פרשת השבוע פרשת תצווה הרב תמיר כהןט' באדר א' ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



הרועה שאינו נראה


המנורה ומזבח הקטורת
ידועה התמיהה על מיקומה של פרשיית מזבח הקטורת המופיעה בסוף הפרשה, בשעה שהיינו מצפים למצוא אותה בפרשת תרומה, בין שאר הציוויים על כלי המשכן. אך יש מקום לתמוה גם על תחילת הפרשה1:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְדֹוָד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מה ראתה התורה לצוות בפתחה של הפרשה על לקיחת שמן זית זך למנורה, ועל הדלקת הנרות2?
עיקרה של הפרשה, בגדי כהונה וימי המילואים, שני נושאים העוסקים בהכשרת הכהנים לתפקידם, ונראה שפרשיות הדלקת הנרות ועשיית מזבח הקטורת קשורות לנושאים אלו, ומהוות מסגרת לפרשה כולה.
בתפקיד הכהן יש מעלה גדולה, אך גם סיכון גדול. הכהן עומד לפני ה', ומסייע בהשראת שכינה בעם ישראל. מאידך, קיים חשש שליבו של הכהן יהיה גס בעבודתו, יראה את עצמו "בעל בית" על המשכן, ובני עלי הכהן יוכיחו.
חשש נוסף הוא, שדווקא מתוך דבקות גדולה בתפקידו, יבקש הכהן לתת את הפן האישי שלו, ויחדש עבודות שלא נצטוו ישראל עליהן, כפי שעשו שני בני אהרון, נדב ואביהוא. גם כאן מדובר בתחושה של הכהן, שהוא זה שקובע את הנעשה במשכן.
מענה לסיכונים אלו, נותנת התורה במצוות הדלקת המנורה והקטרת הקטורת.
בפרשת בהעלותך נאמר3: "ויעש כן אהרון אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה". וכתב רש"י: "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה". נר המנורה נקרא: "נר תמיד", לא מפני שהוא בוער תמיד4, אלא תמיד - במובן של: תדיר, קבוע. בכל יום, מטיב הכהן את המנורה ומדליק את הנרות. נמצא, שהמנורה היא המקום הקדוש ביותר אליו מגיע הכהן יום יום ועובד שם לפני ה', והוא מוזהר שלא לשנות כמלוא הנימה ממה שמצווה ה'.
המקום הבא אחרי המנורה, ואף בו עובד הכהן בכל יום, הוא מזבח הקטורת5: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם". העבודה במזבח הקטורת תלויה בזמן הדלקת המנורה והטבת נרותיה. ושם מופיעה אזהרה מפורשת: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו". והרי זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צווה אותם.
נמצא שבשתי עבודות אלו, במיוחד, נבחנים הכהנים בנכונותם להישמע לצווי ללא שינוי. וזה שם הפרשה: "תצווה", לעומת: "תרומה", שעוסקת בנדבת הלב. הכהן הלובש את בגדי הכהונה "לכבוד ולתפארת", ונבחר מכל ישראל לעמוד לפני ה', נדרש לקיים את צוויי ה' ולא לסטות מהם6.
ועדיין לא נחה דעתנו בביאור מיקומה של פרשיית מזבח הקטורת, שלא רק הציווי על העבודה במזבח זה מופיע שם, כמו בתחילת הפרשה לגבי נר התמיד, אלא עצם הציווי על עשיית המזבח נכתב שם, לאחר שדומה היה שהתורה אמרה הכל על עשיית המשכן, ואף חתמה את הנושא בפסוקים חגיגיים7.

מחני נא מספרך
נניח לעת עתה לנושא זה, ונעבור לנושא אחר.
שמו של משה רבנו לא מופיע בפרשת תצווה, כיוון שאמר בחטא העגל: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת צדיק, אפילו על חינם, מתקיימת8. ויש להבין, מדוע התקיימה קללתו של משה, ומדוע דווקא בפרשת תצווה9.
סירובו של משה לקבל עליו את השליחות לגאול את ישראל, הביאה לבחירת אהרון להיות כהן, במקום משה:

וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:

ואומר רש"י:

ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה.
ויחר אף - ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר (דברי הימים א' כג כד) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי.

