פרשת השבוע פרשת בלק הרב תמיר כהןח' בתמוז ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



נביא לגויים


לא הניח הקב"ה לעכו"ם פתחון פה לעתיד לבוא

"וירא בלק בן צפור". זה שאמר הכתוב: (דברים לב) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". לא הניח הקב"ה לעובדי כוכבים פתחון פה לע"ל לומר שאתה רחקתנו. מה עשה הקב"ה? כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לעובדי כוכבים.

העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר. זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים, וזה החריבו וחרף וגדף ואמר: (ישעיה יד) "אעלה על במתי עב".

נתן לדוד עושר - ולקח הבית לשמו. ונתן להמן עושר - ולקח אומה שלימה לטובחה.

כל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה.

העמיד משה לישראל, ובלעם לעובדי כוכבים. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים: נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות שנא': (יחזקאל ג) "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ". ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר: (ירמיה מח) "לבי למואב כחלילים יהמה". וכן יחקאל: (יחזקאל כז) "בן אדם שא על צור קינה". וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר.
לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים - שזה עמד מהם, וראה מה עשה1.

המדרש מתאר שוויון הזדמנויות שקיים לכאורה בין ישראל ואומות העולם: לאלו קמו מלכים, חכמים ונביאים, וכן לאלו. ישראל נצלו את הגדולה לעשיית טוב, והגויים – לרע. אלא שיש לשאול: האמנם יש כאן שוויון הזדמנויות? אם לנבוכדנצר היה אבא כמו לשלמה, אולי הוא היה נראה אחרת... ובכלל, אם לישראל יש סגולה פנימית ולגוי אין, אי אפשר להשוות ביניהם: אולי אם לגוי היתה נשמה של יהודי, התוצאות היו חיוביות יותר!
ועוד כמה שאלות:
* מדוע משווים בין שלמה לנבוכדנצר, ולא לכורש שלא היה כל כך גרוע?
* המדרש מציין: "מלכים, חכמים ונביאים". אך משווה רק בין מלכים ונביאים שקמו לישראל ולגויים, ולא מביא דוגמאות של חכמים.
* מה מקומו של המשפט: "כל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה"? סיכום לעניין המלכים, או פתיחה לעניין הנביאים? לכאורה המשפט מתאים לשני הנושאים, ואם כך היה מתאים שיופיע בפתיחת המדרש או בסופו.
* כיצד ניתן להבין תופעה של נביא מקולקל במעשיו? ממה נפשך – אם אינו צדיק, ה' לא ידבר עמו. ואם מדבר עמו, משמע שהוא צדיק!
* מדוע בגלל בלעם הקב"ה מסלק את רוח הקודש מכל האומות? למה לא נתן הזדמנות לאדם אחר? במיוחד בולט הדבר לאור לשון המדרש: "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים: נביאי ישראל מזהירין... ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים... וזה אכזרי..."
במדרש תנחומא מובאת טענת הגויים כך2:

שלא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו, ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם הזה.

הגויים טוענים שאין הבדל בינם לבין ישראל, ולכן גם הם ראויים לקבל כוחות חובקי עולם כמו ישראל.
ההקבלה בין שלמה לנבוכדנצר היא בכך ששניהם שלטו על כל הברואים, כולל בעלי חיים3:

אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ:
וּבְכָל דִּי דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן:

