פרשת השבוע פרשת תרומה הרב מנשה וינרא' באדר א' ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
ערך: יעקב קופל.



בניית המשכן


ספר שמות מחולק לשני חלקים עיקריים, ניתן לסווג אותם על פי הפסוק "שלח את עמי ויעבדוני" - א. היציאה ממצרים ב. בניית המשכן והעבודה בו. בפרשתנו אנו מתחילים את החלק השני של הספר. בניית המשכן שמשמעותה קיום מטרת העולם - שיהיה להקב"ה משכן בתחתונים.

תפקיד המשכן

במעמד הר סיני נגלה הקב"ה לעיני כל ישראל באופן חד פעמי, באש אוכלת על ראש ההר. על מנת שלא נשכח מעמד נשגב זה, ניתנו לנו ציוויים רבים, לדוגמא דברים (ד', ט'-י'):

רק השמר לך... פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך ופן יסורו מלבבך... יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בהר חורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם...

מצוות הקהל, להתאסף פעם בשבע שנים כל קהל עדת ישראל, לשמוע את התורה. נוסף לכך ישנם עוד ציוויים שהמרכזי שבהם הוא בניית המשכן. ייחודו של המשכן בהקשר זה הוא בכך שבו שוכנים הלוחות אשר יהיו יחד עם ישראל בכל מסעיהם, ודרכו ממשיך הדיבור לאחר מתן תורה.

גן עדן

אמנם מתן תורה היה מאורע נשגב, אך ישנה בחינה יותר גבוהה והיא המציאות של אדם הראשון בגן עדן, שם הוא קיבל את תורה דרך עץ החיים. ניתן לומר שהציוויים מאיזה עץ לאכול ומאיזה עץ לא לאכול, הם האב טיפוס של מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".
הגדלות המיוחדת של גן עדן מתבטאת בכך שהקב"ה פונה לא רק לעם ישראל, אלא לכל האנושות כולה (המיוצגת על ידי אדם הראשון).

מתן תורה ארע במדבר, מקום המהווה דרגה פחותה מגן עדן, אך הנביאים מתארים שלעתיד לבוא המדבר יפרח, ואז גם המדבר יתעלה. על כל פנים, כבר אז כל ההליכה במדבר נועדה על מנת להגיע לארץ ישראל שהיא בעצם גן העדן. תפקידו של עם ישראל כאשר הוא מגיע לארץ ישראל הוא להיות שליח ציבור של כל העולם ולהתחבר מחדש לעץ החיים.

הכרובים

כפי שהזכרנו, עניינו של המשכן הוא המשכו של מתן תורה, המשך הדיבור עם עם ישראל. נקודה זו מתבטאת בארון המונח בלב לבו של המשכן, בקודש הקודשים. בארון העדות מונחים הלוחות שניתנו בהר סיני ועליו נאמר "ונועדתי לך שם".
על גבי הארון נמצאים שני הכרובים, ותפקידם מתבהר בהשוואה לתפקיד הכרובים בגן עדן. ממש כפי שתפקידם של שני הכרובים בגן עדן לשמור על עץ החיים, כך גם תפקידם של הכרובים שעל הארון לשמור על התורה. לא כל אחד יכול להגיע לקודש הקודשים ולשמוע את הדיבור. יותר מכך, דווקא אם שורים על המרחק הראוי אזי זוכים לדיבור.
תפקיד נוסף שייך לכרובים מתבטא בהמשך הדיבור של הקב"ה עם משה שמתבצע מבין הכרובים.

הגדרת תפקידם של הכרובים כשומרים מעט תמוהה. בהנחה שהאדם לא היה חוטא וממילא לא היו מגיעים הכרובים, מי היה שומר על עץ החיים (התורה)?
מסתבר שצורת השמירה, במקרה שכזה היתה שונה. האדם קיבל ציווי "לעובדה ולשמרה" - ומכאן שהשמירה הוטלה בתחילה על האדם עצמו.
בראשית (ב', ט"ז-י"ז):

מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו

צורת השמירה מוגדרת בפסוק הזה. ההתחברות לעץ החיים וההימנעות מעץ הדעת. אולם, לאחר החטא, חלוקת התפקידים השתנתה. האדם הורחק מגן עדן והיה צריך למנות שומר אחר.
האדם - נשלח מגן עדן לעבוד את אדמה אשר לוקח משם - עבודה מחוץ לגן.
הכרובים - הם אלה שישמרו מעתה - "לשמור את דרך עץ החיים".

