להסתכל בלי לראות
פסוקים רבים בפרשה מתייחסים לעיניו של בלעם.
בלעם לא ראה את המלאך שגרם לאתון לסטות מדרכה, עד שה' הראה לו את המלאך1:
ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו ויקד וישתחו לאפיו.
חז"ל במדרש אומרים2:
'ויגל ה' את עיני בלעם', וכי סומא היה, להודיע שאף העין ברשותו.
עינו של בלעם, ואף של כל אחד, היא ברשות הקב"ה. ברצותו תראה, וברצותו לא תראה.
בהמשך הפרשה מעיד בלעם על עצמו פעמיים3:
וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין.
מבאר רש"י:
שתם העין – עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב.
עינו של בלעם היתה סתומה, כלומר: הוא היה סומא באחת מעיניו.
על מנת לעמוד על משמעות הדברים, ננסה לעיין בעניין ראיית העיניים בצורה עמוקה.
בפסוקי ההלל אנו "מתלוצצים" על עובדי עבודה זרה4:
עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו. אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון. ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם. כמוהם יהיו עֹשיהם כל אשר בטח בהם.
האם האמירה "כמוהם יהיו עושיהם" היא התלוצצות בעלמא, או שיש לה משמעות עצמית.
בשיר של יום רביעי מופיעה התייחסות נוספת לענין5:
בינו בֹערים בעם וכסילים מתי תשכילו. הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט.
זהו קל וחומר – האם מי שיצר את העין לא יכול להביט בעצמו?
נראה, שבנקודה זו טמונה הבנת המשמעות של הראיה. הראיה תלויה בכך שהקב"ה הוא היוצר את העין. הראיה איננה ענין טכני, של מפגש קרני האור עם קולטנים בעין, אלא ענין רוחני. היכולת שלנו לראות נובעת מן העובדה שיוצר העין הטביע בנו תכונה זו.
הרמח"ל6 מבאר ענין זה:
והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד, הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה. וזה כי הפרטים הם חלקי הכלל, והנשמה בה מושרש הכל, הכלל והפרט. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו. ועד שאינה משגת, הוא כמו שיש איזה מניעה לפני עיניו שאינו יכול לראות, כך אינה רואה באמת הדבר ההוא. וכשתתגבר בראיתה, אז תראה ויצטייר הדבר בה, אם כללי ואם פרטי…
ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל, לכל אשר תשים פניה להסתכל שם, ואם לא היה לה מונע תראנו, ויצטיירו בה. וראיית העין גם כן בדרך זה הוא, כי הנשמה בכח הבנתה הזאת מתפשטת דרך בקיעת העין ורואה ומציירת. אך באמצע נפסק הציור, והיינו כי בשובה להצטייר במקומה, תפגע בעין ותעבור דרך שם, ואז לא יהיה הציור אלא גשמי. שאם לא היה העין שם, היה יכול להצטייר אפילו כל דבר רוחני. אך מפני שעברה דרך העין, מה שהוא רוחני נשאר לחוץ. ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין, וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו, ושם נעשה הציור.
הנשמה, היא זו שרואה. המציאות כולה גנוזה בנשמה בכח, וראיית הדברים מוציאה את הדבר הנראה מן הכח אל הפועל. זהו התהליך המתרחש בעת שאנו רואים. היכולת שלנו לראות נובעת מן העובדה שהדברים כבר קיימים בנשמתנו, והראיה חושפת את מה שכבר קיים. בלא שהדברים קיימים בנשמה – אין יכולת לראות אותם.
מכאן נלמד, שככל שהעיניים יפגשו עם דברים עמוקים יותר, כך הם יחשפו עומקים גדולים יותר בנשמת האדם. הראיה היא כלי להוציא אל הפועל את שגנוז בנשמה, ולכן יש חשיבות בראיית דברים נכונים, גדולים ועמוקים.
זוהי משמעות הכתוב: "אם יוצר עין הלא יביט". האדם רואה רק מפני שיש בו נשמה אלוקית הרואה את הכל, קל וחומר שיוצר העין, מקור הנשמה והראיה – רואה.
כך גם יש להבין את פסוקי ההלל. "כמוהם יהיו עושיהם" – הפסל הוא גוף בלא נשמה, ולכן "עיניים להם ולא יראו". כיון שאין להם נשמה, הרי שאין לעיניהם משמעות, והם אינם רואים. עושי הפסלים מלמדים על עצמם, שאין הם מכירים בנשמתם, ועל כן הם כפסל. עושה הפסל יהיה כמוהו, כיון שאף ראיית האדם תלויה בנשמתו, והתכחשות לנשמה מובילה לבעיה בראיה.
הכיצד?
דבר זה אנו רואים אצל בלעם. יכול האדם לראות אף מלאכים, ויכול האדם שלא לראות גם דברים גשמיים. הרמח"ל מבאר, שהנשמה רואה אף את הצדדים הרוחניים שבמציאות, אך העיניים הם שמגבילות את הראיה לראיה גשמית. אולם, אף העין ברשות הקב"ה היא, וברצותו, יכולה העין לראות מלאכים.
יכולתה של העין לראות תלויה בקב"ה, עד כמה הוא מאפשר למציאות להתגלות בפני האדם. השומר על עיניו בטהרה, יזכה שעיניו יהיו כלי לנשמתו, ויתגלו לו דברים רוחניים ועליונים.
1 במדבר כ"ב, ל"א.
2 במדבר רבה פרשה כ', ט"ו.
3 במדבר כ"ד, ג', ט"ו.
4 תהילים קט"ו, ד'-ח'.
5 תהילים צ"ד, ח'-ט'.
6 אדיר במרום ע"מ ער"ה.