גם למלכי הגויים ניתנים כוחות כלל עולמיים, ומתברר שבמקום להפנות אותם לתיקון העולם וקידומו לקראת השלמתו, הם מנצלים אותם להרס ושלילה. הדבר נובע מכך שלכל אומה תפקיד פרטי, וכשהיא מקבלת כוחות כלל עולמיים, היא מנצלת אותם לאינטרסים הפרטיים שלה, ולא למגמה הא-לוקית הכללית. אדרבה, הגויים רואים מגמה זו כמנוגדת לאינטרסים הפרטיים שלהם.
לישראל, לעומתם, תפקיד כללי שמתאים למגמה הא-לוקית, והם אכן פועלים בהרמוניה עם אותה מגמה.
אותם מלכים ונביאים שקמו לאומות העולם מוכיחים שתפקיד הגויים מוגבל, ולא ניתן להשוותו לישראל. אכן, אין שוויון הזדמנויות, כיוון שהתפקידים שונים. אלא שהגויים אינם רואים הבדל פנימי בינם ובין ישראל. בשל כך הם מקבלים גדולה כישראל, ואז מתגלה ההבדל.
מבחינת המלכים, ברור שיש מקום לכאלו שימלכו בכיפה, כל אומה בבוא זמנה. תפקיד הגויים הוא חומרי בדרך כלל, וכאשר מגיע תורה של נקודה מסוימת להתברר, עולה האומה שתפקידה לברר נקודה זו. החידוש הוא בכך שגם נביאים גדולים קמו לאומות העולם4:

העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה; העמיד להם בלעם מדבר עמו כל זמן שירצה.

לכן באמצע הפיסקה אומר המדרש: "כל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה". לא רק מלכות נטלו האומות, אלא גם גדולה רוחנית, כנבואה.
המדרש אינו מביא דוגמאות לחכמה, כיוון שבאמת: "חכמה בגויים – תאמין". החכמה היא פרטית ועוסקת במציאות הממשית, וזה בהחלט דבר שמתאים שימצֵא בגויים, ובדרך כלל אף יביא לתיקון עולם.

כוחו הרוחני של בלעם
הרב קוק מבאר את עניינו של "אותו האיש", ואגב כך מתברר עניינו של בלעם5:

בנידון שכתבתי...על דבר "אותו האיש", שהיה לו כח אישי נפלא והזרמה נפשית...הלא כה דברי, שעצם הכח האישי וההזרמה הנפשית הוא כח טבעי, והוא תלוי בהכשר: אם מכשירים אותו על ידי קודש עליון הוא מתעלה, ואם עוזבים אותו בעינו, ונמסרים אליו כמו שהוא, נופלים על ידו לעמקי זוהמת ע"ז. ומי שטעם טעם עץ החיים ידע ויכיר שזהו סוד פנימיות וחיצוניות, שכשהפנימיות מחיה את החיצוניות, נהפך לקדושה. וכשהחיצוניות פונה את עצמה מלקבל מהפנימיות, חוזר הכל לתוהו וטומאה. ובארתי שורש טומאתו של פושע ישראל הנ"ל ומהיכן כוחו לקוח: מכח התוהו שנמשך אחריו, ומשך לתהומא רבא של זוהמת ע"ז ביחוד אותם מבני ישראל שנמשכו אחריו... וזה דרכם של חכמי ישראל מעולם, לא להקטין את ערכם האישי של הרשעים הגדולים, כי אם להראות את גודל כוחם ולבאר, שבכל גודלם השחיתו, בהשתקעם בטומאתם. וכן נאמר על בלעם: "בישראל לא קם, אבל באוה"ע קם ומנו – בלעם", והיינו גודל ערך, אלא מצד הרע וההפוך.

יכול להיות אדם בעל כישרון רוחני מופלא, אך הכישרון הוא גולמי. על מנת שיביא לתוצאות ברוכות, יש לעמול ולתקן ולהכשיר אותו כישרון. מהות התיקון היא תהליך מן החוץ אל הפנים. באמצעות תהליך זה קושר האדם את הדברים למקורם הפנימי, דבק בקב"ה, ופועל ברכה על ידי כוחותיו הרוחניים. לא כך אם נותרים הדברים בחיצוניותם, מנותקים מן המקור הא-לוקי. או אז, לא ישאר האדם רק עם החיצוניות, כי תמיד מוכרחים להיות מחוברים למקור כלשהו. אין שום אפשרות להתנתק ולהשאר במצב זה. אלא שאם אין חיבור לקדושה, ממילא נוצרת נטייה אל הטומאה. כך בלעם ו"אותו האיש" התברכו בכוחות רוחניים כבירים, הגיעו להישגים גדולים ברוחניות, לגילויים נבואיים, אך הכל ממקור של טומאה. מדרגת הנבואה של בלעם, עם כל גודלה והישגיה, היתה שייכת ללילה, לטומאה6.