המסקנה המתבקשת מכאן שהאדם היה אמור לשמש בתפקיד הכרובים.
חגיגה יג: "אמר ר' אבהו - כרביא, שכן בבל קורין לינוקא רביא", ר' אבהו דורש את שמם של הכרובים שמשמעותו תינוקות - ומאחר שהכרובים היו אמורים להיות כנגד אדם וחוה, מובן שגם הכרובים היו בדמות זכר ונקבה (כפי שחז"ל מסבירים).

הכרובים במקדש שלמה

במלכים א' פרק ו' מתואר מקדש שלמה. הפרק עוסק בעיקרו במבנה עצמו ובפסוקים כ"ג - כ"ח מתוארים הכרובים. תחילת פרק ז' עוסק בבית שלמה ומפסוק י"ג מתחילים לדבר על כל הכלים.
לכאורה, הכרובים היו אמורים להופיע ברשימה עם כל הכלים אך למרבה הפלא הם מוזכרים יחד עם תיאור המבנה של המקדש.

ישנם מספר הבדלים בין הכרובים במקדש שלמה לכרובים במשכן. לדוגמא, הכרובים במשכן היו מקשה זהב, ואילו במקדש שלמה הם היו עשויים "עצי שמן" מצופים זהב. אולם, ההבדל הבולט ביותר הוא הגודל. במקדש שלמה הכרובים היו עשר אמות גובה ואילו במשכן הם היו הרבה יותר קטנים.
בתיאור המשכן הכרובים עומדים על הכפורת "ופניהם איש אל אחיו". במקדש שלמה הם עמדו על הרצפה ופניהם כלפי הבית1 .

המשמעות של השינויים הללו מסמלת הבדל עקרוני בין המשכן למקדש, לעת עתה נסביר רק חלק מהעניין. שלמה המלך עושה דבר מאוד מעניין, הוא לוקח את שני הכרובים ומשנה את תפקידם. מכלים הוא הופכם לחלק מהבית.
כפי שהבית עצמו הוא עץ מצופה זהב כך גם הכרובים. "ופניהם אל הבית" - כנפיהם נוגעים מקיר אל קיר וביחד הם יוצרים מעין קיר שעומד על הרצפה (כנפיהם היו פרוסות לצדדים בצורה כזו –o––o–).

המזבח

מבנה המקדש מחולק לשני חלקים עיקריים שהם כנגד "לעבדה ולשמרה". והמזבח מסמל את מקום העבודה ואילו הארון מסמל את שמירת התורה.
בצורת המבנה יש חלוקה לשלוש - החלק הפנימי קודש קודשים, שם אף אחד לא מתקרב חוץ מכהן גדול פעם בשנה. באמצע יש את הקודש שהוא בתווך2 ובחצר בחוץ יש את מזבח העולה עליו התקיימה עבודת הקורבנות.

נאמר שהאבות הם מרכבה למקום, עליהם השכינה שורה. כמו כן נאמר שאיש ואישה זכו שכינה ביניהם. אם כן, ניתן לומר שביתם של האבות והאמהות היוו מעין משכן לשכינה.

כאשר אברהם אבינו מגיע לארץ נאמר (בראשית י"ב, ח') "ויט אהלה" - רש"י מסב את תשומת הלב שה"קרי" בלשון זכר וה"כתיב" בלשון נקבה. בעקבות כך מפרש רש"י שבתחילה אברהם נטע את אוהל אשתו ורק לאחר מכן את אוהלו. מיד לאחר מכן, הפסוקים מתארים שאברהם בנה מזבח - ועוד מעט נראה שהמבנה הזה מקביל ממש למבנה של המשכן.
האהל הפנימי שם יש את הדיבור זהו אוהל האבות. אהל האמהות שימש בתפקיד אחר, רש"י (כ"ד, ס"ז):

האהלה שרה אמו - ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת נר דלוק מע"ש לערב שבת וברכה מצויה העיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבת רבקה חזרו.

