פרשת השבוע פרשת בלק הרב מנשה וינרה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
ערך: יעקב קופל.



לפרשת בלק


המניע של בלק

התרעומת על דמותו של בלעם מובנת. בלעם שגר בפתור ליד ארם נהריים, רחוק מאזור ההתרחשות של הפרשה, אינו מאויים בידי עם ישראל וכל פעולתו היא תמורת בצע כסף. העניין מתבטא בכבוד שהוא מבקש והכסף שהוא רומז עליו כבר מתחילת הדרך. את בלק לעומתו ניתן להבין, עם ישראל מגיע וחונה לידו והוא מרגיש מאויים, כמון שכתוב (כ"ב,א') "ויחנו בערבות מואב" ולכן "וירא בלק ... ויגר מואב מפני בני ישראל". לגבי הדרך שבא נקט בלק כנגד עם ישראל, ניתן לומר שמאחר והרגיש שאין לו סיכוי בצד הפיזי, פנה לאלטרנטיבה רוחנית. על כל פנים, נראה שכל פעולתו נבעה מתוך הגנה עצמית.

התיאור הזה לא נכון. לא יתכן שבלק חשש מפני התקפה על ארצו, אחרת המשל שהוא מבין לא מובן (כ"ב,ד') "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה", משמע שאין פה פחד שעם ישראל יכבוש את ארצו, שכן המשל מדבר על סביבותיו. לכאורה, בלק היה צריך לחשוש מכך שעם ישראל יכבוש את הארץ עצמה.

הכיוון בפירוש כוונתו של בלק צריך להיות שונה. בלק ידע בבירור שלא רוצים לכבוש את ארצו. עם ישראל שלח שליחים שבפיהם הבקשה הברורה לעבור בארצו ולא לכבשה, ולאחר סירובו, עם ישראל נאלץ להקיף את ארצו. עניין שליחת המרגלים אינו כתוב במפורש בפרשה אלא רמוז בספר דברים (לפני שנראה את הפסוקים נזכיר שסדר הארצות מדרום לצפון הם: אדום - מואב - עמון). הבקשה מאדום לעבור בארצם מוזכרת בסוף פרשת חקת והבקשה מעמון בדברים ב'. בפסוקים של הבקשה מעמון עם ישראל מזכיר את הארצות שבהם ביקש לעבור ולבסןף הקיף אותם, (כ"ח-כ"ט) "ואכלתי... ושתיתי רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער" (לכאורה מפשט הפסוקים משמע שהם הביאו להם אוכל ומים והדבר יוצר סתירה עם פרשת חקת שם האדומים לא נתנו אוכל ומים אך לא נעמוד על כך כאן).
ישנו מקור יותר מפורש אצל יפתח בשופטים (י"א,י"ז-י"ח) "וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה... ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב... ויחנון בעבר מואב ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב".

אם כן, בלק יודע מהשליחים ששלחו אליו מהי כוונת עם ישראל, כמו כן הוא רואה את הסיבוב שעם ישראל עושה מסביב לאדום - מואב -עמון, על כן אין הוא חושש שיכבשו את ארצו, אלא חושש ש "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". בהמשך השיעור נסביר יותר מה כוונת הדברים.

שיתוף הפעולה של בלק עם בלעם

(כ"ב, ל"ו-ל"ח) "וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב... אשר בקצה הגבול, ויאמר בלק אל בלעם... למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך?", בלק נשמע קצר רוח כאחד שמשתוקק לפגוש כבר את בלעם. "ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך", תשובה אדישה, בסגנון "בסדר, הגעתי.". לאחר מכן מתואר מעשה של בלק שחשיבותו לנושא לא ברורה.
(כ"ב, מ') "ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר איתו" - מה הקשר הפסוק? מדוע חשוב לציין שבלק הכין לבלעם ארוחת ערב? לעומת זאת לא ציינו את העובדה שהוא נתן להם לישון...
לאחר הסבב הראשון של הקללה שנהפכה לברכה בלק פונה אל בלעם, (כ"ג, י"א-י"ג) "ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי... והנה ברכת ברך... לך נא איתי אל מקום אחר... אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", הכוונה - קודם הוא ראה את כל העם וזה לא עבד, כעת הוא יראה את קצהו של העם ואז הוא יקלל באמת. אך האמת היא שבפעם הראשונה כתוב כבר (כ"ב, מ"א) "וירא משם קצה העם".