כח התוהו
הרב קושר את בלעם ל"כח התוהו". "תוהו ובוהו" מתאר את מצבו של העולם בעת שהכל היה מעורבב, שררה חשכה, ותכונת האור שמאפשר להבדיל – לא היתה קיימת. רק משנברא האור, ניתן היה להבדיל בין אור לחושך. וזה: "בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו"7. גבולות הבוקר והערב מעידים על הבחנה בין דרגות שונות בעולם. יש ישראל, ויש גויים; יש כוהנים ויש לויים. רק דרך מדרגות אלו, שאמנם מצמצמות את גילוי האורה הא-לוקית, ניתן לקלוט אותה לפי כח הקיבול של העולם. הנצרות תבעה מן הפראים מה שלא היה בכוחם להגיע אליו, לפיכך נכשלה ונפלה ברשעה גדולה8. גם בלעם מצטרף לאותה שאיפה של טשטוש המדרגות בין ישראל לעמים, ומכח השקיעה ברשעה ובתוהו מבקש לקלל את ישראל ולשבש את התקדמותו לקראת מילוי ייעודו.
הזיקה בין בלעם, הנצרות והרשעה, מתוארת אצל הרב באריכות באורות הקודש – "עומק טוב ועומק רע"9. הרב כותב על תפקידה של הרשעה בעולם, שהיא יצירה מסודרת מהקב"ה, ודרכה מבינים שהמצב של העולם בהווה אינו האידיאלי ויש לשאוף לטוב הגמור. בשלב הנוכחי, הרשעה מולידה ספקנות ופסימיות, ואלו מולידים יאוש, מבט שרואה רק רע ונותן לו ביטוי בהגות, באומנות, במעשה.
בלעם יצר בית מדרש שהתמחה בהסתכלות ברע, והעמיד תלמידים הרבה10:

אמנם הרשעה עצמה חמושה היא בכלי זינה, נותנת היא רוח עועים בלב חכמי תוהו , שופכת בוז על נדיבים, ומציגה גדודים , המגבירים את חילה, תלמידיו של בלעם הרשע, שהשתקע בעומק הרצון הגס, בכל מלוא כח חייו, בכל שיעור הקומה של השכלתו, חכמתו, שאיפתו וברק חזיונותיו. וספיחי הספיחים של תלמידי תלמידיו הם הם אלה , המפריאים את רוחו, בעלי עין רעה ונפש גבוהה ורוח רחבה...

