פרשת השבוע פרשת מצורע הרב יהושע ויצמןה' בניסן ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



נגע ועֹנג1


בפרשות 'תזריע' ו'מצורע' אנו פוגשים את נושא הנגעים. דברים המובאים בדברי חכמים בעניין זה, יש בהם לשפוך אור על נושא הנגעים2:

סימן לדבר אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע.

הנגע הוא ביטוי לדבר השלילי ביותר, להופעת הרע האדם ובעולם, ותיקונו הוא בעֹנג - ביטוי לדבר העליון ביותר, ולמטרת בריאת העולם - להתענג על ה' וטובו. שני קצוות אלה כתובים באותם אותיות, דבר המלמד על קשר ביניהם, שיש להבינו.
דברים אלה מתבארים בדברי בעל ה'לשם', בצורה עמוקה3:

וכמו שכתוב בספר יצירה פ"ב אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע. ושניהם הם מצד הגבורות. והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת העֹנג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא את כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחינה מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך, והרי אי אפשר שיוצא מציאת הגבורות על מציאת היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא, כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע. ואחר שיצאו ונעשו על תכלית מציאותם על ידי הרעה, אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבסמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית היחוד יען שעיקר עצמותם הם משורש אחד, ועל ידי זה הם יוצאים תיכף מרעה לטובה ואז הם מתגלים לכל טוב ואין בטובה למעלה מהם. וכל הרעה שנעשה מהם הוא נשרף וכלה על ידי זה גם כן כמו שיתבאר למטה, ונשארים הגבורות נקיים וטהורים מכל סיג ופסולת... ועל כל פנים הוא כי הרעה עצמה הוא סיבת הטובה. והוא סוד ענין הקליפה שקדמה לפירי.

הנגע נצרך על מנת להוציא אל הפועל את העֹנג. אין זה רק בבחינת "יתרון האור מן החושך", שמתוך מציאות הרע לומדים להכיר את מציאות הטוב, אלא יותר מכך - הרע הוא סיבה להופעת הטוב, וללא שיצא הרע אל הפועל במלוא כוחו - לא ניתן להוציא את הטוב אל הפועל.
הטוב הוא חסר תוקף ותוקפנות, מעצם מהותו. תכונתו היא להכניע ולבטל את עצמו, ועל כן איננו יכול להופיע ולצאת אל הפועל בעוצמה ובתקיפות. התקיפות היא תכונה המזוהה עם כוחות הרע, שאינו מכניע את עצמו, אלא להיפך - מחזק את עצמו.
כדי שכח יופיע בעולם במלוא עצמתו - הוא יוצא אל הפועל דרך מציאות הרע, וכך מציאותו היא במלוא העוצמה והתקיפות. לאחר שהופיע הכח בעולם, יש לתקן אותו ולהפוך אותו לטובה, אך עצם ההופעה המלאה והתקיפה אינה יכולה להעשות על ידי כוחות הטוב.
כל הכוחות שבעולם צריכים להופיע ולהיתקן, ועל כן צריכה להיות מציאות של רע. זהו המקור להופעת הנגע - הופעת הרוע והשלילה שבעולם, שתפקידם להבליט ולהוציא אל הפועל את הכוחות השונים בעוצמה רבה.
תפקידנו הוא לתקן כוחות אלה - לקשור אותם אל מקורם - אל החסד האלוקי, וכך להעלות ולרומם אותם, ולעשותם עֹנג.
זהו המקור להופעת הנגעים בעולם, בכל המישורים - נגע צרעת ושאר נגעים, נתקים וניתוקים ל"ע, שמקור כולם הוא הניתוק מן המקור האלוקי4 והופעה מלאה ותקיפה של הכח בבחינתו השלילית.
נראה, שיש בכך גם לימוד לדרך המאבק הנכונה מול כוחות הרע והרשע. הקדושה איננה מופיעה בתוקפנות. כך הוא סדרם של דברים, שהטוב הוא רך ומופיע בנעימות, ולא בתקיפות ותוקפנות. על כן דרך המאבק איננה בנסיון לגבור בכח על המתנגדים, ולמנוע בכח תכניות רשע, אלא בכח הטובה והקדושה, בהשפעת אור וטוב בעולם. זהו כוחנו וזהו תפקידנו.
דבר זה עומד גם ביסודה של יציאת מצרים וחג הפסח. עם ישראל היה נתון במ"ט שערי טומאה, ומנקודה נמוכה זו עלה והתעלה אל מ"ט שערי בינה - אל מתן תורה המגיע ביום החמישים של ספירת העומר. את מ"ט שערי הטומאה הופכים ישראל למ"ט שערי בינה, ואת הנגע הופכים לעֹנג.
הבינה - עלמא דחירו, עולם החירות. הבינה היא בחינת שער החמישים, המכוון כנגד שנת החמישים, שנת היובל, בה קוראים דרור לארץ וליושביה. זהו העולם שמעל למציאות על כל פרטיה, עולם של חירות מלאה, ואליו יש לרומם את הכוחות השליליים שעם ישראל היה נתון בהם.
זוהי הפעולה שפעלה בעולם יציאת מצרים, והיא מלמדת על עבודתם של ישראל לדורות עולם.

