מועדים יום העצמאות הרב יהושע ויצמןאייר ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



לתוקפה של תקופה 3
לתקפו של יום


ג. מצות ישיבת ארץ ישראל.
מצוה זו היא הבסיס לעניינה של המדינה - שלטונו של עם ישראל על ארץ ישראל.
מהי "ישיבת ארץ ישראל"?
הגמרא אומרת (סוכה כ"ו ע"א ועוד):

תשבו כעין תדורו.

ההבנה הפשוטה היא שיש כאן הדרכה: איך צריך להתנהג בסוכה? כשם שגרים בבית - יש לעשות בסוכה כל מה שעושים בבית. אך אין זה פשט הגמרא.
הגמרא באה לפרש את הפסוק. כתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים". מה פירוש החיוב "תשבו"? האם מי שעומד בסוכה לא יצא ידי חובתו? על כך עונה הגמרא: "תשבו כעין תדורו". פירוש המילה "תשבו" הוא "תדורו", וכך יש לקיים את המצוה. בירושלמי הדברים מפורשים יותר (סוכה פ"ב ה"י):

כתיב "בסכת תשבו", ואין תשבו אלא תדורו. כמה דאת אמר "וירשתם אותה וישבתם בה".

כמו שלשבת בארץ ישראל זה לגור בארץ, כך לשבת בסוכה זה לגור בה.
המצוה הזו היא לכלל. איך הכלל גר בארץ? על ידי שלטונו על הארץ. כשהאומה שולטת בארץ זו צורת הישיבה בארץ. ר' צדוק מפרט ומרחיב בעניין (דברי סופרים, י"ד):

...אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה... כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים, ומשחרב בית המקדש אף על פי שלא גלו כולם ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ ואין להם ישיבה בה, ואחר שהם עבדים אליה למלכי העמים המושלים שם כמונו בחוץ לארץ אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא ולא מקיים 'וישבתם'".


נראה, שהירושלמי למד דוקא מן הפסוק על ישיבת ארץ ישראל, ולא מפסוקים אחרים האומרים עיקרון דומה, משום הקשר העמוק שבין סוכות לארץ ישראל. סוכות הוא "יום העצמאות מדאורייתא", כפי שעולה מדברי הרוקח (הל' סוכות):

ויש מפרשים כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסוכות... כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען (ישבו בסוכות).
זהו "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים, כמו שכתוב: "אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים", והיא שנת הארבעים.
וזהו "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות" - שלא יחשבו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים, ונתנם ביד ישראל.

בעל הרוקח מסביר, שהסוכות עליהן מדובר בפסוק הן אהלי המלחמה של בני ישראל בכיבוש הארץ, ומטרת הישיבה בסוכות היא לזכור שנלחמנו על ארץ ישראל ולא קבלנו אותה ירושה מאבותינו.
על דברי בעל הרוקח יש לשאול: מה רע במחשבה שמאבותינו אנו יושבים בארץ, והרי זוהי הזכות שלנו בירושת הארץ?!
נראה, שבדבריו ישנו מסר לדורות ביחס לקשר שבין עם ישראל וארצו.
מן הסוכות אנו למדים שארץ ישראל נקנית במאבק! אין זו רק ירושה מאבותינו, אלא ארץ שאנו צריכים להילחם עליה בכל דור מחדש, ולזכר המלחמה על הארץ אנו חוגגים את חג הסוכות.

מתוך כך נעיין בדברי הרמב"ן (הוספותיו לספר המצוות, עשה ד'), שהגדיר את המלחמה על הארץ כמרכיב מרכזי במצות ישיבת ארץ ישראל.
בתחילת דבריו כותב הרמב"ן:

שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה.

לכאורה פשט הדברים הוא, שיש שני עניינים במצוה. א. לכבוש את הארץ מידי האומות. ב. לשבת בארץ. שני עניינים אלה מקבילים ללשון הפסוק "והורשתם את הארץ" - הורשה מהאומות, "וישבתם בה" - ולא להשאירה שוממה.
אולם, הבנה זו אינה מתיישבת עם לשון הרמב"ן בהמשך המצוה:

ואומר אני, כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

מלשונו עולה שרק כאן מחדש הרמב"ן שישיבה בארץ היא חלק ממצות עשה זו, ומשמע שעד כאן לא דיבר על כך, ואם כן יש להבין למה התכוון הרמב"ן בתחילת דבריו: "שלא נעזבנה...לשממה".
נראה שכך יש להבין את הרמב"ן: הגדרת המצוה היא כיבוש בלבד. גם החיוב שלא לא להשאיר את הארץ בשממה הוא חלק מן הכיבוש. הכיצד? בהמשך המצוה דן הרמב"ן בחידושה של מצות כיבוש ארץ ישראל ביחס למצות הכרתת שבעת עממים, ובין שאר הדברים בהם קיימת מצות כיבוש הארץ אף שלא קיימת מצות הכרתת שבעת עממים, כתב הרמב"ן:

וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי", נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו.