בהמשך מדבר הרב על ארבע שאיפות העומדות ברוח האדם: שאיפת הרע הגמורה, וזו זוהמת עבודה זרה ששוקעת באותה רשעה ומחייבת אותה. אחריה, הבודהיזם שמתייאש מן הטוב בעולם ושואף אל המוות. מעליה, הנצרות, שאצלה מופיע חצי יאוש – התייאשו מן הגוף והשאירו את הנשמה. והמדרגה הרביעית, היא שאיפת ישראל שמתבטאת בתורה וגורסת שהכל כלול בהשגחה הא-לוקית, כולל הרע, וסוף הכל לחזור אל הטוב.
נמצא, שיש קו מקשר בין בלעם הרשע שיסד את בית המדרש של העין הרעה והיאוש, ובין אותו האיש שיסד את הנצרות שלמראית עין מטיפה לטוב, אך באמת אף היא שקועה ברשעה וביאוש.
המדרש שמדבר על "נביאי אומות העולם" מדבר על בלעם ואותו האיש, ולמעשה, לכל בית המדרש שעמד לבלעם. לכן נוקט המדרש לשון רבים. הדוגמה המובאת עוסקת בבלעם, אך בלעם אינו אפיזודה, אלא שיטה המאפיינת בעלי כוחות רוחניים שקמו לגויים. שיטה המבקשת לטשטש את הבדלי הדרגות בין ישראל לגויים ולעקור את ישראל מן העולם.
נביאי ישראל, לא רק מזהירים ומדריכים בדרך התיקון, אלא אף כשהם מוכיחים, הם עושים זאת ברחמים, הן ביחס לישראל והן ביחס לאומות העולם. הדבר נובע מן החיבור שיש לישראל ולנביאיהם אל הכלל, והם שואפים להכניס גם את הגויים תחת כנפי השכינה, למרות שבהווה דבוקה בהם הרשעה. בסופו של דבר, גם הרשעה תחזור אל הטוב, ולכן כבר עכשיו ניתן להתייחס ברחמים לאומות העולם.

דרך כוכב מיעקב
מתי מופיע בלעם? לאחר פרשת חוקת שבה התברר שההזדמנות האחרונה של עם ישראל בדור זה הוחמצה, ואף דור הנכנסים לארץ אינם ראויים להנהגה הנעלה של משה רבנו. מכאן ואילך נהיה עדים לצמצום מנהיגותו של משה, ואנשים מקרב העם נוטלים יוזמה והנהגה: יהושע, פינחס, בנות צלופחד, והרשימה ארוכה.
בין חוקת לפינחס, בא בלעם וצופה למרחק לגאולה העתידה שבה עם ישראל יגיע למילוי תפקידו ולביטול הרשעה מן העולם. דווקא בלעם הוא הראשון שמדבר על מלך המשיח, כיוון שתפקיד הרשעה בעולם, שבלעם הוא נושא דגלה, לרומם את השאיפות אל מעבר להווה – ולהביאן אל ציור העולם המתוקן.
מי שמוציא מן הכח אל הפועל את תלמודו של בלעם, הוא מואב. לוט אבי מואב, היה בהתחלה תלמידו של אברהם אבינו, שהקים בית מדרש בעל תפיסה הפוכה מבית מדרשו של בלעם. משהו נשאר לו ללוט מן התורה שספג אצל דודו, והוא מכניס אורחים בעין טובה. גם בתו נהגה בדרך זו, ופרנסה את העני בסדום. אולם לוט לא הצליח להנהיג את ביתו על דרך זו. אשתו לא שיתפה פעולה, ובניו – נכדיו כבר לא קידמו את ישראל בלחם ובמים. ולא זו בלבד, אלא אף שכרו את בלעם לקלל את ישראל ולהכרית חלילה את המפעל שהתחיל אברהם. אולם דווקא יוזמה זו, הביאה לעולם את הנבואות על מלכות שתצא מישראל, ותבער את הרשעה מן העולם.
לימים, תתבסס מלכות בישראל דווקא דרך עמון ומואב. שאול מחדש את מלכותו בגלגל לאחר שהכה את נחש העמוני11, ודוד מוליד את שלמה שעתיד למלוך אחריו ולהפוך את הנהגתו של דוד לבית מלכות, דרך אותה פרשה מסובכת של דוד ובת שבע, שארעה תוך כדי המלחמה בעמון.
בעת כיבוש רבת בני עמון עיר המלוכה, נאמר12:

וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ: וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד...