משה, שמדרגתו כה גבוהה, סבור שלא יוכל לקשור קשר עם עם ישראל, שנמצא במדרגה כל כך ירודה, והוא מציע שאת השליחות ימלא אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, לעומת משה שנוקט בשיטת: "יקוב הדין את ההר". הקב"ה משאיר את משה כמנהיג, אך מעביר את תפקיד הכהן, מי שמקשר בין העם והקב"ה, לאהרון.
בעקבות חטא העגל, כאשר הקב"ה אינו מוצא מקום עוד לקיומו של עם ישראל, אומר משה: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". כאן משה קושר עצמו לעם ישראל - בלי ישראל אין משה, ובלי משה אין תורה. והקב"ה באמת מוחל, אך "ביום פוקדי ופקדתי". עם ישראל ירד מהמדרגה שקנה במעמד הר סיני, ושוב גדל הפער בינו ובין משה. אמנם משה הפר את הגזרה להחליף את הנהגת ה' במלאך, אולם בסופו של דבר לא משה מכניס את ישראל לארץ, אלא יהושע, ואז מופיע המלאך.
שורשיו של אותו פער בין משה ובין העם, מתחילים מהרגע הראשון שהוטלה עליו השליחות, והם יוצאים אל הפועל בפרשת תצווה, שם שמו של משה אינו נזכר, ובמקום זאת, אהרון ובניו מקבלים את הכהונה.
דבר זה בא לידי ביטוי בנושא הראשון של הפרשה: בגדי הכהונה. בגד הוא תוצאה של חטא אדם הראשון, והוא מהווה כיסוי של האמת: בגד - בגידה; מעיל - מעילה. אמנם כאן מרוממת הפרשה את ערכם של בגדי הכהונה, ואין מטרתם לכסות אלא לגלות: "לכבוד ולתפארת", ובכל זאת, מדובר בבגדי זהב, שכאשר עומדים מול רגע האמת ביום כיפור, הם אינם ראויים לשירות, ובמקומם באים בגדי לבן.
משה רבנו, לעומת זאת, משמש בשבעת ימי המילואים בחלוק לבן שאין לו אימרא10. נראה שמדובר בבגד הפשוט ביותר, הרחוק מן הגשמיות ומן המורכבות: לא "ולבש הכהן מדו בד", מדו - כמידתו, אלא ללא אימרא - ללא הגבלה וקו סיום מוגדר11. משה רבנו, שנכנס לפני ולפנים בהר סיני, ודיבר עם ה' פנים בפנים, לו זכה להיות כהן גדול - כניסה לקודש הקודשים הייתה אצלו עניין של דבר יום ביומו, והקדושה הייתה מופיעה בגלוי, ללא כיסויים וללא הגבלה כמעט.

ושוב, למנורה ולקטורת
עניינו של מזבח הקטורת, העלאת ענן שיחצוץ בינינו ובין גילוי השכינה. בכלי המשכן נאמר: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר". כוונת הכתוב, לבית המקדש של מעלה, שזה שלמטה מכוון כלפיו. יוצא מן הכלל מזבח הקטורת, שהציווי עליו נאמר לאחר חתימת מעשה המשכן בסוף פרשת תצווה, כי אין כדוגמתו במקדש העליון. שם אין צורך בכיסויים, והקב"ה מתגלה ישירות12. בעולם שלנו, אין השכינה מתגלה אלא דרך כיסוי. כך ארע במעמד הר סיני, שם ה' נגלה באש מבעד לחושך, ענן וערפל, וכך במשכן: במנורה מדליקים את האש שמבטאת את כבוד ה', ומעידה לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל. במקביל להעלאת הנרות, מעלים את ענן הקטורת במזבח הזהב, על מנת שיחצוץ בינינו ובין גילוי השכינה, ויאפשר לקלוט אותה מבעד לכיסוי. לכן גם הציווי על עשיית מזבח הקטורת מופיע בפרשת תצווה, כי זה עניין הפרשה: הקדושה שנגלית מבעד לכיסוי ולבגדים, ודרך אהרון ובניו, ולא דרך משה.

ובכל זאת, משה רבנו
בארנו את העדר שמו של משה רבנו בפרשת תצווה, כפריעת השטר מפרשת שמות, כאשר משה ביקש: "שלח נא ביד תשלח", וכאן מגיע השליח, הוא אהרון הכהן, ומשה מפנה לו מקום.
ואף על פי כן, נראה שאין פסוק אחד בפרשה, שמשה לא עומד ביסודו:

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך..."
"ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך13... ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת".
"ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי".

הכל עובר דרך משה: הדלקת הנרות, הקדשת אהרון לתפקידו, ועשיית בגדיו. גם בשבעת ימי המילואים, משה משמש ככהן גדול, ומקריב בחלוק לבן שאין לו אימרא.
בגלוי, הפער בין משה לעם נראה לעין. אך ביסוד הכל, משה הוא הרועה הנאמן, הקשור בקשר אמיץ אל כל העם, והוא המפתח לגילוי שכינה בישראל, שעתה מופיעה דרך לבוש וכיסוי, אך לעתיד נתקרב למדרגתו של משה, ואז השכינה תופיע בגלוי.




1 שמות כ"ז כ' - כ"א.
2 ובאמת לפי חלוקת הפרקים, עניין זה שייך לפרק הקודם, בפרשת תרומה, ופרק כ"ח מתחיל בציווי על בגדי הכהונה. כנראה שחלוקת המסורה רואה את הדברים אחרת.
3 במדבר ח' ג'.
4 השווה ללחם הפנים שנקרא "תמיד", כי הוא מונח תמיד על השולחן, ורק בשבת מחליפים אותו בחדש, אך לא כן במנורה.
5 שמות ל' ז' - ח'.
6 לפני פרשיית מזבח הקטורת באה הפרשה של הקרבת התמיד בבוקר ובין הערבים, שעומדת במוקד העבודה במשכן, אך במזבח החיצון יש מקום לקורבנות נדבה מצד העם, שלא כבמזבח הקטורת.
7 שמות כ"ט מ"ג - מ"ו.
8 בעל הטורים, תחילת הפרשה.
9 ראה פרי צדיק לפרשת תצווה, אות ג'.
10 תענית דף י"א ע"ב.
11 אך ראה פירוש רש"י שם.
12 ראה בהרחבה שיעור לפרשת תצווה של הרב וינר, באתר הישיבה.
13 הביטוי: "אהרון אחיך" מופיע בתורה שש פעמים בלבד. ההופעה הראשונה היא בפרשת שמות: "אהרון אחיך הלוי", וכאן הביטוי מופיע פעמיים, בקשר לתוצאה של ההופעה הראשונה, תוך הדגשה שלמרות שאהרון הוא הכהן, הרי הקדשתו לתפקיד נובעת מכוח היותו אחיו של משה.



-------------------------------------------------------------------------------------------