לאחר שהלך הגרגשי - חלה חובת כיבוש על הקרקע שהתפנתה מיושביה. הכיבוש כאן נעשה על ידי הישיבה בארץ, אך עדיין זה חלק מן המצוה הכללית של כיבוש הארץ. אין זה מדין המצוה המוטלת על הפרט לגור בארץ, אלא חלק מן המצוה הכללית, שמתבצעת במקרה זה על ידי בניית ישובים ונטיעת שדות וכדומה.
בסוף המצוה מוסיף הרמב"ן עניין חדש. מעבר למצוה על הכלל, לכבוש את הארץ ולא לעזבה, גם ישיבתו של כל יחיד בארץ היא "ממצוה זו" - אף זה חלק מן המצוה. מבאר הישועות מלכו (יו"ד ס"ו), שזהו הכשר מצוה. כל יחיד שיושב בארץ מכין את הקרקע לכיבוש הרבים, שכן כשיהיו הרבה יחידים יוכל הכלל לכבוש את הארץ. לכן כאן הוסיף הרמב"ן ואמר: "אם כן, היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות", והיינו דשאף שבגלות אין "כלל" בישראל, מכל מקום חייבים אנו בחלק זה של המצוה, שחל גם על היחידים.

המצוה היא שלטון וריבונות של כלל ישראל על ארץ ישראל. מכאן חשיבותו של יום הכרזת המדינה כיום שבו קיים כלל ישראל מצוה חשובה זו של ישיבת ארץ ישראל. המדינה איננה רק כלי חומרי שנועד לארגן את חיינו בצורה נוחה. יש למדינה משמעות רוחנית וערך של קיום המצוה המוטלת על הכלל.

פעמים, שאנו חשים בעיה בכך שהמדינה איננה מתנהלת כפי שהיינו רוצים. יש תחושה ש"אנו היינו עושים את זה טוב יותר מרבונו של עולם", לא על ידי חילוניים וכפירה וכדומה.
החסד לאברהם כותב (מעין ג' נהר י"ב):

ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב "ותקיא הארץ את יושביה", וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע.

המבט החיצוני שלנו איננו יכול לדעת את מעלתו, תפקידו ושורש נשמתו של אדם מישראל, ואל לנו לשפוט.
בצורה דומה כותב בעל ההפלאה, על דברי הגמרא (כתובות ק"י ע"ב):

תנו רבנן לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים", וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה, אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים, וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

אומר ההפלאה:

שמעתי להקשות דלשון 'דומה' משמע שבאמת אין לו אלא דומה כמי שיש לו, והדר קאמר "וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו", משמע דבאמת יש לו, אם כן העלה חוץ לארץ יותר במעלה ח"ו, ועל פי פשוטו נראה דלא קשיא מידי, דודאי לא יעלה על הדעת שלא יהיה קבלת אלקות בכל המצות שבתורה כי אם במצות דירת ארץ ישראל, והלא כתיב "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' כי אני ה' אלקיהם", ונאמר בהרבה מצות "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וגו'", אם כן כל המקבל עול תורה ועול מצות הוא אשר יש לו אלוק', וכן להיפך בפורק מעליו עול תורה ועול מצות, אלא שאמר במעלות ארץ ישראל, דכל הדר בו אפילו במצוה זו לבד כבר דומה למי שיש לו אלוק' כדכתיב "לתת לכם וגו'", וכל הדר בחוץ לארץ אפילו מקבל עליו עול תורה ועול מצות ובאמת יש לו אלוק', מכל מקום כיון שדר בחוץ לארץ הוא דומה כמי שאין לו אלוק'.

אף מי שחי כמי שאין לו אלוה, והוא עובר על תורה ומצוות, עצם דירתו בארץ ישראל קוראת עליו שם של מי שיש לו אלוה, וכן להיפך.
אנו למדים מכאן, שאין לנו יכולת לשפוט את מעשיהם ומעלותיהם של יושבי ארץ ישראל, ולחשוב כי אנו יכולים לדעת כיצד יש להנהיג את מהלכי הדור.
מוטלת עלינו החובה לנסות ולהבין את הדרך הנכונה על פי תורה וללכת בה - להיאבק נגד דברים שליליים ולחזק דברים חיוביים, אך אל לנו לחשוב כי עצם היות אנשים כאלה ואחרים בהנהגת המדינה פוסל את המדינה מהיות מעשי ה' וחסדו עלינו בדור זה.



-------------------------------------------------------------------------------------------