך.
הפעם הראשונה שמוזכר בתורה השורש י.ק.מ הוא בסיפור קין והבל. "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו", מתברר שאין עץ חיים אלא יש מוות. על שאלת הקב"ה "אי הבל אחיך?" עונה קין "לא ידעתי, השומר אחי אנכי?"
רש"י - "לא ידעתי - נעשה כגונב דעת העליונה". כשיש חושך אפשר להעלות על הדעת שלא רואים. על כן הוא טומן אותו באדמה.

כעת יובן עניין נוסף המופיע בסיפור הבריאה.
בכל סיפור הבריאה נאמר "ויהי כן" חוץ מהבריאה של האור, שם נאמר "ויהי אור" - מפני שהאור נברא בצורה השלמה, אלא שהעולם לא יכל לעמוד בכך. ומעניין לראות שביום הרביעי מפרש רש"י על התורה (א', י"ב) "יהי מארת - חסר וי"ו כתיב על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות...". דווקא ביום שמופיעה בו צורת החיים החדשה במלוא עוצמתה - יש את הסכנה הכי גדולה, כפי שמתאר יותר מכל איוב את המציאות לאחר שנגנז האור הראשון.

6. על רקע הערבוב הזה מגיע איוב ושאל את שאלת ה"צדיק ורע לו רשע וטוב לו" - מגיע יאוש. איוב (ג', ט') "יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר" - "...לייט ליה איוב למזליה". הדרשה רומזת לקללת האדם שהגיעה כתוצאה מהחטא, כל העולם מקולל "קוץ ודרדר תצמיח לך". אולם על כן תפקיד האדם לברך ועל ידי כך לגלות את הניצוצות ולחברם לשורשם.

7. דוד המלך הוא זה שבא ומתקן, מקים עולה של תשובה. תהילים (קל"ט, י"א) "ואמר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני" - רש"י על הגמרא:

אני אמרתי - מפני חטאי שאף מן העולם הבא אטרד, ועכשיו שמחל לי על אותו עוון (=חטא בת שבע) אף מן העולם הזה שהייתי שרוי בו בחושך ובחרפה, האיר בעדני... כשבקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים...

חז"ל אומרים על האדם הראשון שביום השביעי עשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת.

האור הגנוז

רש"י הראשון בתורה מביא את המדרש מדוע לא התחילו בחודש הזה לכם. ונראה שיש כאן שתי בחינות. 'בראשית' - סיפור כלל עולמי שמתחיל בא' תשרי. 'החודש הזה' - מופנה לישראל, המצווה הראשונה. נראה שבתחילת ספר שמות נעשה נסיון מחודש לגלות את האור לאחר שנגנז. בהולדת משה נאמר (ב', ב') "ותרא אותו כי טוב הוא" - סוטה יא "כשנולד נתמלא הבית כולו אורה". ומיד "ותצפנו" - האור נגנז. לאחר שלשה ירחים האור חוזר ומתגלה ברביעי - כמו המאורות. בבראשית הסיפור מתואר על פי ימים - כפי שכל האומות מונות לשמש, ואילו כאן הסיפור הולך על פי חודשים. על כן כתוב "ותצפנהו שלשה ירחים" - כפי שהמצווה הראשונה שנצטווים ישראל היא על קידוש החודש. בעצם מצות ה"ויהי אור" ניתנת לעם ישראל, שהם יקבעו.

התירוץ הסופי "מר כאתריה ומר כאתריה" מראה על השניות שהיתה בהתחלה. אולם בסוף מתברר שהכל מכוון לאותו העניין. אלא שאז מתעוררת השאלה, מכיוון שאנו חיים בעולם הזה - מדוע נקט בלשון אור (ששייך לצדיקים לעתיד לבוא)? על כך עונה הגמרא "לישנא מעליא" - לשון המבטאת את העומק שבדבר. כפי שהתורה מתנסחת "בהמה שאינה טהורה" על מנת להורות שגם לבהמה טמאה יש אותו שורש כמו בהמה טהורה. כך גם לגבי האור.

יהי רצון שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו ויתקיים בנו הכתוב (ישעיה ס', י"ט):
"לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך
והיה לך ה' לאור עולם ואלוקיך לתפארתך".


-------------------------------------------------------------------------------------------