ניתן לזהות את הנר, הענן הקשור והברכה בעיסה כנגד המנורה, מזבח הקטורת והשולחן. כמובן שלהשלמת העניין אברהם בנה מחוץ לאוהל את המזבח ששימש לעבודת הקורבנות.

החזרה לגן עדן

ננסה למצוא היכן מסתתר המזבח בגן העדן. לעת עתה נרמוז שהמזבח צריך להיות מחוץ למערכת שמקבילה לקודש הקודשים. כפי שראינו המזבח במשכן נמצא בחוץ והוא המשלים לתפקיד הארון הנמצא בקודש הקודשים.

בספר מלכים (ז', י"ג-י"ד) מתואר שאת מזבח הנחושת (ושאר כלי הנחושת) עשה חירם מצור. על אותו חירם חלוקות הדעות האם הוא בכלל יהודי או אפילו חצי יהודי. על כל פנים, ידוע לנו שאת כלי הזהב עשה שלמה (ז', מ"ח-נ'). ניתן לראות שישנם שתי דרגות, הנחושת ומעליה הזהב.
על הפסוק בבראשית (מ"ט, י"ז) יהי דן נחש עלי דרך" (ובאמת סמלו של שבט דן הוא הנחש) מפרש אונקלוס "כחיוי חורמן" (דומה ל"חירם" הנקרא גם חירום). רש"י מסביר מהו אותו נחש:

שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו והוא צפעוני וקרוי חורמן על שם שעושה כל חרם.

ניתן לומר שלא רק שהנחושת מהווה מתכת פחותה מהזהב אלא שיש לה את הייחודיות שלה. הנחושת באה מהאדמה וצריך ותקנה כפי שצריך לתקן את הנחש, ואין זה סתמי שנחש ונחושת מורכבים מאותיות זהות. על כן כאשר בונים את מזבח הנחושת אחד התנאים לבנייתו הוא שיהיה מזבח אדמה. ייחודיותה של הנחושת היא שהיא נחצבת ממעמקי האדמה ובהמשך נסביר את עניינה.
הנחש בגן העדן חסר סיווג. מצד אחד היה שייך לסווג אותו יחד עם החיות אך הוא שונה מהם, הנחש הלך זקוף ודיבר. מצד שני הנחש אינו אדם ונראה שהוא אכן בעל הגדרת ביניים. לאחר העונש נגזר עליו "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". אולם התיקון לא מסתיים בכך.
כשהדיבור מתחיל במצריים אנו פוגשים במטה שנהפך לנחש. המסר של עניין זה הוא שרק כאשר מי שמוביל את הנחש הוא משה אז אפשר להשתמש בו, אחרת הנחש שיופיע לפניך יהיה זה שמסמל את הנורא ביותר - המוות שהוא ניגוד לעץ החיים.

נחזור אל הכרובים שהיו כנגד אדם וחוה. עמם שכן בקודש הקודשים גם המטה שהיה לנחש3, וזוהי הצורה המתוקנת. בגן עדן היתה בעיה שהנחש לא היה מטה לא היה כפוף לכאורה לדבר ה' - ובעקבות כך האדם גורש מגן עדן.
המצב השלם היה שמקום עבודת האדם היה בקודש הקודשים, בגן עדן. אולם לאחר שהאדם גורש מחוץ לגן עדן עליו לעבוד את האדמה, מזבח האדמה (העשוי נחושת). זהו תיקון מסויים שבו האדם מנסה לחזור את אותה עבודה שהוטלה עליו בהיותו בגן עדן.
מצד אחד המזבח נמצא כעת בחוץ ושם התיקון נעשה, ומצד שני יש שאיפה שהוא יכנס פנימה ממש.

משכן מול מקדש

לפני הכניסה לארץ ישנו ציווי המזהיר את בני ישראל שלא ינהגו כפי שהיו מורגלים עד כה (דברים י"ב, ח'-י"ד):
לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו... השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה'...

האם במדבר הם העלו עולות בכל מקום שרצו? "איש הישר בעיניו"? הרי כתוב בויקרא (י"ז, ד'):

ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.

