אקטואליה אל נוכח פני הטרור הרב יהושע ויצמןכ"א באייר ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



אל נוכח פני הטרור


האירועים הקשים שפקדו אותנו לאחרונה, החל ברצח של משפחת חטואל בגוש קטיף ועד לפיגוע בו נהרגו ששה מחיילי צה"ל, מורידים אותנו אל קרקע המציאות, ואל הדרך הארוכה שעלינו לעבור בדרך לגאולתנו.
נעיין שוב בדברי הרב קוק זצ"ל באגרתו1, שדומה כאילו נכתבה לימים אלה (האגרת בשלמותה מופיעה בסוף השיעור):

...ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו...

מה גורם לכך שאנו נשחטים ונטבחים? חוסר ההכרה והאמונה בתפקידנו. כששר הבטחון מכריז שההתיישבות בגוש קטיף היא "טעות היסטורית", זהו חיסרון בהכרת תפקידנו, והחסרון משמש דלק למנוע הטרור של מחבלי עזה. הלא לפני עשר שנים לא נאמרו אמירות כאלה מפי אותם אנשים, ומה גרם לכך שהן נאמרות עתה? פיגועי הטרור. חוסר היכולת לעמוד מול הטרור, מוביל לחשיבה כי ההתיישבות היא "טעות הסטורית". הלך חשיבה זה יוביל, במוקדם או במאוחר, לאמירה כי ההתיישבות בארץ ישראל כולה היא "טעות הסטורית", וטעות זו חמורה יותר מן הטעות הנוכחית. "בעיית" אלפי מתיישבי גוש קטיף קטנה לעומת ה"בעיה" הגדולה של מדינת ישראל בלב המרחב הערבי העוין וצמא הדם. "אין אנו מכירים את תפקידנו" - אין יודעים מה אנו עושים ולאן אנו צועדים. זוהי תפיסה המביאה עלינו את הטרור, שכן המחבלים מבינים שהטרור מצליח ומועיל. אם לאחר פיגוע חוזרות הזמירות הישנות: "מה יש לנו לחפש בעזה?!", "למה הגענו לשם?", וכדומה, אז הטרור מבין שהוא מצליח, וזה נותן לו מוטיבציה להמשיך עוד.
מי שלא יודע מה אנו עושים בגוש קטיף - לא יודע גם מה אנו עושים בירושלים. התפקיד שלנו הוא אותו תפקיד בכל ארץ ישראל, ומי שלא מבין אותו - יגיע ח"ו לוותר על ירושלים.
מי שמבין למה לשבת בירושלים - יודע גם מה הוא מחפש בגוש קטיף. מי שחי מכח האמונה, מכח האמת הגדולה של חיי עם ישראל בארצו - יודע גם איך להתמודד עם הטרור.

...באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים...

מנסים לפטור את מחלת החולשה הלאומית ברפואות קרות: גדר הפרדה, התנתקות וכדומה, שהן בריחה מן הבעיה ולא התמודדות איתה. הרי זה כנתינת אקמול לאדם הקודח מחום עקב חיידק אלים המשתולל בגופו. אין זו עמידה מול הבעיה אלא בריחה. התהליך החל בסיני, המשיך בלבנון ועדיין אנו מנסים את הרפואות הקרות.
ההסטוריה של עם ישראל ארוכה, אך הזיכרון קצר. לא זוכרים ולא מבינים כי הבריחה מן הבעיה רק מחריפה את המצב. בעשרים שנות השלום עם מצרים - מצרים מתעצמת, קונה נשק חדיש, צבאה הולך וגדל, והיא המעצמה הגדולה במזרח התיכון. כעת נותר רק לחכות לרגע המתאים להכות את ישראל, ח"ו. במקום שאנחנו נחיה לטווח ארוך ונאמר: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אומרים זאת הערבים, ופותחים בדרך ארוכה להחלשתנו והתשתנו. הנסיגה מלבנון חיזקה את הטרור הערבי והביאה עלינו את המלחמה האחרונה, הנעזרת רבות בלקחי חיזבאללה - כיצד מנצחים את ישראל.

...ואת סם החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה...

לצערנו, הצטרפו כל הצרות יחד: הטמטום, הקטנות, הגאוה וחסרון הידיעה הם נחלת המנהיגים שלנו, ולכן הם נותנים פתרונות לטווח קצר, רפואות קרות, במקום לשאוב מסם החיים העיקרי - מן האמונה והעוצמה שיש לעם ישראל.
אולם, דבריו של הרב אינם מכוונים כלפי מנהיגים מעשיים בלבד. גם אנשי התורה צריכים לחשב את דרכם:

...ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים.