ואומר על כך הזוה"ק13:

ובתרין אלין אחיד דוד מלכא לבתר מן מואב אתת רות ונפק מנה דוד מלכא, מן עמון אתעטר דוד מלכא בהאי עטרא דאיהי סהדותא לזרעא דדוד דכתיב: (מלכים ב יא) "ויתן עליו את הנזר ואת העדות", והאי הות מן מלכום דרגא דבני עמון. דכתיב: (ש"ב יב) "ויקח את עטרת מלכם", מלכם דרגא דבני עמון הוא, דכתיב: "ותהי על ראש דוד" , ומתמן הוה סהדותא לבנוי לעלמין ובה אשתמודע מאן דאיהו מן בנוי דדוד דאתחזי למלכא, ודאי דאמרין מן דוד הוא (הגוף). דאפילו אתיליד בההוא יומא יכיל הוה למסבל ההיא עטרא על רישיה (דהא איהו) דהות משקל ככר זהב ואבן יקרה הות וב"נ אחרא לא יכיל למסבלא. ודא הוא דכתיב ביואש: "ויתן עליו את הנזר ואת העדות", ובתרין דרגין אתאחיד דוד מלכא ואינון תוקפא דמלכותיה לאתתקפא על שאר עמין דאי לא אתכליל בסטרא דלהון לא יכיל לאתתקפא עלייהו כל (גוונין) דרגין דשאר עמין כלילן ביה בדוד לאתגברא ולאתתקפא עלייהו:

תרגום:

ובשנים אלו, עמון ומואב, נאחז דוד המלך. כי אחר כך, באה רות מן מואב, ויצא ממנה דוד המלך, ומן עמון נתעטר דוד המלך באותה העטרה שהיא עדות לזרעו של דוד. שכתוב: "ויתן עליו את הנזר ואת העדות". ונזר זה היה מן מלכם, שהוא מדרגת בני עמון, שכתוב: "ויקח את עטרת מלכם". מלכם הוא מדרגת בני עמון, שכתוב: "ותהי על ראש דוד". ומשם היה עדות לבניו לעולם, ובה ניכר מי שהוא מן בניו של דוד הראוי למלוכה, דהיינו אם היה יכול לישא הכתר על ראשו, וודאי אמרו שהוא מזרע דוד, שאפילו באותו יום שנולד, היה יכול לסבול את הכתר על ראשו, אע"פ שמשקל ככר זהב ואבן יקרה היתה, ואדם אחר חוץ מזרעו לא היה יכול לסבלו. וזהו שכתוב ביואש: "ויתן עליו את הנזר ואת העדות". ובשתי מדרגות הללו נאחז דוד המלך, והם תוקפה של מלכותו להתגבר על כל שאר האומות, שאם לא היה נכלל בצד שלהם, לא היה יכול להתגבר עליהם. וכל המדרגות של שאר אומות העולם היו כלולות בדוד, כדי להתגבר ולהתחזק עליהם.

נמצא, שדווקא מי שביקש להוציא מן הכח אל הפועל את תורתו של בלעם, גרם להקמת מלכות בישראל, וגילה במו ידיו כיצד הרשעה מבחינה את הטוב ומביאה להופעתו בעולם.




1 במדבר רבה פרשה כ'.
2 תנחומא פרשת בלק סימן א'.
3 דניאל ב', לז-לח. הפרק כולו עוסק בנבוכדנצר.
4 תנחומא, שם.
5 איגרות ראי"ה ח"ב, איגרת שע"ה.
6 רש"י כ"ב, ח: " לינו פה הלילה - אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר: 'ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה'. כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא"; כ"ג, ג-ד: "אולי יקרה ה' לקראתי - אינו רגיל לדבר עמי ביום: ויקר - לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל";כ"ד, ד: "נופל וגלוי עינים - פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב".
7 במדבר ט"ז, ה, וברש"י. וראה עוד בשיעור לפרשת קורח.
8 אורות, ישראל ותחייתו, ט"ו.
9 אורות הקודש ח"ב עמ' תע"ט-ת"צ.
10 שם, עמ' תפ"ג.
11 שמואל א' י"א.
12 שמואל ב' י"ב, כט-ל.
13 סתרי תורה פרשת וירא ק"י עמ' א'-ב'.




-------------------------------------------------------------------------------------------