לשם הבנת הפסוקים הללו נסביר את ההבדל העקרוני שבין המשכן למקדש.
כפי שהזכרנו זאת בתחילת השיעור, המשכן הינו המשך למתן תורה. הר סיני היה קדוש בשעתו ואז מי שהגיע אליו נענש ולאחר מכן "במשוך היובל המה יעלו בהר" - וזאת מפני שלא היתה לו קדושת המקום. בדומה לכך, לאחר שהמשכן נסע ממקום מסויים, מיד הורשו כל ישראל להכנס לאותו מקום.
לעומת זאת בגן עדן, וכן בארץ ישראל יש לאדמה קדושה עצמית. ישנה קדושה למקום המקדש ולכן הוא נקרא "המקום אשר יבחר ה'".
להבדל זה מתכוונים הפסוקים בדברים. במדבר היו מקריבים במקומות שונים, בהתאם למיקומו של המשכן. אולם בארץ ישראל שיש קדושה למקום, אזי מקום ההקרבה הוא רק על הר המוריה.

הבדל עקרוני זה, הוא שהוביל את שלמה לעשות את השינוי במיקום הכרובים במקדש.
במשכן הקב"ה מדבר מבין שני הכרובים אשר על הארון. במקדש, שלמה מבין שיש שינוי בדיבור כשמגיעים לארץ ישראל, על כן הוא שם את הכרובים על הקרקע. המשמעות של העניין שדבר ה' מגיע מבין שני הכרובים ומהאדמה עצמה - חזרנו לגן עדן, ארץ ישראל.
דוקא החיבור הזה לאדמה מגלה לנו שעניינו של מזבח האדמה אכן מופיע בקודש הקודשים במקדש.
ננסה לראות היכן מיקומו של המזבח במקדש.

בתיאור המקדש מופיע התיאור של עשיית המזבח, בתוך התיאור המפורט של המבנה. (מלכים א' ו', כ') "ולפני הדביר... ויצף מזבח ארז", וכן בפסוק כ"ב - "וכל המזבח אשר לדביר ציפה זהב".
הפרשנים מנסים להסביר שמדובר על מזבח הקטורת.
הגר"א מפרש שהיו שני שלבים. שלמה לקח את מזבח הזהב של משה והוסיף מסביבו עץ וציפה אותו זהב על מנת להגדילו. ולכן בפסוקים מתוארים שני שלבים : 1 - ציפוי בארז. 2 - ציפוי בזהב. אך מתעוררות על כך שתי קושיות.
אחת - המזבח מתואר בפסוקים אלו בתוך קודש הקודשים והרי מזבח הקטורת נמצא בקודש.
שתיים - בפרק ו' אנו עוסקים בבנין ורק בפרק ז' יש תיאור של הכלים כולל מזבח הזהב (פסוק מ"ח), מדוע מכלילים את המזבח גם עם הבניין? (שאלה דומה שאלנו על הכרובים)

יש המנסים לתרץ ולומר שהמזבח נכתב כאן מאחר והוא דומה להיכל המצופה זהב. אך קשה לקבל זאת כסיבה יחידה מוצדקת. לכאורה, אם לא הייתי מכיר את ההלכה - נראה מפשט הפסוקים שמיקומו של המזבח הוא בקודש הקדשים כמו הארון וכמו הכרובים!

הפסוקים מתארים שכמו בגן עדן, המזבח נמצא בפנים ולא צריך לצאת החוצה כדי לעבוד. כששלמה בונה את המקדש הוא רוצה לעשותו כדוגמת גן העדן שהמזבח בפנים, ועל אף שלהלכה זה לא כך ומיקומו של המזבח אכן היה בחוץ - הצורה בה נכתבים הדברים מעבירה לנו את המסר הזה.

יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, ולהשראת שכינתו של הקב"ה על בית מקדשו ועל כל ישראל.




1 דברי הימים ב' (ג', י"ג) "והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית".
2 בקודש הקדשים היתה מונחת גם צנצנת המן. המן נקרא מצד אחד "לחם מן השמים" ומצד אחר כתוב: "והיה טעמו כטעם לשד השמן". מכך ניתן להסיק - שהיתה בחינה של קודש הקדשים גם בקודש שם היה בנוסף למזבח (המקביל למזבח החיצון), שולחן - לחם, ומנורה - שמן (המקבילים לצנצנת המן שבקודש הקודשים).
3 במקום אחר הוכחנו שמטה אהרון ומטה משה הנם אותו מטה.



-------------------------------------------------------------------------------------------