יסוד זה נוגע גם לעבודתו האישית של כל אחד ואחד. אחת מצורות העבודה המוזכרות בספרים היא בחינת "אתהפכא" - הפיכת כוחות הרע לכוחות של טוב. זהו דבר שיש ביד האדם לעשותו5.
כוחות שונים מופיעים באדם בעוצמה רבה ודוקא משום היותם באים בצורה שלילית, עבודתו החשובה של האדם היא להפוך כוחות אלה ולהשתמש בהם לעבודת ה'.
הרב קוק זצ"ל כותב (אורות הקדש ג', עמ' רס"ב):

כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות... למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה... ומדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה. והיא התשובה הגמורה, שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה.

היכולת להפוך מידות שאינן כראוי ולתקנן, מעלה את הצדיקים למדרגתם של בעלי תשובה, שכן עניינה של התשובה הוא הפיכת המציאות הרעה לטובה, ובכל תהליך של הפיכת רע לטוב במידותיו ובמעשיו של אדם, יש מעלה של תשובה.
כדוגמא לעניין זה נברר את מידת הקנאה.

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ6.

הקנאה היא הבסיס להתפתחותו של העולם הכלכלי והתרבותי. הקנאה מולידה באדם שפע של כוחות יצירה ועשיה. אף בלימוד תורה אמרו חכמים ש"קנאת סופרים תרבה חכמה".
הקנאה בצורתה השלילית מובילה את האדם ליאוש ולחוסר עשיה. "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה"7. המקנא הופך לאדם מתוסכל ומריר, ואישיותו מתקלקלת ונרקבת.
אולם, יכול אדם להפוך את האנרגיה שהקנאה מולידה בקרבו לתנופת עשיה ויצירה, ואף לנקות את יצירתו מסיגים ופסולת של קנאה, ולהפכה לעשיה לשם שמים.
ללא קנאה - לא היו מופיעים בעולם הרבה מן הכוחות, היצירות והחידושים. רק דרך כוחות הרע ניתן להופיע בעצמה רבה. על כן נברא העולם כך שהקנאה - החיכוך והשותפות בין בני האדם - הם מרכיב בסיסי בעשיה וביצירה. חכמי הנפש טוענים שקנאה בין אחים היא מרכיב חשוב ומרכזי בבניית אישיות בריאה ושלמה שלהם.
נמצא, שנגע, ההופעה הרעה של הקנאה היא מקור לריבוי טוב ובניה בעולם.
תפקיד האדם הוא להפוך נגע זה לעֹנג - להפוך את כוחות הקנאה לכוחות של יצירה ועשיה, ולהשתמש בכוחות השליליים לדברים חיוביים ובונים.

אי אפשר לעולם בלא יצר הרע. כאשר נכלא יצר עריות, לא מצאו ביצה בכל ארץ ישראל, שכן קיום העולם כולו תלוי ביצר זה. ישנם מקומות בהם לא ניתן לשלוט ביצר לחלוטין, ותפקיד האדם הוא לברור את הטוב מן הרע - להשתמש ביצר רק לדברים טובים, ולא לדברים הרעים הכרוכים בו.
מלאכת בורר היא המלאכה העיקרית של האדם בעולם - לברור בכל בריאה ובריאה את הטוב שבה, ולהשליך את הפסולת שבה, שכן אין לך דבר בעולם שלא נברא כשהוא מעורב מטוב ומרע.
יציאת מצרים היתה ראשיתו של תהליך הבירור של עם ישראל8:

'וינצלו את מצרים', אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים.

בני ישראל לקחו ממצרים את כל נצוצות הקדושה שהיו בה, והותירו בה רק את הרע. זהו הרכוש הגדול שאיתו יצאו ישראל ממצרים, והוא מסמן את תחילתו של הבירור שישראל עתידים לפעול בעולם במשך כל הדורות.

נמצא, שישנן מידות ותכונות שאדם אינו יכול להתגבר עליהם לחלוטין, והדרך להתמודד איתן הוא לכוון את העוצמה הגדולה המופיעה דרך השלילה לכיוון הטוב. המידות הטובות כשלעצמן אינן מופיעות בעצמה כה גדולה, וצריך אדם להשתמש בעוצמות של כוחות הרע, ולהופכן לטוב.




1 שיחה זו היא הרחבה של השיחה לשנת תשס"א.
2 ספר יצירה פ"ב מ"ז.
3 שערי הלשם חלק א' סימן ט"ו, פרק א'.
4 ראה על כך בשיחה לפרשת "תזריע-מצורע" ה'תשס"ד.
5 כך גם בהטבת חלום, כמובא בגמרא (ברכות נ"ה ע"ב): "אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה... יטיבנו בפני שלשה ליתי תלתא... ולימרו שלש הפוכות... שלש הפוכות: 'הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה', 'אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון וגו'', 'ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך וגו''".
6 קהלת ד', ד'.
7 משלי י"ד, ל'.
8 ברכות ט' ע"ב.



-------------------------------------------------------------------------------------------