על פי הגורל
חלוקת הארץ בגורל
זש"ה: (משלי יח) "מדינים ישבית הגורל". לפי שכתב סימן כל שבט ושבט מיעקב: (בראשית מט) "זבולן לחוף ימים ישכון"; "יששכר רובץ בין המשפתים"; "מאשר שמנה לחמו" – אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל. ומעשה נסים היה בגורל: אלעזר בן אהרן מולבש אורים ותומים וקלפי הגורל לפני יהושע שנאמר: (יהושע יח) "ויריתי לכם גורל פה לפני ה' ". ועד שלא יעלה הגורל, אלעזר אומר ברוח הקדש: גורל שבט פלוני עולה שיטול ממקום פלוני. ויהושע פושט ידו, ועולה שנאמר: (שם /יהושע/ יט) "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון". וזו היתה יתירה שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו: אני גורל פלוני השבט עליתי לו במקום פלוני. ומנין שהיה הגורל מדבר? דכתיב על פי הגורל1.
הפסוק המופיע בראש המדרש מלמד אותנו על תרומתו של הגורל למניעת מריבות. כאשר חולקים לפי הגורל, אין טענות של משוא פנים, וממילא המריבה אינה מתחילה. מעיון במדרש עולה שיש לראות את תפקיד הגורל באופן עמוק יותר.
תחילת המדרש אינה מובנת: מדוע "לפי שכתב סימן כל שבט ושבט מיעקב אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל"?
ניתן לבאר זאת בשלושה אופנים:
1) "מתנות כהונה" – כיוון שיעקב חילק את הנחלות, נתקנא שבט בחלק חברו, והיה צורך בגורל להשבית מדנים. הקושי לפירוש זה, שלא כתוב במדרש דבר הקנאה.
2) מהרז"ו – צריך לגרוס: "אף על פי שכתב סימן…". למרות שיעקב כבר חילק, יש צורך בחלוקה מבוררת יותר על פי הגורל. זו גרסה שמבארת את ההיגד במדרש, אך על ידי הוספה שהופכת את משמעות המשפט.
3) נראה שכוונת המדרש להוציא מן ההבנה שהגורל נועד לפתור בעיה של מריבות בלבד. שאם כן, אולי היה מקום להסכמה הדדית של כמה שבטים גם ללא גורל. רק מפני שיעקב כבר רמז על מיקום הנחלות, מתברר שיש בכך תוכנית א-לוקית ואין מקום ליד אדם להתערב בדבר. ואמנם, המדרש אומר: "ומעשה ניסים היה בגורל". יש מקום לברר מה הצורך בניסים אלו. במיוחד תמוהים הדברים על צווחת הגורל. וכי לא היתה לו סבלנות להמתין ולתת ליהושע לקרוא את הכתוב בפתקי גורל?
נבואה וגורל
כך מבאר הרב יגאל אריאל את עניינו של הגורל2:
ההכרעה הא-לוקית באה באמצעות הגורל ולא בהודעה א-לוקית ישירה, לבטא לא רק הכרעה שמימית אלא גם את הרוחש ומפעפע בעומק המציאות, ואת הקורא לנו מתוך סתריה…גם בעת חלוקת הארץ לא היה די בכוהן ובאורים ותומים, אלא היה צריך לגייס את הגורל. תפקידו לא רק להוסיף ביטוי לרצון ה' אלא לשמש קול לגנוז בחביונה של המציאות. בניגוד לנבואה, הבאה באופן ישיר, הכרתי ומושכל, הגורל הוא בת-קול אלוקית לקול העולה ממעמקים וממהותה הפנימית של המציאות. בכך מאשר הגורל מלמטה את ההכרעה הא-לוקית מלמעלה ומשלים את בחירתה. הוא אומר שאין חלוקת הארץ הכרעה א-לוקית כפייתית, אלא המציאות זועקת ומאשרת את התאמתו הפנימית של הגורל לשבט. "היה הגורל צווח בשעת עלייתו, אני גורל פלוני".