במקביל לבעיה של עם ישראל מול המחבלים, יש לנו בעיה בתוכנו בקשר של הציבור עם התורה. לדוגמה: קשר הנוער והציבור ללימוד הגמרא. גם כאן באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים, החל בטבלאות ובלימוד סוגיות נבחרות, דרך רבדים, ועד לבריחה מן הגמרא בכלל. מה לנו להלין על קטנות וצמצום אצל המנהיגים המעשיים, אם אנחנו, בשטחי אחריותנו, מתנהלים בקטנות ובצמצום, בגאווה ובחוסר ידיעה.
אנו מתייחסים לתורה במובנה הצר והיבש, ובורחים מ"סם החיים העיקרי" אותו מזכיר הרב בתחילת דבריו:

אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה.

התרופה הכוללת, לכל המישורים, היא השיבה אל נשמת התורה ואל הנשמה בכלל.
בתקופה האחרונה למדנו מן החיים, שכאשר מדברים עם אנשים בדרך אמונית, מלב אל לב ומנשמה אל נשמה - הדברים פועלים.
המצב שבו אדם מרגיש שהתורה לא אומרת לו כלום, שהיא לא קשורה אליו, הרי זה מכיון שאין גילוי של נשמת התורה. התורה "צרה ויבשה", חושבים שמה שרואים ברובד החיצוני זה כל מה שיש בתורה, ואז אדם מרגיש מרוחק ומנותק.
שיבה אל נשמת התורה גורמת לכך שהאדם מרגיש שהוא זה התורה, והוא מבין את מקומו ואת ערכו. כשם שכל האיברים בלא נשמה הם כפסל, כל איבר עומד לעצמו, ללא קשר לאיברים האחרים וללא ערך ומשמעות, כך התורה והמציאות כולה, ללא הופעת הנשמה, עומדים מנותקים ללא הנקודה הפנימית ההופכת הכל לשלמות אחת חיה, בה יש משמעות וערך לכל אדם ולכל חלק במציאות.
כיון שאנשי התורה אינם תופסים את סם החיים אלא עוסקים ברפואות קרות, הדבר משפיע על הדור כולו. אם אנו, בבית המדרש, איננו מסתכלים בצורה עמוקה על התורה ועל המציאות, מה לנו להלין על אנשי המעשה, שרואים הכל בצורה חיצונית ומעוותת?
אנשי התורה הם האחראים על מצבו הרוחני של עם ישראל, ולדבר זה יש השלכות על הדרך שבה יחשבו וינהיגו אנשי המעשה. אם אנו נתפוס את סם החיים, גם אנשי המעשה יבינו את הדרך בה עליהם להתמודד עם הטרור.
טוענים ש"אין פתרון לטרור". אין זה נכון. הטרור מונע מכח ההצלחה שלו. פיגוע שגורם להחלשת הרוח הישראלית מוסיף עוצמה וכח למחבלים. אילו היה המחבל יודע, שכל פיגוע וכל התאבדות (היל"ת) לא יגרמו לחולשה שלנו, אלא להיפך, לתוספת בנין וכח עמידה - לא היתה מוטיבציה לטרור. טרור לא מנצחים במקלות, אלא בהופעת סם חיים. אם נאמין בצדקת דרכנו ונפעל לפיה - יאבד הטרור את ערכו.
כשפיגוע גורר אמירות של נסיגה ושל חולשה - הטרור מתחזק, ואם היינו נוהגים הפוך - על כל פיגוע מוסיפים בנין, מוסיפים אלפי מתיישבים לגוש קטיף, בונים ישובים נוספים וכדומה - הרי שאין ערך לטרור, כי הוא מזיק למחבלים במקום להועיל להם.
סם החיים הנדרש מאיתנו כעת היא אמונה גדולה - אמונה בקב"ה, המוביל את עם ישראל בתהליך גאולתו, אמונה בצדקת דרכנו, אמונה בעם ישראל ובתורה הקדושה - כח האמונה הוא שינצח את הטרור!




1 ח"ב אגרת תפ"ג.