קושיא נוספת מתעוררת בהמשך. בכל פעם, לכאורה, מקריבים שבעה פרים ושבעה אילים. אולם, לאחר הפעם השניה כתוב (כ"ג, י"ד) "ויעל פר ואיל במזבח"?
בפעם הראשונה כתוב (כ"ג, א') "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים", וכעת לא מפרטים כל כך אלא כותבים בקיצור שלכל מזבח עלה פר ואיל אחד, מה שיוצא אותו הדבר בחשבון. אם כך מסתבר שלאחר הפירוט הראשוני אין צורך בפירוט נוסף. אולם בפעם השלישית כתוב (כ"ג, כ"ט) "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים" אם כן מדוע דוקא בפעם השניה הפסוקים כותבים זאת בצורה מקוצרת?

כח הדיבור

בקריאת הפרשה ניתן להרגיש שיש כאן מאבק רוחני. התורה מתייחסת לסיפור הקללות כמושג לדורות, יותר גרוע מהמצרים והאדומים שכן על המואבים כתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' ". חז"ל מקבילים בין בלעם למשה, מה שמראה שיש כאן עוצמה אדירה. כל זה בא על הרקע של כח הדיבור.

בפרשה שעברה קראנו על חטאו של משה רבינו. לפי רש"י החטא היה שמשה הכה ולא דיבר. מכאן ניתן לראות שלאחר שהתברר שיש חולשה בכח דיבורו של משה, מגיע בלעם ומשתמש בכח דיבורו. לכל אורך הדרך בפרשת בלק, מופיע המאבק בין הדיבור להכאה. בסיפור האתון זהו השיא שבו היא מדברת והוא מכה (כ"ב, כ"ט) "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" ורש"י אומר "לו יש חרב בידי - גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו ולאתון זו צריך לכלי זיין?"

נחזור לפרשה שעברה - לאחר ההקפה של אדום, עם ישראל יושב בארנון מול מואב ואז מגיעים פסוקים לא ברורים (כ"א,י"ד- ט"ז):

על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון.
ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב.
ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים.
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה.
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה.
וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן.

רש"י (כ"א, י"ד-י"ז):

ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף כך יש לספר בנסי נחלי ארנון שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:
ואשד הנחלים - תרגום של שפך אשד שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים, שהיו נחבאים שם לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה והדרך עובר בתוך הנחל. אמרו אמוריים: כשיכנסו ישראל [לארץ] לתוך הנחל לעבור נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו וזהו ונשען לגבול מואב (בס"א אינו) (ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא ע"י הבאר שנכנס לשם):
ומשם בארה - משם בא האשד אל הבאר. כיצד? אמר הקב"ה: מי מודיע לבני הנסים הללו? המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל ראו ואמרו שירה:
עלי באר - מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה...

איפה הסיפור שמביא רש"י מופיע בפסוקים?
המלחמה עצמה שהיתה מוזכרת (י"ד) "בספר מלחמות ה'". אך יש לחפש מהו המקור לשאר הסיפור.

בכל פעם שיש שירה בתנ"ך היא באה כניצחון על אויבים. שירת הים - ניצחון על פרעה, שירת דבורה - על מלכי כנען. שירת דוד - (שמואל ב' כ"ב, א') "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול". גם כשפרשיה רגילה כתובה בצורת שירה צריך לפרש זאת כך, כדוגמת ל"א מלכי כנען שניצח יהושע וכן עשרת בני המן. וכן כאשר הנשים שרות לדוד לאחר ניצחונו על גוליית.
אצלנו מתברר שהתורה משווה את הסיפור שלנו לקריעת ים-סוף "את והב בסופה", כפי שהיה ניתן לראות ברש"י. בקריעת ים-סוף מופיע "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". זה היה כאשר ישראל עברו, אך לאחר מכן המים נופלים ומוחצים את המצריים. זה דומה למה שחז"ל אמרו על שני ההרים שמחצו את האמוריים.

מלכים ב' פרק ג' - "ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל..." כתוצאה מכך מתאגדים מלך ישראל, מלך יהודה ומלך אדום כנגד מלך מואב. הם הולכים דרך מדבר אדום ובשלב מסויים נגמר להם המים. הם מקבלים החלטה לפנות אל נביא שנמצא באזור והם מגיעים לאלישע. אלישע מתנבא (ט"ז- י"ח):

ויאמר כה אמר ה' עשה הנחל הזה גבים גבים. כי כה אמר ה' לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים ושתיתם אתם ומקניכם ובהמתכם. ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם...