דהיינו, הנבואה באה כקביעה מלמעלה, והגורל משקף את ההתאמה של קביעה זו, למציאות.
רבי צדוק הכוהן מלובלין מבאר את היחס בין הנבואה לגורל, כך3:
ולזה נצרך גורל שמורה על רצון העליון. דכל שבא בנבואה הוא הארה בדעת הנביא כמו שנאמר: "במראה אליו אתודע". מה שאין כן הגורל שהוא רק מרצון העליון מעתיקא ואין לדעת המגריל חלק בו.
לדעת ר' צדוק, הנבואה היא עניין פרטי יותר, דבר שעובר דרך דעתו ואישיותו של הנביא. הגורל, לעומת זאת, מבטא את הרצון הא-לוקי העליון בטהרתו, ללא התערבות האדם. משתמשים בגורל כאשר עומדים מול עניין עמוק שהוא נשגב מבינת האדם4:
אך באמת מצינו בתורה מצות גורל בשעירי יום הכיפורים אף דשניהן שוין במראה ובקומה ובדמים (כמו שאמרו יומא סב.) ולמה הוצרך הגורל יקח הכהן אחד לה' ואחד לעזאזל. אכן השעיר לעזאזל איתא (בראשית רבה פ' סה): ונשא השעיר זה עשו איש שעיר את כל עונותם עונות תם. והוא שהשם יתברך מברר שהוא החייב בכל חטאי ישראל שעל ידי הרע שנמצא בו בשרש, נכנס גם בלב ישראל השאור שבעיסה. וכתיב: הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב, והיינו אף שנדמה חס וחלילה במעשיו למעשה עשו, וכן אם מתנהג עשו בנגלה למראה עין כיעקב, השם יתברך דן את הלבבות ומברר שישראל קשורים בשורש בהשם יתברך מה שאין כן עשו.
הגורל חושף את שורשם של הדברים: למראית עין קשה להבדיל בין יעקב לעשו. לעיתים יהודי חוטא, ולא ברור מה נשאר ממנו כיהודי, ומה מבדיל בינו לבין הגוי. לחילופין, ניתן להיפגש עם "גוי צדיק" ולתהות על מידת הכיסוי שיש לקביעה כי דווקא עם ישראל הוא העם הנבחר. על כך בא הגורל ממקור עליון ומבטא את רצון ה'. וכך מבאר ר' צדוק את ההבדל בין הפור שהפיל המן ובין הגורל שהפיל יהושע בלכידת עכן ובחלוקת הארץ:
וכאן המן מתחלה הטיל גורל שהיה סומך על המקרה שזה קליפת עמלק דכתיב: "אשר קרך", לתלות הכל במקרה. ובמדרש רבה (אסתר) על פסוק: "את כל אשר קרהו" – בן בנו של קרהו בא עליכם כו', ואחר כך כשנפל על אדר שמח (כמו שאמרו מגילה יג ע"ב) שהיה סבור שה' יהיה בעזרו חס וחלילה. וזה שנאמר: "הפיל פור הוא הגורל". ולפשוטו דפור לשון פרסי ומתרגמו הוא הגורל וכמ"ש האב"ע הוה ליה לומר הוא גורל בלא ה'. אבל המכוון שבאמת בעכן או בחלוקת ארץ ישראל שהיה יהושע המטיל גורל בודאי היה הגורל מעתיקא קדישא כנזכר לעיל מה שאין כן כאן דהמן היה המטיל גורל אמר הכתוב הפיל פור שהוא רצה להעמיד הדבר על מקרה אבל באמת הוא הגורל בה' הידועה הגורל הידוע מעתיקא רצון העליון שבאמת נהפך פור המן לפורינו.
לאמור, יש הבדל בין הגורל של עמלק, שמבטא מקריות, ובין גורל שבקדושה, שמבטא את רצונו העליון של ה'5.
