מוסר על השקלים ועל השמחה הרב יהושע ויצמןא' באדר ב' ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



על השקלים ועל השמחה


בעומדנו בראש חודש אדר, נעמוד על דברי חז"ל הקשורים ליום זה1:

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.
פירוש: באחד באדר מכריזים בכל ערי ישראל שיביאו את שקליהם, וכן מכריזים שיצאו לגינות ולשדות לנקותם מצמחי הכלאים2.

בספר "אש דת" להאדמו"ר מאוז'רוב, עומד על כך שהמשנה קושרת את השקלים לכלאים. דבר זה בולט במיוחד בדברי הגמרא3:

'אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו''. אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים'.

היתה יכולה הגמרא לצטט את המשנה בלא המילים "ועל הכלאים", והבאתם כאן מלמדת כי יש ענין עמוק ויסודי הקושר שני עניינים אלה זה לזה. אף הביטוי המיוחד "משמיעין", נראה שרומז לענין עמוק. בירושלמי4 מבואר כי "משמיעין" פירושו "מכריזין", אך נראה שהביטוי "משמיעין" רומז לענין שיש בו צורך בשמיעה פנימית, בחינת "שמיע לי - סבירא לי", הכרזה המלווה בהסברת מהותו ועומקו של ענין.
השקלים באים לבטא את אחדות עם ישראל תחת שם ה' אחד.
כל אחד מישראל נותן מחצית השקל, ובכך מבטא את הידיעה כי אין יהודי שלם לבדו, ולעולם הוא זקוק לאחרים שישלימוהו.
השקלים הולכים אל הקודש, ובזה מבטאים כי אחדות ישראל היא רק בקדושה. רק אחדות שנובעת משם ה' אחד היא אחדות בעלת משמעות.
כך יש לבאר את דברי ריש לקיש שהובאו לעיל. "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם". זהו דבר שאיננו גלוי לנו אלא לקב"ה, ופירוש הדבר הוא שזה איננו דבר מקרי, אלא דבר הנובע מסדר העולם. רצונו של המן לשקול שקליו על ישראל טבוע בטבע המציאות. הכיצד?
כח הפירוד קיים בעולם, והוא בעל שלטון וכח. המן רצה לקנות את השלטון על עם ישראל, ושילם לצורך כך ממון רב. רצונו היה שיהיו ישראל משועבדים לו, ושאחדות ישראל תהיה תחת שלטונו. כך יפעל על ישראל כח הפירוד, ויתברר כי הם "עם מפוזר ומפורד"5. לצורך כך קנה אותם המן, כדי להשליט עליהם את כח הרע, וזהו דבר שהיה גלוי לפני הקב"ה - שאיפתו של כח הרע לשלוט בעולם.
אולם, ישראל "הקדימו שקליהם לשקליו" - ה' קנה את ישראל במחצית השקל, ובכך נקבע כי אחדות ישראל קשורה רק לשם ה'. כיון שישראל קנויים לה', הרי ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים"6, ואין המן יכול לקנותם ולהשליט עליהם את כוחו - כח הפירוד.
השקלים הם כח האחדות.
הכלאים, לעומת זאת, עניינם הפוך. הכלאים מלמדים כי יש דברים שלא יכולים להתאחד. כח הפירוד הוא כח הקיים בעולם, ויש לו מקום. אף שהתבואה והגפנים הם יצירי כפיו של הקב"ה - כל אחד עומד לעצמו ואין אפשרות לאחד ביניהם. החיבור ביניהם אינו דבר שיש לו קיום.
המשנה מלמדת, כי משמיעים על שניהם יחד. יש ללמוד מכך, שאף שהאחדות היא דבר חשוב והכרחי, הרי שיש בעולם גם בחינת כלאים. האחדות יכולה לבוא רק כאשר יש בירור של כל אחד מן הצדדים - מה הוא ומה עניינו.
יש זמנים ומקומות בהם צריך לפעול לאחדות ולהבנה כי כל אחד מישראל אינו עומד לבדו, ויש זמנים ומקומות בהם צריך להדגיש את יחודו ועצמאותו של כל אחד ואחד.

נראה, שיש קשר עמוק בין העובדה ש"באחד באדר משמעין על השקלים", ובין הקביעה כי "משנכנס אדר מרבים בשמחה"7, שכן מחצית השקל היא הכנה לשמחת הפורים.
מצות מחצית השקל מזכירה לנו כי אין אנו לבדנו, ויש גם אנשים אחרים סביבנו. יתירה מזו - בלעדיהם אין לנו קיום, ואנו רק חצי. הבנה זו פותחת ערוץ של קשר בין האנשים, ומחזקת את הרגישות של כל אחד מישראל לזולתו.
כך מרבים בשמחה. אדם מישראל אינו שמח לבדו. אין השמחה עניין אישי בלבד, אלא יש חובה להיות רגיש לזולת.
בדברי הרמב"ם בהלכה מודגש ביותר, כי עיקר השמחה היא לשמח אחרים. כך כותב הרמב"ם בהל' מגילה8:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נ"ז): 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.

הרמב"ם קובע, כי מצות מתנות לאביונים מרכזית יותר מאשר משלוח מנות וסעודת פורים. יתכן שאם אנו היינו נדרשים לדרג את שלושת המצוות מבחינת הקשר שלהן לשמחה, היינו מדרגים את המתנות לאביונים בתחתית הרשימה. מה לכך ולשמחה?
הרמב"ם מלמד, כי ההשקעה במשלוח מנות ובסעודת פורים מתוך מחשבה שאדם יכול להיות שמח בעצמו - בטעות יסודה. השמחה מתקיימת בעיקר על ידי מתנות לאביונים. בכך שאדם משמח אחרים - הוא מגדיל את שמחתו שלו.
"שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה" - השמחה השלמה היא בהשפעת שפע לאחרים, ובכך מתדמה אדם לשכינה.
כך "מרבים בשמחה", בכך שמביאים אנשים נוספים אל השמחה. על כן כבר מראש חודש יש להעמיק במצות השקלים, בהבנה כי כל אחד הוא חצי בלבד, ושמחתו השלמה תלויה בשמחת "החצי השני".
בהל' יום טוב9 מתבטא הרמב"ם בצורה חריפה יותר:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר (דברים ט"ז): 'ושמחת בחגך וגו''. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.

מצות השמחה ביום טוב מתקיימת בכך שאדם משמח אחרים. אמנם צריך אדם לדאוג לבניו, לאשתו ולו עצמו, אך כל זה איננו מוביל לשמחה שלמה. רק הדאגה לאומללים משלימה את השמחה.
אחד המקורות לדברי הרמב"ם הנו במשנה10, המבארת את וידוי המעשרות:

'עשיתי ככל אשר צויתני', שמחתי ושמחתי בו.

כדי לומר שעשה אדם את ציווי ה', עליו לשמח אחרים, ובלי זה אין שמחתו שלמה ואין וידויו שלם. השמחה השלמה היא בהיות האדם משמח אחרים.




1 שקלים פ"א, מ"א.
2 מפירושו של הרב פנחס קהתי שם.
3 מגילה י"ג ע"ב.
4 שקלים פ"א ה"א.
5 אסתר ג', ח'.
6 קדושין כ"ב ע"ב.
7 תענית כ"ט ע"א.
8 פ"ב הי"ז, ועי' ב"משוש הארץ" עמ' ק"ו-ק"ט ביאור דברי הרמב"ם.
9 פ"ו הי"ז-י"ח.
10 מעשר שני פ"ה מי"ב.



-------------------------------------------------------------------------------------------