ולאחר מכן הנבואה מתגשמת (מ"ב ג', כ'-כ"ד):

ויהי בבקר כעלות המנחה והנה מים באים מדרך אדום ותמלא הארץ את המים. וכל מואב שמעו כי עלו המלכים להלחם בם ויצעקו מכל חגר חגרה ומעלה ויעמדו על הגבול. וישכימו בבקר והשמש זרחה על המים ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם. ויאמרו דם זה החרב נחרבו המלכים ויכו איש את רעהו ועתה לשלל מואב. ויבאו אל מחנה ישראל ויקמו ישראל ויכו את מואב וינסו מפניהם ויבו (נקרא - ויכו) בה והכות את מואב.

יש פה מספר ניסים, גם הנס שהיה למלכים מים לשתות, וגם הנס שאותם מים הגיעו פתאום בלי רוח וגשם ונראו למואבים כדם ועל כן הם חשבו שהמלכים מתו לבסוף לאחר שרבו על מעט המים שמצאו. כתוצאה מכך יצאו המואבים מביצורם ומחנה ישראל הכה בהם מכה קשה.
הסיפור חוזר אצלנו - עם ישראל עובר דרך מדבר אדום ומגיעים לנחל ארנון שלאחר הנס הם רואים את הדם היוצא מהנחל.
ישנם עוד הקבלות שניתן לעשות אך העניין שחז"ל חיברו את כל הנקודות וזה הסיפור שמובא במדרש.

זוהי המלחמה אותה ראה מלך מואב אצלנו ונבהל. כפי שכתוב (כ"ב, ב') "וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" - הוא ראה שקרה פה משהו מעבר לרציונל. זה הפחד של "כעת ילחכו הקהל את כל סביבותנו" מה שקרה בנחל ארנון זה מה שהיה "סביבותנו". המואבים מבינים שיש להם מאבק רוחני מול ישראל ומנסים לפגוע בנקודה הבעייתית בעם ישראל.

הרקע להתעוררות של מואב

חז"ל עומדים על כך שמשה רבנו לא מופיע בשירת הבאר. (כ"א, י"ז) "אז ישיר ישראל את השירה הזאת על באר ענו לה" לעומת "אז ישיר משה" בקריעת ים סוף.
חז"ל מעמידים שזו אותה הבאר שבה נכשל משה ולא דיבר אליה אלא הכה.

בסוף השירה מתואר המשך מסע עם ישראל (כ"א, כ') "ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון".
בלק לוקח את בלעם לשלושה מקומות לקלל את ישראל:
פעם ראשונה - (כ"ב, מ"א) "במות בעל", בשירה מופיע "במות" שכן משמיטים את שם העבודה-זרה, כפי שעושים בהמשך.
פעם שנייה - (כ"ג, י"ד) "שדה צופים אל ראש הפסגה".
פעם שלישית - (כ"ג, כ"ח) "ראש הפעור הנשקף על פני הישימון".
בולט שאין זה מקרי שבלק בחר מקומות אלו. כוונתו ליצור התנגדות רוחנית לאותם מקומות בהם עם ישראל עובר כאשר הוא סוחב עדיין את חטא הדיבור של משה.

בהקבלה דילגנו על מקום אחד שבו עם ישראל עובר "הגיא אשר בשדה מואב", הוא מופיע בפרק האחרון בתורה בדברים פרק ל"ד - (א') "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה..." (ו') "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור".
הקב"ה לוקח את משה להר נבו להראות לו את כל הארץ ולבסוף משה לא נכנס לארץ אלא נקבר בגיא. במקום הנמצא בין שלושת המקומות אותם ניסו בלק ובלעם לקלל.
יתכן ומשה לא זכה לברך את אותם ברכות מפני שלא דיבר לסלע, ולכן הברכה באה לבסוף ע"י הכוח של מואב. על כן נגזר על משה להשאר במואב "על אשר מריתם את פי". יש פה מאבק רוחני של בלק (חז"ל אמרו שהיה קוסם לא פחות מבלעם) ובלעם כנגד ישראל.

חז"ל1 מעלים תמיהה, מדוע שלא בלעם יגיד את הקללות ומשה את הברכות? ולכן מסתבר שמשה אכן היה צריך לומר את הברכות, אלא שכשהדיבור נפגם אז זה מגיע בצורה בעייתית.
בלק לומד את הדבר הזה, שבסוף את הכל עושה ה'. בלק חשב שיש כוח מבלעדי ה', שבלעם יכול לקלל מעצמו, ולומד את המסר בעל כרחו.