שלושה גורמים בחלוקת הארץ6
מבואר באריכות כי בחלוקת הארץ ישנן שלש בחינות – חלוקה על פי שכל ("לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו"); על פי רוח הקדש ("'על פי הגורל' – הגורל היה מדבר… מגיד שנתחלקה ברוח הקדש, לכך נאמר 'על פי הוי'") ועל פי הגורל ("אך בגורל יחלק את הארץ") – המכוונות כנגד מוחא סתימאה (שרש השכל), גלגלתא, ורדל"א (רישא דלא אתידע)7.
הרב גינזבורג מדבר על שלושה גורמים ששימשו בחלוקת הארץ:
1) השכל – חלוקה הוגנת בין רב למעט.
2) רוח הקודש – אלעזר הכהן שמכריז באמצעות האורים ותומים איזו נחלה יקבל כל שבט8.
3) הגורל – כאמור, זו המדרגה הגבוהה ביותר, וכפי שהגדיר הרב גינזבורג על פי ביטויים קבליים.
נראה ששלושה גורמים אלו מבטאים שלוש בחינות בקשר לארץ:
1) קשר רציונאלי – הנחלה היא מקום שמאפשר לאדם לגור, להתפרנס, והיא משמשת לו כבסיס כלכלי.
2) קשר רוחני – למקום יש סגולות רוחניות שמתאימות לכל שבט, ועל כך עומדים לפי רוח הקודש שקובעת לכל שבט את נחלתו באופן ישיר.
3) הקשר שמעל ההכרה – גם אם איננו יודעים להצביע על תכונות גלויות הקיימות במקום ועל התאמה בינן ובין אופיו של השבט, יש קשר עליון שממנו הכל נובע. קשר נסתר זה מתגלה דרך הגורל.
אישורו של הגורל מתקיים על ידי שני מעשי ניסים שמלווים אותו: רוח הקודש של אלעזר, וצווחת הגורל.
דומה שדברי אלעזר נועדו לחבר בין המימד שהוא מעל הדעת, דהיינו הגורל, ובין המימד הארצי. אמנם יש יתרון גדול לגורל כמשבית מדנים, בכך שאין לטעון למשוא פנים, לאינטרסנטיות או לחוסר צדק. בגורל לא מעורבים משוא פנים ואינטרסים, וגם לא מתיימרים לשקול שיקולים של צדק. אך דווקא בכך טמון עקב אכילס של הגורל: הרי ההכרעה נעשתה באופן שרירותי, והיא מנותקת מן המציאות! שרירות אקראית זו יכולה להביא למצב ששבט שחלם על נחלה ליד הים ועל אוניות המפליגות לכל מקום בעולם, ימצא את עצמו בהר, ושבט שמקבל מחלת ים רק מהמחשבה אודותיו, עלול למצוא עצמו שוכן לחופיו. לכן בא אלעזר ברוח הקודש ומברר שהחלק שייפול בגורלו של כל שבט הוא המתאים לו ביותר, ואם כי ישנה הבחינה שהיא מעל הדעת, מכל מקום הדברים תואמים למציאות התחתונה.
אך עדיין, הדברים אינם שלימים. עדיין קיים נתק בין אותו עולם שמעל הידיעה ובין עולמנו. אומנם מנקודת המבט של עולמנו הדברים מסתדרים, אך סוף סוף יש כאן בחינה שהיא מעל המציאות ושם הדברים נראים שרירותיים. הקושי נעוץ בכך שגם אם החלוקה לפי הגורל פועלת, ונוצר שקט תעשייתי של השבתת מדנים, מכל מקום זה לא אמיתי. הרי הגורל חסר היגיון ואנו מתקשים להשלים עם גורמים אקראיים וחסרי היגיון שמנהלים את חיינו.
לזאת באה צווחת הגורל ומכוונת אותנו לראות שאין כאן רק חיבור בין עולמנו לעולם שמעל הידיעה, אלא מעבר לידיעה עליונה יותר. הגורל בעצמו "יודע" איזו נחלה שייכת לאיזה שבט, והוא מכריז על כך תוך כדי עלייתו.
