מוסר אין דבר העומד בפני הרצון הרב יהושע ויצמןג' באלול ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



אין דבר העומד בפני הרצון

ג' באלול הוא יום ההילולא של מרן הרב קוק זצ"ל, שהוא מורה הדור בהתבוננות המתאימה לתקופה. היחס והקישור לארץ ישראל, למדינת ישראל, לתורת ארץ ישראל ועוד ערכים רבים - מקבלים משמעות מיוחדת בדברי הרב זצ"ל.
התרגום לפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני ישועה"1, הוא:

ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא.
תרגום: ותקבלו לימוד חדש בשמחה מבחירי הצדיקים.

כאשר יש צורך בהופעה של לימוד חדש בעולם, עם הולדתו של דור חדש והיווצרות מציאות חדשה - יש לפנות לבחירי הצדיקים, שהם הנותנים כיוון והסתכלות נכונה לדור - כיצד לפעול וכיצד להתייחס למציאות.
זוהי תורתו של הרב זצ"ל, שלימדנו את דרך ההתבוננות על ההויה המתחדשת בארץ ישראל בדור שיבת ציון.

נעיין בפסקא מתוך "אורות התשובה", ספר שהרב למד בעצמו וקרא לתלמידיו ללמוד בחודש אלול, לקראת הימים הנוראים. יהיו שפתיו דובבות בקבר בעוסקנו בדברי תורתו2.
כותב הרב3:

התשובה השרויה בלב תמיד, מודאת לאדם את הערך הגדול של החיים הרוחנים, והיסוד הגדול שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו, נעשה תוכן מוטבע בנפשו על ידי אור התשובה הקבוע בו, וממילא חל עליו שפע גדול של רוח הקודש בתדירות, ורצון נשגב בקדושה, למעלה מהמדה הקבועה של בני אדם רגילים, הולך ומתגבר בו, והוא בא להכיר את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כי אם באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב. והצלחה זו היא האושר הגדול מכל אוצרות וסגולות, ורק היא מאשרת את כל העולם ואת כל המציאות. כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר, מתוך העושר והשובע הנשמתי שברצון הטוב.

נראה, שדבריו של הרב מבוססים על הספור המופיע בגמרא4:

אמרו עליו על ר' אליעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר 'ונמקו כל צבא השמים'. אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.

רבי התפעל מן העובדה שבת קול קראה "רבי אליעזר בן דורדיא", שברגע אחד הפך מאדם שטוף בעבירה - לרבי.
בדברי הרב יש העמקה של הענין. "והוא בא להכיר את הטוב האמיתי של ההצלחה הגמורה, שאינה תלויה כי אם באדם עצמו, בלא שום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב".
רק האדם עצמו מחליט על גורלו בחיים, ולא תנאים חיצוניים כלשהם. זהו כוחו של הרצון, שהוא פועל בצורה "חד סטרית". רצונו של האדם הוא הקובע באופן מוחלט את מעמדו ומהלך חייו.
ברגע אחד של רצון אדיר וחזק - יכול אדם להיקרא רבי, שכן הרצון הוא הקובע, ואם זהו רצונו של האדם - הרי שאף בת קול מסכימה לכך.
זהו סדר הבריאה. האדם נברא כדי להשפיע על העולם, לרדות בו ולרומם אותו, ועל כן המציאות כולה תלויה באדם - ברצונו של האדם.
"תנאי חיצוני" אינו יכול להשפיע. לא הכשרון שנתברך בו האדם, לא הרקע ממנו הוא בא ולא כל תנאי אחר - כי אם רצונו של האדם. הרוצה להיות טוב - יהיה טוב. הרוצה להיות חברותי - יהיה חברותי. הרוצה להיות למדן - יהיה למדן.
האדם אף קובע את האוירה שסביבו, "כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר, מתוך העושר והשובע הנשמתי שברצון הטוב".
העין הטובה שבה האדם מביט אל המציאות - הופכת את המציאות לטוב.
ההתבוננות במציאות מלמדת עד כמה אמיתיים הדברים, ובמיוחד ביחסים חברתיים.
למשל, בקשר שבין איש ואשתו. ידוע ומפורסם, הן ממקורות קודש, והן, להבדיל, ממקורות העולם, שעל הקשר צריך לעבוד כדי לטפח אותו. "לא כל אחד נוטל את בת זוגו", אומר הרמח"ל, ולכן צריך להשקיע עבודה רבה כדי ליצור את הקשר בין האיש והאשה וכדי לחזקו ולייצבו.
חידושו של הרב העולה מן הפסקא הוא, שהעבודה איננה בשנים. את העבודה על הקשר לא עושה האדם מול אשתו, אלא מול הראי... הקשר תלוי רק באדם עצמו. היחס שמתייחס כל אחד לאשתו - הוא הקובע את האוירה בבית, את האהבה ואת האושר.
יכול אדם לתרץ תירוצים: "אשתי כזאת וכזאת, היא עושה כך וכך" ולכן הקשר איננו יציב. אין זה נכון. אתה בלבד קובע את האוירה בבית. מתוך העין הטובה שעל ידה אדם מביט במציאות - הוא פועל על המציאות ומתקן את הקלקולים והסיבוכים.
גם במעגלים יותר רחבים נכון הדבר. האוירה החברתית שסביבך - נקבעת על ידך. ברצונך - אתה יכול לשנות את המציאות.
גם בחיים האישיים הדבר נכון. האדם עצמו - הוא בלבד קובע האם הוא יהיה שמח או לא, ולא כל תנאי חיצוני אחר. אם אדם מחליט שהוא שמח, ומאושר וטוב לו בחיים - האם יכול מישהו להפריע לו בכך?! הכל תלוי בהחלטה שלנו - ובה בלבד!
מובן, שאין המדובר ברצון רדוד ופשוט, כדברי הרב בהמשך הדברים:

הרצון הבא מכחה של התשובה הוא הרצון העמוק של עומק החיים, לא הרצון השטחי שהוא תופס רק את הצדדים הרפים והחיצונים של החיים, כי אם אותו הרצון שהוא הגרעין היותר פנימי ליסוד החיים, והרי היא העצמיות הגמורה של הנשמה.

הרצון העמוק, הנוגע לעומקה של הנשמה, הוא רצון הנובע מבירור נוקב, המוביל להחלטה חזקה של האדם. רצון כזה בכוחו לפעול על המציאות, ולקבוע את גורלו וחייו של האדם.
ההחלטה כה קרובה אלינו - כפסע בינינו ובינה, ובכל זאת היא כל כך רחוקה, וכל אחד אפוף בקשיים וסיבוכים, אף שבהחלטה אחת חזקה הוא יכול לפעול על המציאות "ועל אורחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם".
בתחילת הפסקא כותב הרב: "... שהרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מלואיו".
מהו מילוי? האות אל"ף, למשל מורכבת מ-א', שהיא האות בעצמה, ו-ל"ף, שזהו המילוי. בצורה הפשוטה, המילוי הוא הדרך בה הדברים באים לידי גילוי. כאשר אומרים את האות - משתמשים במילוי, אך אין הוא האות בעצמה.
זהו היחס בין הרצון ובין הכשרונות שבעולם. הרצון הוא האות עצמה, הוא יסוד הכל ובו תלוי הכל, והכשרונות הם המילוי - הם הדרך לגלות את הרצון במציאות.
ההצלחה איננה תלויה בכשרון, אלא ברצון. הכשרון הוא כלי ביד הרצון לגלותו בעולם.
להשלמת הדברים יש להוסיף יסוד חשוב העולה מדברי הרב במקום נוסף5:

מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת.

האדם הוא טוב מיסודו, והוא רוצה - במודע או שבלא מודע - את הצדק המוחלט והטוב המוחלט.
אלא שהשלמות המוחלטת רחוקה מן האדם, ואין הוא יכול לשאוף אל דבר שאיננו ביכולתו.
הפתרון הוא התשובה. התשובה היא טבעית לאדם, והיא המשלימה אותו. בלשוננו נאמר, כי השאיפה לשלמות - היא השלמות.
אין האדם יכול להיות שלם בפועל, שכן כל דבר מופיע בעולם בצורה חסרה, מצד טבעו המוגבל בעולם.
העבודה של האדם היא לתקן את החסרון ולשאוף אל השלמות.
מובן, כי התשובה והרצון - דבר אחד הם. השאיפה לשלמות, שהיא יסוד התשובה - היא השלמות, והרצון לטוב - הוא הטוב.
אדם צריך לעבוד על "מחשבת התשובה", שתהיה קבועה בקרבו ובלבו, לשאוף אל הטוב ואל השלמות - וזהי השלמות.

ונסיים במה שפתחנו. החידוש הגדול הוא, ש"אין דבר תלוי אלא בי". ההצלחה והשלמות תלויות אך ורק באדם עצמו, ברצון החזק המוביל להחלטה ברורה הפועלת במציאות.




1 ישעיה י"ב, ג'.
2 עי' יבמות צ"ז ע"א.
3 אורות התשובה ט', א'.
4 עבודה זרה י"ז ע"א.
5 אורות התשובה ה', ו'.


-------------------------------------------------------------------------------------------