עניינו של בלק

נחזור לתחילת הפרשה בה בלק שואל את בלעם למה לא בא עד כה? ובלעם ולא עונה לו ישירות. לאחר מכן הפסוקים מספרים שבלק הקריב בשביל בלעם קורבנות. לאחר מכן, בסבב הראשון בלעם אומר לבלק לעשות לו מזבחות. מבחינתו של בלק הקורבנות לא מיועדים לה' אלא הוא בא לספק את צרכיו של בלעם.
התיאור שמופיע בפסוקים מורה שבשביל בלק, להכין אוכל לבלעם ולהקריב קורבנות זה היה אותו הדבר. מה שברור שבלק לא הביא את הקורבנות לקב"ה.

(כ"ג, ב') "ויעש בלק כאשר דיבר בלעם ויעל בלק ובלעם פר ואיל למזבח".
יש "חילוק" בפסוק, בלק עושה זאת מפני שבלעם ציווה ובלעם עושה את זה לה'.
(ה') "וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר". למה צריך לחזור לבלק? אלא שחשוב לעשות לו "סידרת חינוך".
(י"א) "ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי? לקוב אויבי שלחתיך" - בלק מאשים את בלעם שהוא אשם בכך שברך במקום לקלל. שוב בלק מתכחש לכך שיש הגחה עליונה.
על כן בפעם השנייה (י"ג) "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם". בלק אומר שצריך להחליף מקום מפני שנראה לו שצריך לעשות את זה אחרת, והסיבה שלא הצליחו בפעם שעברה מפני שלא עשו את זה טוב.
למרות שמקודם ראו את קצה העם, אז כתוב "וירא את קצה העם", בלשון יחיד, שכן זה היה בלעם. ובלק לא ידע מה הוא ראה, ולכן כעת הוא חושב שהוא מחדש "חידוש". לכאורה, הוא אומר "גם אני קוסם, אני אראה לך איך עושים את זה". (י"ד) "ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח". לא כתוב שבלעם אמר לו לעשות את המזבחות כמו בפעם הראשונה. נראה שבלק לוקח יוזמה אישית ומנסה להראות לבלעם איך עושים את זה "צריך לראות את קצה העם!". ייתכן שבאותו רגע בלעם בז לו בלבו על כך שהוא לא יודע שזה בדיוק מה שהוא עשה מקודם.
ייתכן שבלק מקריב פחות קורבנות "פר ואיל", יתכן שבלק עצמו הוא המקריב, לעומת הפעם הראשונה (בלק ובלעם) כתוב כאן "ויעל" דהיינו בלק. אולם, זה לא מסתדר עם הפסוק הבא "ויאמר אל בלק" משמע שזה בלעם. אך מכך שזה כתוב בצורה עמומה ניתן להבין זאת גם כך וגם כך.

בפעם השנייה ה' חוזר ומזכיר בדבריו לבלעם את בלק, "שוב אל בלק". אך כעת בלק מגיב "ויאמר לו בלק מה דיבר ה'?" לעומת הפעם הראשונה שם לא אמר כלום. כעת הספק מתחיל לבצבץ.
לאחר מכן במשל שעונה לו בלעם מוזכר "קום בלק ושמע". עדיין לא הסתיימה ה"סידרת חינוך". תגובת בלק לבלעם "גם קוב לא תיקבנו גם ברך לא תברכנו". אך לאחר דברי בלעם "כל אשר ידבר ה' אותו תעשה" מוסיף בלק "לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלוקים וקבותו לי משם".
זהו דבר שבלק לא אמר עד כה.
כעת, בפעם השלישית, הוא יחזור לעשות שבעה מזבחות ושבעה פרים ואילים. אולי שוב לבד אך כעת זה מכוון אל ה'.
בפעם השלישית אין צורך שבלעם יפנה אל בלק, ויזכיר אותו במאמרו מפני שבלק הבין את המסר, כמו כן בלק מגיב לאחר הפעם הזאת "והנה מנעך ה' מכבוד", הוא מדגיש שזה מה'.
לאחר מכם בלעם מתנבא מה ה' יעשה לאחר מכן ובלק שותק מפני שהוא מבין שזה כבר לא בידו. לכן לאחר מכם הם נפרדים בהשלמה, בהבנה שזה רצון ה'. המסר שמועבר הוא שרק דבר ה' יקום.

אם ה' רוצה אז אתון תדבר, כפי שבלעם יוכל לברך וכפי שבלק ייאלץ להיכנע. הדיבור יעשה את היפוך החומר. זהו תחליף למה שהיה צריך להיות אצל משה רבנו שעל ידי הדיבור האבן היתה צריכה לההפך למים. ברכת ה' תגיע בסופו של דבר בצורה זו או אחרת אלא שמשה ייאלץ להישאר בערבות- מואב עם כל הקושי שטמון בדבר הזה.




1 דברים רבה פרשה א' פסקה ד'.


-------------------------------------------------------------------------------------------