אגרת תפ"ג


ב"ה, עה"ק יפו ת"ו. ך"ה טבת תרע"ג
עתרת שלו' וברכת עולמים, לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון החו"ב סוע"ה, איש האשכולות הוגה דעות, וממולא בדעת ויראת ד' טהורה מו"ה יהודה לייב זעלצער שליט"א.
אחדשה"ט באהבה טהורה ונאמנה,
מאמרו היקר הגיעני, ובעוצם טרדותי המרובות עברתי עליו, ונהניתי מאד מסגנונו הספרותי, העשוי בטוב טעם, ומדעותיו הצודקות בכללות דבריו. מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלוהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר. ועד כה, אחרי אשר כל כך הוכינו, אחרי אשר הכפירה מגיחה עלינו מעברים, בעביה המנוולים בשחרותם המזוהמה, השמד כקטב ישוד לחטוף ממנו אלפים נפשות בכל שנה, ובקרב המחנה שהתורה והאמונה היא דגלה, שמה ושערוריה צלמות ואין סדרים, אין חפץ ברור ולא אידיאל מחוור ומסודר. עוד המחשבה חזקה היא ש"בסגולות" ירפאו את שברנו, ב"סגולות" שהנשמה אינה מתמלאה מהן, כל זמן שאין ממלאים אותה במה שהיא ההכרח היותר נמרץ לסיפוק חייה. בשום אופן לא תקום ולא תהיה עצה, המורדת בקול ד' הקורא מתוך מעמקי נשמותיהם של קדושי עליונים מני אז ועד עתה. לתשובה גדולה אנחנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן. האמונה אבדה, הולכת ומתדלדלת, מפני שהופרה תורתה, אין דורש ואין מבקש. האורתודוקסיה במלחמתה השלילית כעת משפיקה את עצמה בהבלי שוא ובדמיונות כוזבים, שהחיים והמציאות מחריבים אותם, ומחריבים עמם את נושאיהם. לא זאת היא נחמתנו מה שהצד האפיקורי שבעמנו, הוא יותר צפוי להרס וכליון. צרת רבים כזאת אינה חצי נחמה, כי-אם צרה כפולה. ההוראה באצבע שנראה על ליקויים של חושבי המחשבה שבאומות, לא יתנו לנו עז וחיים, כשאלה הם רק דברים שליליים. ולמה נלך בדרכים רחוקים, בעוד שהדרך הכבושה והישרה לפנינו היא. כל התורה בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו. הספרות המתדלדלת, ההולכת ומתחשכת, מתנוולת ומתטמאת, במובנה החדש בישראל ובעולם, היתה לה תקומה ופדיון על ידינו, על ידי הגיונותינו הענקיים, ע"י הבעותינו הברורות שהיו ראויות להיות יסודות לחיי עמים רבים, להוציאם ממחשכים לאור, והרשעה והסכלות, האויליות שבאמונות הדופיות, היו הולכים ומתבערים, ואנחנו היינו המתחילים במלאכת-שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ, ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים. לא יחשדני כבוד חביבי, ואקוה ששום אדם לא יחשדני, במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו, ושל כל העולם כולו התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא, "והעם לא שב עד המכהו ואת ד' צ' לא דרשו", ואם יבא אחד ויאמר שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבאו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ, בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה, הלא כל אלה פשטו את הרגל, ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ד' הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם, דרשוני וחיו, - בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. אין אני מדבר כעת ע"ד הפרוגרמות הפרטיות, איך באים לסדר סדרי לימוד וסדרי מחשבה, סדרי ספרים, סדרי ישיבות ערוכות, שבעצם דאגתן להרחבתה של תורה במובנה הפשוט, תהיינה משמשות לנו למגדלי עז ומבצרים לרוח ד', שמהם יצאו גבורי אל, כימי עולם. כל אלה העצות הפרטיות ילכו ויתיצרו, אחרי שהעיקר יוכר, אחרי שכל השאלה תהיה על דבר האמצעים והסדרים.
צר לי מאד שאי-אפשר לי כעת להרחיב דברים, וק"ו לכתוב איזה מאמר מסודר לכבוד ספרו של כת"ר, שהנני רואה אותו בתקוה של חטיבה חשובה בע"ה. אמנם הבעתי קצת מאנחתי לפני לב טהור ובעל דעה נכונה כהדרת כבוד חביבי. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, לחזק את ידי העמלים עם הציבור לשם שמים, ולאמץ את רוח כל אשר זיק אור ד' בוער בלבבו, לקום יחד באגודה אחת להאיר אור ד' על עמו, ותפקידה של ארץ ישראל, בתור גיא חזיון, יוכל רק בתכונה זאת לצאת מתוך המחשכים הרבים אשר יסבוה.
והנני בזה חותם בעתרת ברכה לכת"ר וכא"ל, יחזק ד' כחו ופועל ידו ירצה.
כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת ומכבדו מקרב לונ"ח,

הק' אברהם יצחק ה"ק.



-------------------------------------------------------------------------------------------