הידיעה שמעל לידיעה
מה שמאפיין את ידיעת הגורל ואת הקשר העליון שהוא מבטא, הוא ההתייחסות אל הכלל וראיית התמונה השלימה. כך שאול נבחר למלך מתוך כלל ישראל, וכן עכן התגלה כמי שמעל בחרם דרך הפלת גורל על כל ישראל. ובאמת בשעת החטא, הקב"ה זקף אותו לא רק לחובת עכן, אלא לחובתם של כל ישראל: "חטא ישראל…"9.
ההתייחסות הכללית מתאפיינת גם בכך שהיא מעמיקה להבדיל בין דברים שכלפי חוץ נראים כשווים, וכפי שביארנו לגבי השעירים ביום הכיפורים. מאידך, העמידה המשותפת לגורל מורה שלמרות הפער התהומי, הכל מתאחד אצל הקב"ה. כך אצל השעיר לעזאזל, וכך לגבי שני הפרים שקרבו בהר הכרמל – זה של נביאי הבעל וזה של אליהו10:
"כי אתם באים והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" זש"ה: (איוב לה) "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו", מלפנו מבהמות ארץ – אמר להם הקב"ה למדו מפרו של אליהו שבשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל (מ"א =מלכים א'= יח) בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים, נתקבצו ת"נ נביאי הבעל ות"נ נביאי האשרה ולא יכלו לזוז את רגליו מן הארץ. ראה מה כתיב שם: (שם /מלכים א' י"ח/) "ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר הא' וינתחוהו וישימו על העצים ואש לא ישימו ואני אעשה את הפר הא' ואנתחהו ואש לא אשים". מה עשה אליהו? אמר להם בחרו שני פרים תאומים מאם אחת הגדלים על מרעה אחד והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד, ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, והפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו לזוז את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו לך עמהם. השיב הפר ואמר לו לעיני כל העם: אני וחבירי יצאנו מבטן אחת מפרה אחת וגדלנו במרעה אחד והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי! אמר לו אליהו: פר פר אל תירא לך עמהם ואל ימצאו עלילה. שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו שעמי כך מתקדש עליך.
לאמור, "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים, כך קילוסו של הקב"ה עולה מגיהינום מפי הרשעים"11. גם הטוב וגם הרע נשלטים על ידי ה', וישנו מקום עליון שבו מתאחדים כל ההפכים וחוזרים לשורשם.
* * *
אנו עומדים היום במציאות קשה אותה מתאר הנביא (שאומנם מדבר על הגויים, אך כשאנו מעוללים זאת לעצמנו, הדבר קשה שבעתים)12:
וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ:
וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ:
יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא13:
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ כִּי פִי הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן: וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו עַד עוֹלָם יִירָשׁוּהָ לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בָהּ:
1 במדבר רבה פרשה כ"א.
2 י. אריאל, עוז וענווה, עמ' 128-129.
3 פרי צדיק, שושן פורים, ב'.
4 שם.
5 ראה עוד בליקוטי הלכות, הלכות ברכת הריח ד', אות כ"ז.
6 אודות הצורך בשלושה גורמים אלו ראה בשיעורו של הרב וינר לפרשת פינחס, תשס"ד.
7 על פי שיעור של הרב יצחק גינזבורג.
8 הרב גינזבורג מדבר על "צווחת הגורל" כביטוי לרוח הקודש. דבריו מבוססים על רש"י לפרק כ"ו פס' נ"ו: "על פי הגורל – הגורל היה מדבר כמו שפירשתי. מגיד שנתחלקה ברוח הקודש לכך נאמר על פי ה' ". בפנים התייחסנו לאלעזר הכהן, וזאת על פי רש"י לפס' נ"ד: "לרב תרבה נחלתו – לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו".
9 יש להאריך ולהביא דוגמאות נוספות מן התנ"ך, המאשרות את ההבנה של הגורל כבוחר משהו או מישהו מתוך הכלל, וקיצרנו.
10 במדבר רבה פרשה כ"ג. וראה בהרחבה את ביאורו של הרב אריאל, עוז וענווה, שם.
11 שמות רבה פרשה ז'.
12 יואל ד', ב-ג.
13 ישעיה ל"ד, טז-יז.